 |
/images/archive/gallery/779/843.jpg ג'ואן אנדרסון
מתוך אתר הבית.  |
|
|
|
|
| בגיל 50 ג'ואן אנדרסון עזבה את הבעל, הילדים והנכדים ויצאה לחפש את עצמה במשך שנה. היום, אחרי ארבעה רבי מכר, היא גורו של הרבה מאוד נשים. פרק מתוך ספרה החדש
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ג'ואן אנדרסון
17/6/2007 11:56 |
ג'ואן אנדרסון
17/6/2007 11:56 |
|
|
|
|
|
|
|
חיים מלאים דורשים טיפוח. ברגע שאנחנו מסירים את ידינו מן המחרשה, מתרשלים בזריעה, או שוכחים לדשן - איבדנו את היבול שלנו. ובכל זאת, רוב הנשים שאני מכירה איפשרו לחייהן לקמול, תוך כדי עבודה למען מטרה אחרת, גדולה יותר.
אחרי שרכשנו את אמנות ההסתגלות, רובנו מפתחות נטייה להתנהגות נטולת עצמיות. עימעמנו את חיינו האישיים ובו בזמן קידמנו את חיי זולתנו, עד כי איננו מסוגלות עוד אפילו לדמיין שנזכה להרפתקה כלשהי, לרומן, למשמעות, או למטרה שיהיו רק שלנו. בקיצור, ירדנו מן הפסים ובחרנו בדרך השגויה לסיפוק עצמי, ועוד חשבנו
בטיפשותנו שאחרי כל העשייה, הנתינה, ההשתדלות והמאמץ, מישהו יציע לנו פרס. אלא שהאביר על הסוס הלבן היה בדיחה גרועה, וכל הפֵיות מן האגדות מתו. במקום לחיות באושר ובעושר לנצח, רובנו חיות חיים של כאב. אנחנו מתעוררות מדי יום כשבתוכנו רעב מכרסם, כמיהה לשינוי, אבל אנחנו נטולות אנרגיה, עייפות או נואשות מכדי לעשות משהו בעניין זה. בזבזנו את מרבית חיינו וכוחנו על אחרים. לא פלא שאנחנו מרגישות כל כך מרוקנות. בעצם חסרה לנו האנרגיה הדרושה, מפת דרכים מועילה, וסוג כלשהו של הנחיה ותמיכה. ובכן, הגיע הזמן לשנות את כל זה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הצעד הראשון הוא להכיר בעובדה שאת אבודה
|
|
|
 |
|
|
|
גרתי מחוץ לעיר, הייתי אם לשני בנים ורעיה תומכת לגבר עסוק, בת וכלה מסורה לארבעה הורים מזדקנים, ותומכת נאמנה במספר רב של קרובי משפחה וחברים. כבולה לסדר היום ולטלפון שלי, התגאיתי בהיותי רבת תפקידים, שכללו בין היתר חבישת ברכיים פצועות, הפגת עלבונות, ובכמה מקרים גם שיקום נישואיהן הכושלים של חברותי. רק צילצלו אלי, ורצתי בשמחה לבזאר של בית הספר, למפעל ההתרמה של הכנסייה, לחתוך תפוזים ולמזוג מיצים במשחקי הכדורגל והכדורסל, וכל אותו זמן לספק כתבות לעיתון מקומי כדי להרוויח עוד קצת כסף. לוח השנה שלי היה עמוס עד כדי כך שנאלצתי להדביק בשוליו נייר נוסף.
הייתי קופצת מן המיטה בבוקר, זורקת על עצמי כמה בגדים, מכינה ארוחת בוקר, אורזת כריכים, מנופפת לשלום לכולם, מנקה את המטבח, יוצאת להליכה ספורטיבית, עושה סידורים, מבצעת את משימות העבודה שלי, חוזרת למטבח להכין ארוחת ערב, ואחר כך לסיבוב נוסף של ניקיונות, נשיקות לילה טוב לכולם, ובסוף נופלת מעייפות למיטה. רוב הזמן ביצעתי את משימותי כל כך טוב, שאיש אפילו לא טרח להציע עזרה. כשזה קרה, הייתי מסרבת בדרך כלל, בטוחה שאני שולטת היטב במצב.
