 |
 |
|
|
|
|
|
|
| למה נעים לנו כל כך לקבל טיפולי מגע כמו עיסוי, רפלקסולוגיה או שיאצו? אורי אלישר על הורמון האהבה אוקסיטוצין, אנדרופינים, תיאוריית הרצף וההסבר המערבי לשיאצו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למה נעים לנו כל כך לקבל טיפולי מגע כמו עיסוי, רפלקסולוגיה, טווינה או שיאצו? למה, בזמן שאחדים אדישים לשיטות אלה, רבים אחרים מוצאים שהן ממכרות ממש? הרי לא ניתן להתכחש לעובדה שטיפולים כאלה, כשהם ניתנים בידי אנשי מקצוע מהימנים, עונים לרובנו על כמיהה עמוקה, מסתורית, לרוב בלתי מודעת, שניתן להכיר בה רק כשהיא מתחילה לבוא על סיפוקה. מטופלים רבים חשים צער כשהטיפול מסתיים, ממש כאילו מזונם ניטל מהם באמצע הארוחה. אחרים חשים שביעות רצון, כאילו סיימו זה עתה ארוחת מלכים. ושוב, ישנה קבוצה שלישית שטיפולי מגע 'לא עושים להם את זה' - וגם כאן מעניינת השאלה מדוע.
 |
| המטפל הלא יודע |
|
מה זה צ'י? מה זה מרידיאן? מה זאת צ'אקרה? מדוע כל כך הרבה מטפלים ומורים אינם מודים שהם פשוט לא באמת יודעים. אורי אלישר על שלושת שלבי הבורות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
הרפואה האוריינטלית מציינת בריאות כזרימה וחולי כחסימה. כשמסירים צעיפים רוחניים, אקזוטיים ומופשטים מאמירה זו, נחשפת אמת שגם הרפואה המודרנית כפופה לה. מחלות רבות הן אכן ביטוי של חסימה: מחלות של דרכי הנשימה הן חסימה של נתיבי האוויר. עצירות וכאבי בטן נגרמים כתוצאה מפריסטלטיקה לא אפקטיבית. אבנים חוסמות את דרכי המרה; ערמונית מוגדלת חוסמת את דרכי השתן; פתחי הניקוז שבעין נחסמים ומחוללים ברקית (גלואוקמה); חומרי פירוק שוקעים במפרק ומחוללים בו דלקת. רקמות מאיצות את קצב התנוונותן כשזרימת דם וחמצן לא מגיעה אליהן באופן שוטף, והן מתות ונמקות כשזרימה זו נקטעת כליל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אני לוחץ והוא הופך רפוי
|
|
|
 |
|
|
|
כלומר, גם בעיניים מערביות תנועה תוך גופית נטולת מחסומים היא הבסיס לבריאות, מרמת התא ועד לישות כמכלול. אולם בזמן שבמודל המערבי המודרני עלינו לחפש את האמת הזו בין השורות, בקונטקסט האוריינטלי היא כתובה באותיות של קידוש לבנה. תנועה היא יסוד החיים בכלל.
