 |
 |
|
|
|
|
|
|
| כמי שסובל ממוגבלות רגשית אבל נהנה מרגישות חושית גבוהה – אני יכול להעיד שמדובר בשילוב מנצח. ארז שמיר על תנאים ומכשולים בדרך לפסגת ההארה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני מספר שנים השתתפתי בקורס מדיטציה במרכז גדול בצפון ארצות הברית. לקראת סיום הקורס, לאחר עשרה ימים של תרגול אינטנסיבי, הודיעו לנו המארגנים שהם עורכים שיחה משותפת של המשתתפים הצעירים (כל מי שהוא פחות מארבעים). ההזמנה אמנם נראתה לי קצת יוצאת דופן, הרי היינו עדיין תחת השבועה של שתיקה נאצלת, אבל הרגשתי צורך להיענות להזמנה והלכתי. כעבור זמן קצר הבנתי שעשיתי טעות. כמיטב המסורת האמריקאית, המארגנים כינסו אותנו כדי להשתמש בנו כ"קבוצת מיקוד" במטרה להבין מדוע אנשים צעירים כמעט ואינם מגיעים לקורסים שלהם. לאחר שנרגעתי מעט ממה שראיתי כהפרעה שיווקית מיותרת לתרגול, הסבתי את תשומת לבי לאנשי הקבוצה ושמחתי לגלות שגם מהאזנה לדבריהם יכולתי ללמוד רבות.
 |
| חולים על מדיטציה |
|
מחלה קטנה היא ברכה גדולה: היא מאפשרת לנו להתבונן בכאב כפי שהוא, עד שהוא מפסיק להיות כאב, ולהתבונן בגוף שלנו עד שהוא מפסיק להיות שלנו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
מכל האנשים שדיברו באותה פגישה זכורים לי בעיקר דבריה של בחורה אחת צעירה וצנומה שהציגה את עצמה כמי שבאה מניו-יורק, ורגע לאחר מכן פתחה בבכי היסטרי וחסר מעצורים. כשנרגעה קצת היא התחילה לספר כמה היא שונאת את העיר הגדולה, את הלחץ את האנשים הלא אדיבים, כשמדי פעם היא פרוצת בבכי קורע לב. כמי שהגיע לקורס מהארץ, ועוד בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, דבריה נשמעו לי אז מגוחכים למדי, שלא לומר מכעיסים. "את חושבת שלך יש בעיות" חשבתי לעצמי; "מה קרה, שרפו לך את הבייגל? לא היה לך מקום ברכבת התחתית? יצאת למסיבה ומישהו עשה דאבל דיפינג לנאצ'וס? נו באמת, תתבגרי קצת."
במבט לאחור על תגובתי הכוחנית והמזלזלת הוכחתי שמי שהיה צריך להתבגר קצת באותה התקופה הייתי אני עצמי. באופן אירוני, מספר שנים מאוחר יותר, יצא לי עצמי לבלות תקופה ארוכה בעיר גדולה בחו"ל ורק אז גיליתי עד כמה החיים בכרך הגדול אכן יכולים להיות שוחקים וקשים. בכל מקרה, הטפשות שלי באותה פגישה נבעה מכך שבעוד שאני הפנתי את כל תשומת ליבי לתוכן השיחה, כלומר לקשיי החיים בעיר ניו-יורק, הייתי צריך להפנות את תשומת ליבי לדמות המדברת, כלומר לאותה נערה צעירה וצנומה. אם רק הייתי עושה כן הייתי מגלה כי מולי ניצבת בחורה אשר בורכה, ויחד עם זאת גם קוללה, בסף רגישות יוצא דופן. האירוניה היא כמובן שגם אני בורכתי, וקוללתי, בסף רגישות יוצאת דופן, אולם כנראה, שלפחות באותה תקופה, אותה רגישות הייתה שמורה לאדם אחד יחיד ומיוחד – לי עצמי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
רגישות היא כמו צמצם
|
|
|
 |
|
|
|