הייתי אחוזת טירוף, אבל הרגשתי חשובה ומלאה מהישגי. אחרי הכול, האם לא אצלי התקיימו ארוחות החג והאירועים המשפחתיים הכי יפים? עזרתי לאחרים, ואת התקדמותם וחיוכיהם קיבלתי כתגמול הולם. הערך העצמי שלי נבע ממילוי תפקיד הדאגנית הקבועה. כאילו נולדתי לתפקיד הזה.
במבט לאחור, אני מבינה שהכשרתי החלה בגיל ההתבגרות, כשגופי קיבל חיים משלו. מרגע שההורמונים החלו לפעול, ארבעים השנים הבאות שירטטו את עצמן למעני. לא הייתי חזקה יותר מן הצורך שלי להתחתן, להתרבות ולטפל - ונסחפתי לגמרי בפרץ ההתרגשות, התשוקה ומשחק התפקידים הסהרורי.
בסופו של דבר היה חֶסר בהוויה הזאת של התומכת הבלתי נראית, תחושה מרחפת שלא הייתי מסופקת באמת כפי שחשבתי. צביטה של ספק היתה מתגנבת לתוכי בלי שהרגשתי, כאשר, למשל, אמי היתה עוזרת לי להגיש ארוחת ערב וחוזרת על המנטרה הישנה שלה: “אמהות תמיד אוכלות את כנפי העוף". זאת היתה בדיחה שנולדה בתקופת השפל הכלכלי, כשעקרת בית נבונה ידעה להזין את שש הנפשות במשפחתה בעוף צלוי זעיר אחד. ועדיין, בכל פעם ששמעתי את אמי מדברת על קבלת החלק הפחות נחשק של העוף, ריחמתי עליה. למה? האמהות לא חשובות? הן לא נזקקו לתזונה בדיוק כמו כל אדם אחר?
השאלות והמחשבות הספקניות הלכו ותכפו כשבנינו עזבו את הבית ועברו ללמוד בקולג'. חורים ריקים החלו להופיע בלוח השנה שלי, ופתאום היה לי זמן מיותר. מה הייתי אמורה לעשות עכשיו? לא היה לי מושג. כמי שהורגלה לטפח אחרים ולהזינם, שכחתי שגם לי יש צרכים, רצונות ומטרות. אז נפגשתי עם חברותי, וכולנו שתינו יותר מדי יין והתלוננו על גורלנו המר. כולנו התעוררנו למציאות המרה, שאף אחת מאיתנו לא טרחה להשקיע בעתידה האישי. יתר על כן, כפי שאמרה חברתי שריל: “לא מקבלים שעון זהב כשמגיעים לגיל המעבר!"
תוך חיפוש הדרכים לשכך את כאבינו, התחלנו לשכור סרטים על נשים בנקודות מפנה, רק כדי לראות איך כל גיבורה מצאה דרך לצאת ממצבה הקשה. אלן בורסטיין ברחה ב'אליס לא גרה כאן יותר', וכך עשתה גם שירלי ולנטיין בסרט בשם זה. ג'יל קלייבורג ברחה לסדרה של רומנים ב'אישה לא נשואה', וג'ינה רולנדס המסכנה פשוט השתגעה ב'אישה תחת השפעה'.
אף אחד מן הסיפורים האלה לא הציע לנו פתרון ממשי, כך שכל אחת מאיתנו הלכה בדרך שונה. וירג'יניה נרשמה ללימודי משפטים; אדליה הוציאה רישיון לעיסוק בנדל"ן; ג'וי, שהתאלמנה לאחרונה, לקחה לעצמה מאהב, ויחד הם יצאו לטייל בעולם; הלן יצאה מהארון; ג'ולי נהנתה להיות סבתא, ושריל ברחה עם בעלה לאי האהוב עליה במיין. שיבחתי את מעשי חברותי, אבל נראָה לי שהבחירות המסוימות שלהן ענו רק על הצורך למצוא משהו חדש לעשות, או מערכת יחסים חדשה שיסיחו את דעתן מן הכאב. אני השתוקקתי למשהו אחר; אלא שלא ידעתי מהו בדיוק.