ברשותכם אשתמש באמנות השיאצו כדוגמא לשיטת ריפוי במגע. ביסודה, שיאצו היא שיטת ריפוי במגע בה נשען המטפל על גופו של המטופל ומפיק לחץ מיומן על פני אזורים ונקודות בגופו. תפקידה העיקרי הוא אותה הסרת חסימות
אנרגטיות והשפעה חיובית על שטף שופע ונטול מעצורים של צ'י בגוף. במרבית המקרים, תוך מספר רגעים מתחילת הטיפול חש המטופל רוגע ותחושת רווחה (well being). זכור לי מטופל שהתפלא - ובצדק - על קיומה של עובדה פשוטה זו: אני לוחץ עליו והוא הופך רפוי. אני נשען עליו ולא רק שאינו מתכווץ, הוא נרדם! העובדה שטכניקות מגע כמו לחיצה, רוטציה ומתיחה מעוררות תחושות רווחה בולטות כל כך באמת אינה מובנת מאליה ויש לבחון אותה לעומק. הנה מספר הסברים מעניינים, באריזה מערבית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שבע ההשפעות המיטיבות של נמיקושי
|
|
|
|
|
|
|
טוקוז'ירו נמיקושי, מי שנחשב לאבי השיאצו המודרני, העדיף להציג את שיטתו באור מערבי גרידא. הוא הסביר את יעילות השיאצו, למשל בכך שהלחץ המיושם באמצעות היד על גופו של המטופל מנדף חומצת חלב ודו תחמוצת הפחמן מהשרירים ובכך מונע נוקשות והאטה במחזור הדם. לזה הוא קרא 'גירוי כוחותיו הפנימיים של הגוף'. אותן הצטברויות של חומצה ופחמן דו חמצני בשרירים, אם אינן מסולקות באמצעות שיאצו, מובילות לשרשרת של ליקויים: לחץ בלתי תקין על מערכת העצבים, הדם והלימפה, ומכאן – שיבוש בהפרשה הפנימית וליקויים בשלד.
נמיקושי נהג למנות שבע השפעות מיטיבות של השיאצו על הגוף
1. רענון העור
2. המרצת מחזור נוזלי הגוף (בעיקר מחזור הדם והלימפה)
3. הגמשת השרירים
4. תיקון עיוותים במערכת השלד
5. קידום תפקוד מאוזן של מערכת העצבים
6. ויסות המערכת ההורמונאלית
7. המרצת התפקוד הנכון של האיברים הפנימיים
שבע ההשפעות המיטיבות היו דרכו של נמיקושי ובנו, טורו, להסביר את יעילות השיאצו. למרות שחשוב להכיר בהן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהן מעט פשטניות. כאמור, תרפיות ידניות רבות משיגות תוצאות דומות. להלן מודלים מתקדמים יותר המסבירים את יעילות השיאצו בעיניים מערביות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אוקסיטוצין, הורמון האהבה
|
|
|
|
|
|
|
אוקסיטוצין (Oxytocin) הוא הורמון המסייע בכיווץ הרחם בזמן הלידה, מקל על הפרשת חלב בזמן הנקה, ומופרש בזמן האורגזמה אצל נשים וגברים. נמצא שמגע מעורר את הפרשתו. ההורמון, המופרש במוח משמש גם מוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר) שממלא תפקיד בקשרים חברתיים, ולפי מחקרים עדכניים עשוי להשפיע על יצירת האמון הבין-אישי, כמו זה הנוצר בין מטפל למטופל. האוקסיטוצין משכך פחדים וחששות ומעודד התנהגות הפוכה מתגובת "הילחם או ברח" (fight or flight - תבנית של שינויים גופניים אשר מכינים בני אדם ובעלי חיים למצב שבו הם ניצבים בפני איום או סכנה מיידית). בתגובת הילחם או ברח מתפקדת מערכת העצבים הסימפטטית, המפחיתה משמעותית את האנרגיה ממערכות התפקוד היומיומי (מערכת החיסון והעיכול, למשל) ומעודדת ייצור אדרנלין, המוכר כהורמון הדחק. האוקסיטוצין מדכא הפרשת אדרנלין, מבטל את תחושת הסטרס, מגרה את מערכת העצבים הפרא-סימפטטית ומסדיר את פעילותן של מערכות הגוף השונות. בקיצור – אוקסיטוצין מעודד רגיעה. המעניין הוא שחוקרים טוענים שהוא גם מעודד אהבה, ובמילים אחרות, שהוא עשוי להיות הביטוי החומרי של תחושת האהבה שאנו מרגישים. מקורות רבים מציינים עובדה זו בהקשר של אהבת אם, וכאן מהדהדת אמרתו של נמיקושי ביתר משמעות: 'שיאצו קוקורו – אהא קוקורו': לב השיאצו הוא לב של אם. ואכן יש משהו אימהי בלבו של מטפל השיאצו, וטיפול 'נכון' מתקיים כאשר אנו פועלים מתוך מקום רך, מקבל ואוהב, ולא מתוך עמדה מנוכרת ומתנשאת.