הסיבה שאני מספר לכם את הסיפור המייגע הזה היא שכיום אני מאמין שאותה רגישות יוצאת הדופן שהפגינה הבחורה הצנומה היא אולי תכונת האופי החשובה ביותר לכל מי ששואף להתקדם במסע הרוחני. מדוע? מכיוון שאדם לא רגיש פשוט מפסיד תדרים רבים כל כך של קלט רגשי וחושי עד שהיכולת שלו לתרגם חוויות לתובנות, אותו תהליך בסיסי שמאפשר לנו להתקדם במסע, היא מוגבלת מאד. רגישות היא כמו צמצם של מצלמה, וכאשר הצמצם הזה סגור כמות האור שנכנסת לעדשה לא מספיקה לראות בברור. אנשים רבים מבקשים באופן מודע לסגור את הצמצם שלהם עד כמה שרק ניתן כדי להגן על עצמם מהכאב של החיים, אולם לאנשים שמבקשים לצאת למסע הרוחני אין את הפריבילגיה הזו הן מכיוון שעם צמצם סגור לא יוכלו להתקדם - ובלאו הכי החיים ציידו אותם בצמצם שתקוע במצב פתוח לרווחה. בעוד שאנשים אחרים יכולים לצלוח את החיים מוגנים בתוך קונכייה של אדישות מרוחקת, קיומו של הצמצם הפתוח מבטיח שהאדם הרוחני יהיה מודע לקיומו של הסבל ומצד שני
שהוא גם יוכל לעשות משהו נידון. לכן רגישות גבוהה היא גם ברכה וגם קללה.
עלינו להבחין בין רגישות חושית לבין רגישות נפשית. מרבית האנשים שעוסקים במדיטציה סובלים ונהנים (פעם נוספת, תלוי מאיפה מסתכלים על זה) מרגישות חושית יוצאת דופן אשר מאפשרת להם להחשף לעולם שלם של חוויות שנותר לרוב חבוי מעיני אחרים. יכולת זו מאפשרת להם לפתח תובנות מרחיקות לכת בנוגע לטבע מעשה הבריאה. רגישות נפשית, לעומת זאת, היא מצרך נדיר יותר בעולם הרוח, ואנשים שמתרגלים מדיטציה נתפסים בעיני הסובבים כקרים ואף מנותקים מעט. למעשה, אנשים רבים שעוסקים במדיטציה הם רגישים עד מאוד מבחינה נפשית, אבל מכיוון שלא למדו לבטא את רגשותיהם כהלכה, הרגישות הנפשית עברה תהליך של הסבה לרגישות חושית. הגדולה של המדיטציה היא שהיא מאפשרת למי שמתרגל אותה לקחת את מה שבחיי היום יום עלול להתפס כתכונות בעייתיות (מוגבלות רגשית ורגישות חושית) ולעשות בהן שימוש כאמצעי לשיפור דרמטי באיכות החיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הארה טכנית
|
|
|
|
|
|
|
אני יכול להעיד שכמתרגל מדיטציה שסובל ממוגבלות רגשית משמעותית למדי, ובו זמנית נהנה מרגישות חושית גבוהה מאוד, שמדובר בשילוב מנצח. מצד אחד הנכות הרגשית שלי מבטיחה את קיומו של אותו זרע כאב הכרחי, אם כי לרוב לא מודע, שרק הוא יכול להושיב אותי על כרית המדיטציה כשהאחרים יוצאים להשתזף על חוף הים. אם היה לי יותר קל לבטא רגשות, או לשתף ברגשות, ייתכן שהמוטיווציה לעשות מדיטציה הייתה פשוט נעלמת. מצד שני, הרגישות החושית הגבוהה מבטיחה שכאשר אני יושב על כרית המדיטציה אני מצליח לחוות עולמות שלמים אשר לרוב נותרים חבויים מהעין, ולא רק להחשף, אלא גם לנווט את דרכי בדיוק של מילימטרים. חוף הים הוא אומנם מקום יפה אולם בתוכנו קיימים חופים יפים לא פחות בהם שבהם אף אדם אחר אינו מסתיר לנו את הנוף או מטנף לנו את החול.