אני מניחה שקיוויתי לאות או לאירוע - מעין טקס שיתרחש ויספק לי את השחרור הדרוש ליצירת מהלך חדש וזהות חדשה. היו טקסים כאלה, ללא ספק: הבנים שלי סיימו את לימודיהם בקולג' ועברו לבתים משלהם; אחד מהם התחתן; האחר התארס; אבי מת; לבעלי מלאו חמישים. אבל כל השינויים האלה נסבו סביב אחרים. אף על פי שהייתי מעורבת בשינויים האלה באופן אינטימי וגם השתניתי בגללם, אף אחד מהם לא התמקד בי. המשכתי לייצר רגעים חגיגיים ואחר כך להרגיש מרוקנת, אחרי שעוצמת האירוע פגה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זינוק מתוך אמונה
|
|
|
|
|
|
|
למען האמת, רציתי להחזיר לעצמי את תפקידי. רציתי להמשיך לעצב מסורות ולשלוט בהן - לאפות את עוגת הקפה של סבתי, לפתוח את גרבי חג המולד שלנו, ואחר כך לאכול ארוחת בוקר מאוחרת לפני חלוקת המתנות, ארוחה שכוללת גם ביצי בֶּנֶדיקט. אלא שלפני זמן רב הבנתי שלהישאר במקום של “אני רוצה" פירושו להיות מונעת על ידי האגו - אני רוצה להיות עדיין חשובה לבני, אני רוצה שהחגים יתנהלו כרצוני, אני רוצה שהמסורות תישארנה כפי שתמיד הכתבתי אותן. היה עלי לוותר על רצונותי ולהתחיל להתמקד ב"אני קיימת" כדי למצוא חיים חדשים ואת האושר שחיפשתי. הגיע הזמן לקחת פיקוד על עצמי ולהיות ה"אני" החדשה, והשלב הראשון היה להודות שאני אבודה.
זמן קצר אחרי חג המולד קרה דבר מוזר, שאילץ אותי להקשיב ביתר שאת להזמנה שלי. פיתחתי רגישות בגרון, שבהדרגה לא איפשרה לי לבלוע. סרטן הוושט, חשבתי, או לפחות מקרה קשה של רפְלוּקס חומצי! מיהרתי אל הרופאה הפנימית שלי בפאניקה. אחרי כמה בדיקות, היא הגיעה למסקנה שהסימפטומים אינם מעידים על שום דבר. במקום מרשם, היא נתנה לי ספר שקראה לא מזמן, ‘אתה יכול לרפא את חייך' מאת לואיז היי. בספר הקטן הזה מסבירה היי איך חרדה ורגשות שליליים מייצרים לעיתים קרובות כאב - דרכו של הגוף לומר לנו לשנות את דפוסי החיים שלנו ולחיות באופן שונה. במקרה שלי, היה עלי להודות, שלא הצלחתי להמשיך לבלוע את האופן שבו חייתי את חיי, וכך, למרות פחדי, העבודה האישית למציאת ה"אני" החדש שלי פשוט החלה.
הפסיכיאטרית שהתחלתי לפקוד הריעה להבנות שלי. “כל הכבוד שאת רוצה להיות הגיבורה של עצמך," אמרה. "זה קשה - עבודה הדורשת בידוד. את חייבת לעזוב את דפוסי העבר שלך - משימה לא קלה, אבל בהחלט ראויה, בשביל אישה רחומה כמוך." אף על פי שהיא המשיכה להגביר את המודעות שלי, היא לא אמרה לי איך לצאת מאותם דפוסים קבועים, איך להפסיק את הכרסום הפנימי בתוכי, או איך להיות הגיבורה של עצמי. נשארתי מבולבלת, לא ידעתי איך להתקדם, והמשכתי להיאבק ברגשות של אדישות, תשישות ו"תקיעוּת" .