כמטופל, חוויתי פעמים רבות גל של אהבה ששטף אותי בזמן הטיפול. הייתה זו אהבה גורפת, כמעט אווילית: הרגשתי שאני אוהב את המטפל/ת שלי, את עצמי, את העולם... לא אתפלא כלל אם המגע המיומן שהופעל עליי עודד את הפרשתו של אוקסיטוצין, וזה פעל את פעולתו. תחושה נוספת שאני חש אחרי קבלת טיפול שיאצו טוב (ולשמחתי עד לה גם אצל מטופלים שלי) היא חוסר רצון לזוז ולשנות את המצב המופלא בו אני שרוי גם לאחר שהטיפול הסתיים. איני מדבר על מצב בו המטופל נרדם אלא על ערנות נינוחה, שבעה ומאושרת, שאינה חפצה להרוס את הרגע. אם זו אינה תגובה הפוכה ל'הילחם או ברח', מה כן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנדורפינים: המוח כמעבדת סמים
|
|
|
|
|
|
|
אנדורפינים (Endorphins ובשמם המלא Endomorphines) הם רכיבים ביוכימיים בעלי תכונה מאלחשת (אוֹפּייתית) המיוצרים במוח ומשתחררים בעיתות של פעילות גופנית אינטנסיבית ומתמשכת, ברגעי סכנה או בהשפעת תחושות של איום או דחק (Stress). הם התגלו לראשונה ב-1975. כשאנשים אומרים שהם מכורים לספורט, הם בעצם מכורים להשפעתם המהנה של אנדורפינים המופרשים בגופם. אני מכיר את זה אישית: במהלך אימון מפרך נחצה פתאום איזה קו, ותחושת המאמץ הלא הנוחה מתחלפת פתאום בעלייה משמעותית במצב הרוח ובמוטיבציה ובהרגשה כללית נהדרת.
המונח אנדורפין (Endorphin) הוא קיצור של Endogenous Morphine, שמשמעותו "מורפין (מורפיום) המיוצר על ידי הגוף". במחקרים עדכניים התגלה שרקמות שונות בבני אדם ובבעלי חיים מסוגלות לייצר מורפין. תפקידם של האנדורפינים הוא בעיקר שיכוך כאבים ונודעת להם גם תכונה אנטי-דלקתית, לצד התחושה הנעימה שהם משרים. מעניין לציין שגם מגע יד קבוע (לחץ מתמשך) וטכניקות מגע מונוטוניות מעודדות הפרשת אנדורפינים, ובכך מוסברת נטייתם של מטופלים להיכנס למצב של הרפיה עמוקה כשמיושמות עליהם טכניקות שיאצו שכאלה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קורטיזון ואדרנלין: הורמוני הדחק
|
|
|
|
|
|
|
קורטיזול ואדרנלין הם דוגמא להורמונים בעלי השפעה רצויה בעיתות משבר, אך לא בעיתות רוגע. הורמונים אלה אחראיים על התגובות והתחושות הלא נעימות שאנו חשים כשדוחקים אותנו לפינה. ביכולתם להציל את חיינו ברגע האמת, אך פעמים רבות מדי מפרש הגוף מצבים פשוטים כמאיימים ומפריש את ההורמונים הללו, שלאורך זמן מעלים את לחץ הדם, מחלישים את המערכת החיסונית ומערערים את הנפש. מאחר וטיפולי השיאצו משרים רוגע וביכולתם לגרות את מערכת העצבים הפרא-סימפתטית, הפרשתם של הורמוני הדחק מדוכאת ורמתם בגוף יורדת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הציפייה למגע: תיאוריית הרצף
|
|
|
|
|
|
|
מחקרים מראים שתינוקות וגורים זקוקים למגע באופן כל כך מכריע, עד שהתפתחותם מתעכבת וחלקם אף גווע בהיעדר מגע פיזי בגופם, גם אם תנאים נוספים כגון חום ואוכל מסופקים להם כראוי.