עבור האדם הרוחני מדובר בשילוב הכרחי אך לא מספיק. הסיבה לכך היא ששילוב זה יכול אומנם לאפשר לנו להגיע רחוק, ולעיתים נדירות אפילו להגיע עד להארה, אולם זו תהיה בגדר "הארה טכנית" שנובעת מכך שלקחנו את כל הפניות הנכונות במבוך. גם כדי להגיע ל"הארה טכנית" עלינו להיות ברי מזל, ונכון שהפירות של הארה זו הם גדולים ומופלאים כמעט מכל מה שאנו יכולים לשער בעיני נפשנו, אולם עדיין, "הארה טכנית" היא דבר מופלא, אולם האתגר האמיתי העומד בפנינו הוא דווקא להגיע להארה מלאה בה אנו שבים ונוגעים באותם המקומות הכואבים בנפשנו שגרמו לנו להפוך להיות כל כך רגישים מלכתחילה. ואמנם, רק כשאנו לומדים כיצד לחזור אל אותו הכאב אנו יכולים לומר כי המעגל אשר נפתח לפני זמן רב כל כך – סוף סוף נסגר.
בספרו, "דרך הלב", כותב ג'ק קורנפילד (שמלמד באותו מרכז בארצות הברית) כי בסופו של דבר כלי המידה היחידי למדוד התקדמות רוחנית הוא באמצעות יכולתנו לאהוב. תובנות רוחניות זה טוב ונחמד, כך הוא טוען, אולם אם אנו לא מצליחים לפתח לב אוהב הרי שלמרות שמבחינה מסוימת התקדמנו, הרי שמבחינה אחרת, מהותית יותר, נותרנו עומדים במקום. בנקודה בה אני נמצא כיום אין לי ברירה אלא להסכים עם מר קורנפילד, ואף להוסיף כי מאחר שכאשר אנו חווים "הארה טכנית", או אפילו רק מתקרבים אליה, אנו חווים שלוות נפש כל כך עמוקה עד שאנו עלולים לטעות ולחשוב שהמסע שלנו כבר הושלם, הסכנה שלעולם לא נשלים את המסע היא חמורה אף שבעתיים. מה שעלינו לזכור, אם כן, הוא שהמסע הרוחני אף פעם לא מושלם עד שאנו חוזרים אל אותם המקומות שכואבים לנו באמת, כי אחרת לא נוכל לאהוב באמת, ובלי שנוכל לאהוב באמת לא נוכל לוותר על תפיסת אני ממשית ונפרדת שמונעת מאיתנו מלחוות הארה מלאה.
השורה התחתונה היא שלמרות שרגישות גבוהה היא תכונה הכרחית ומבורכת עבור אלו אשר יוצאים למסע הרוחני, בנקודה כלשהי אנו חייבים לדעת כיצד לקחת את אותה הרגישות ולתרגם אותה לעוצמה נפשית חסרת פשרות, שרק היא מאפשרת להגיע למצב של הבקעה רוחנית אמיתית. האתגר הוא כמובן לדעת כיצד לעשות זאת מבלי לוותר על אותה הרגישות ויתור מוחלט וזאת מכיוון שכאשר אנו מגיעים אל אותן פסגות רוחניות אנו רוצים שהצמצם של העדשה שלנו יהיה כמה שיותר פתוח. הנוף שם למעלה, אחרי הכל, אמור להיות מרהיב במיוחד.
|
|
|
|
|
|
|  | | ארז שמיר
| /images/archive/gallery/381/868.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