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עיגולים, ריבועים ולבבות
|
|
|
|
|
|
|
פתיחת הדלת והכניסה לבית החשוך והמוגף היו מנוגדות לחלוטין למהומה שהתעוררה בעקבות ההודעה על הבריחה הגדולה שלי. במהירות הסרתי את הסדינים מן הרהיטים הדהויים ופתחתי את החלונות להוציא מן הבית את ריח הטחב, אבל שום דבר שעשיתי לא סילק את אי-הנוחות שחשתי במקום המוכר הזה. עזבתי בחיפזון את הקן הריק שלי ורצתי אל הים. ההליכה על החוף הצליחה תמיד להרגיע את עצבי, וציפיתי בשקיקה לראות את הגלים המקציפים והים הגועש. במקום זה מצאתי ים שקט בלי שום אנרגיה או תנועה נראית לעין. במבט מקרוב שמתי לב לעיגול המוכר המצביע על כך שזאת השעה שבין הגאות לשפל - השעה שבה הים לא גואה ולא נסוג. אולי, חשבתי, יש בכך אות שעלי לשקוע במין תנומה נפשית - שגם אני מתקרבת לשפל - ומצב זמני ניטרלי עשוי לשכך את כאבי נשמתי.
בימים הבאים ארזתי לי תיק ויצאתי לחוף, אחרי שתיכננתי את בואי לשעת השפל. כשהשתופפתי בין הדיונות, קירבתי את ברכי אל חזי והתנדנדתי לקצב המים; ניסיתי להיזכר בחזון שהיה לי מן הסתם בקשר לחיי לפני שהפכו לריצת אמוק.
אף שזכרתי מספר רב של אירועים מן העבר הרחוק, השנה האחרונה היטשטשה בזיכרוני לגמרי. נדרשו לי שעות להיזכר בפרט הקטן ביותר, שלא לדבר על הרגעים הגדולים. אבל היות שהמשכתי לנסות, הצלחתי בסופו של דבר להיזכר ביום הולדתי, בטיול לחוף המערבי, בכתבה שהצלחתי לכתוב לכתב עת כלשהו, ובפרק הזמן שנאלצתי לשכב במיטה בגלל כאבי גב. אחרי שהיה לי מבט ממוקד על השנה, ביליתי יום גשום אחד בהרהורים על כל אירוע: האם היה נעים, מרגש, קשה, עצוב, אומלל או מדכא? רוב הזמן נשאר הזיכרון שלי מטושטש, ורבות מן החוויות נראו במבט לאחור פשוט מתישות.
החלטתי לצייר ריבועים סביב כל הרגעים המתישים, משולשים סביב הרגעים המשמחים, לבבות סביב כל הרגעים שחלקתי עם בעלי, ולבסוף, עיגולים סביב הפעילויות שנועדו לי בלבד. כשהסתכלתי על התמונה הכוללת, הייתי יותר ממופתעת. הדף ברובו היה מכוסה ריבועים! מה שהחל כתרגיל קטן הפך בסופו של דבר לדבר חשוב ומאיר עיניים. ללא ספק חייתי למען אחרים יותר משחייתי למען עצמי, וגרמתי לזולת הרבה יותר עונג לעומת מה שקיבלתי. הייתי מותשת, ואם לא די בכך, הכול היה באשמתי. נעשיתי קורבן לא–מודע לצורך האובססיבי שלי לתכנן, לארגן ולעזור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תני לחייך את ההתמקדות שמגיעה להם
|
|
|
|
|
|
|
לאט לאט אני מגיעה למסקנה שדרוש זמן ושקט כדי לשאול את עצמנו במהלך אירועים גדולים וקטנים ואחריהם, איך בעצם הרגשנו בקשר אליהם. נדרתי לעצמי אחרי אותו תרגיל ביום הגשום לסמן יותר עיגולים בלוח של השנה הבאה, והצמדתי את הלוח המקורי, המסומן, אל המקרר שלי בתור תזכורת. אחת הדרכים להצליח, הבנתי, היא להתחיל לגלות קצת יותר חמלה כלפי עצמי. אין אישה שאני מכירה שאינה מסתבכת בצרות בגלל גילויי חמלה רבים מדי; הכוח הזה מכוון תמיד לרעתנו. אנחנו מושיטות את זרועותינו וליבנו כדי לקחת על עצמנו את הצרות והבעיות של הזולת, עד שאין בכוחנו לשאת עוד - ובעיקר לא את עצמנו -ותוך זמן קצר מתברר לנו שאנחנו בדרך המהירה להתרוקנות.