הפסיכותרפיסטית האמריקאית ג'ין לידלוף כתבה ב-1975 את רב המכר 'עקרון הרצף' לאחר שהות בקרב שבטי אינדיאנים בוונצואלה. תשומת לבה הוסבה לעובדה שילדי השבטים נראו לה מאושרים, רגועים ועצמאיים הרבה יותר מהילדים במערב. היא הבחינה בכך שתינוקות השבט נישאים כל הזמן ע"י אמם בחודשי חייהם הראשונים ונהנים ממגע רצוף עם הקרובים אליהם. גם לאחר שהתבגרו מעט הם עדיין זוכים לשפע של מגע מסביבתם. תצפיותיה של לידלוף הובילו אותה לגיבוש תיאוריה שהרעיון המרכזי בה הוא זה: לתינוק יש ציפייה מולדת להימצא במגע מתמיד עם אמו או אחרים המטפלים בו. אם ציפייה זו מתממשת הוא גדל לאינדיבידואל בריא ועצמאי. אך בתרבויות רבות - בעיקר במערב - ציפייתו של התינוק אינה זוכה למימוש. עוברות עליו שעות רבות כשהוא מנותק מהוריו, מוטל בעריסה או בלול או כלוא בכסא האוכל. הדבר יוצר אצלו תסכול ומחסומים, בעיקר רעַב למגע – אותו ישא אל תוך חייו הבוגרים. כותבת לידלוף: "אנחנו צריכים לפרוץ את הטאבו הקיים אצלנו בתחום זה ולהכיר בצורך האנושי במגע. הצורך התינוקי העצום והלא ממומש למגע שאנחנו נושאים עימנו מינקותנו מוסיף מעמסה כבדה לצורך הטבעי שלנו במגע כילדים וכמבוגרים".
לא צריך לקרוא ספרים או לעיין במחקרים כדי להכיר בעובדה שמגע הוא חלק בלתי נפרד מקיומנו. אנחנו מלטפים זה את זה, לוחצים ידיים, מתחבקים, טופחים על השכם. כל אלה הם אותות, מסרים בשפה לא מילולית. גם דחיפות וחבטות הן שפה ברורה מאוד, מעבר לנזק שהן יוצרות. כשאנו מקיימים יחסי מין ונוגעים באזורי ארוגניים אנחנו מבטאים אהבה ומשיכה. וכמובן, כשכואב לנו אנחנו נוגעים בעצמנו, מחזיקים או משפשפים את האיבר הרלוונטי. מקצועות העיסוי השונים, שפרחו מאז ומתמיד על פני הגלובוס, הם עדות לצורך במגע אנושי טהור, גם כזה שאינו על רקע של חיבה אישית, קירבה משפחתית, משיכה מינית או עוינות גופנית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לטפל באדם חולה זה כמו לחפור באר כשאתה גווע בצמא
|
|
|
|
|
|
|
כל ההסברים שנתתי עד עכשיו נועדו להסביר את האפקט המיטיב של שיטות מגע כמו (ולא באופן בלבדי) השיאצו, כך שגם אלה שאינם מתחברים לנקודת הראות האנרגטית יכירו במעלותיהן. המשתמע מכך הוא שעצם קבלת הטיפול - בעיקר באופן מתמיד - תורמת לבריאות ומעצימה את יכולתו של הגוף לרפא את עצמו, תהא אשר תהא המחלה. ואכן, המיתוס טוען שבעת העתיקה נהגו רופאי המזרח הרחוק לטפל בלקוחות בריאים ושמו את הדגש על שימור ותחזוקה יותר מאשר על ריפוי מחלות ספציפיות. משפטים כמו "לטפל באדם חולה זה כמו לחפור באר כשאתה גווע בצמא" מדגישים גישה זו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוקסם מחוכמת המזרח הרחוק. מטפל ברפואה סינית ושיאצו ומתרגל מדיטציה ואמנויות לחימה מסורתיות מזה 12 שנה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