הסופרת האהובה עלי, קלריסה פינקולה אסטס, קוראת לזה תסביך “הכול בשביל כולם". היא מסבירה זאת בספר ‘רצות עם זאבים':
נשים נוטות להיענות למצבי משבר של בריאות גופנית - בעיקר של הזולת, ולהקדיש להם זמן רב, אבל שוכחות להקדיש זמן למערכת היחסים שלהן עם נשמותיהן. הן כנראה אינן מבינות שהנשמה היא המחולל העיקרי של ערנותן ומרצן. נשים רבות מנהלות את מערכת היחסים שלהן עם הנשמה כאילו היא אינה מכשיר חשוב מאוד. כמו כל מכשיר בעל ערך, הנשמה זקוקה למקלט, לניקוי, לשימון ולתיקון. אחרת, כמו מכונית, המערכת מזדהמת, מביאה להאטה בחיי היומיום של האישה, מאלצת אותה לנצל אנרגיה אדירה לביצוע המטלות הפשוטות ביותר, ובסופו של דבר שובקת, בגלל שברון לב, הרחק מן העיר ומכל טלפון. משם הדרך הביתה ברגל ארוכה מאוד.
היא מתארת בדיוק מדוע, אחרי פרק חיים שלם של הענקת טיפול, אנחנו מפתחות את הכאב העמום הזה. הוא נובע מן הגעגוע ל"אני" הפרטי שלנו. עמוק בפנים אנחנו יודעות שקולותינו אינם נשמעים וכי אנחנו הקהל היחיד שהם באמת זקוקים לו. אנחנו חייבות ללמוד להפנות את החמלה כלפי עצמנו ולחבק את עצמנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תרגיל לוח השנה
|
|
|
|
|
|
|
איך ייראה לוח השנה שלך? האם יש לך זיכרונות מדהימים לרשום בו, או אולי, כמו אצל רבות מאיתנו, מוחך אינו רושם דבר? חשוב לזכור שתרגיל זה נועד רק לראות כמה את זוכרת או לא זוכרת (שזה כמו לא להיות נוכחת בחיי היומיום שלך), וכמה מעט את בעצם עושה למען עצמך.
הקדישי את שלושים הדקות הבאות להיזכרות בשנה שעברה. לא חשוב במה תתחילי. בחרי חודש, ובלי להסתכל בלוח, נסי לזכור פעילויות, אירועים והתרחשויות שהיו כרוכים בך, בקריירה שלך ובמשפחתך.
אחרי שתרשמי אירועים רבים ככל שתצליחי לזכור, הקיפי בריבוע כל דבר שהיה מתיש, במשולש - כל דבר שהיה ממריץ, בלב - כל דבר שעשית עם בן זוגך או עם בן משפחה אחר, ובעיגול - כל דבר שנועד למענך בלבד. עכשיו עני על השאלות הבאות:
איך את מרגישה בקשר לשנה שעברה?
מה הסב לך עונג ולמה?
מה הסב לך כאב ולמה?
האם רוב האירועים היו מונעים על ידך או על ידי כוחות חיצוניים?
בדקי את לוח השנה שלך. זכרי כי מטרתך היא להיות חלק מחיים שאינם מונעים רק על ידי התפקידים שאת ממלאת והדברים שאת עושה, אלא גם על ידי ההנאה שאת חווה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הספר "סופשבוע שישנה את חייך" יצא בהוצאת מודן. ספרים נוספים של ג'ואן אנדרסון שתורגמו לעברית - "שנה ליד הים, "נישואים לא גמורים" ו"טיול על שפת הים", יצאו גם הם בהוצאת מודן.
לאתר הבית של ג'ואן אנדרסון
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
