 |
/images/archive/gallery/753/458.jpg כריכת הספר ''המסע של נינה''
 |
|
|
|
|
| "כמו שקיעות השמש, גם השקיעות בייאוש הן תמיד מרהיבות ומלאות יופי. התבונן בייאוש כמו שאתה מתבונן בשמש". פרק מ"המסע של נינה", ספר ילדים יוצא דופן |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
עמית ויסברגר
5/5/2007 9:17 |
עמית ויסברגר
5/5/2007 9:17 |
|
|
|
|
|
|
|
את הספר "המסע
של נינה" כתב עמית ויסברגר במהלך עבודתו בפנימיית "טוביה" שבקיבוץ הרדוף. בנוף ספרות הילדים והנוער העכשווי, מדובר בספר מעט יוצא דופן, מכיוון שהוא חוזר למימד האלגורי של ספרות המסע ומשלב בעלילות הדמיון התבוננות בטבע האדם.
הספר מתאר את עלילותיה של נינה, העוזבת את ביתה וחוברת לשתי דמויות משונות: ני, הרקדן השתקן, וניקו, הקוף המדבר. יחד מבקרים השלושה במקומות קסומים כמו הארץ שמתחת למילים, מדבר העצמות הלוחשות ואגם שיני הזמן.
בפרק שלפניכם פוגש הרקדן ני חרדון מסתורי שכנראה קרא בעצמו לא מעט בכתבי קרישנמורטי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
תחילה חשבו ני וניקו שזו פאטה מורגנה, חזיונות תעתועים, שמוחם הקודח החל לדמיין. ללא מילים הם המשיכו לרכוב באטיות לקראת הנקודה הבוהקת, שהאירה כמגדלור בים של עצמות.
אבל זה לא היה חזיון תעתועים. זו בהחלט היתה גבעת הגיר, מוצקה ואיתנה. הגבעה בהקה בלובנה המושלם באור המסנוור של השמש, עד שנראתה ממרחק רב. כמו כיפה צחורה של מקדש ענקי היא התנשאה מתוך המרחב המת. האגדה נכונה, חשבו שניהם, גבעת הגיר קיימת. בהתרגשות רבה הם רכבו עד שהגיעו למרגלות הסלע ממש. בידיים רועדות מעט ליטפו את האבן הלבנה והקיפו אט-אט את הגבעה כדי למצוא בה את הפתח שיוביל אותם לתוכה, אל המעיין שעליו סיפרו להם אנשי חוף הברבור. אבל גם לאחר שהשלימו סיבוב שלם לא הבחינו בשום פתח. "כנראה צריך להיכנס מלמעלה," אמר ניקו.
גם ני לא ראה אפשרות אחרת. הוא הכין בזריזות מעין ערסל מאחת השמיכות והניח בו את נינה. לאחר מכן קשר את הערסל לכתפיו ונשא את הילדה הנמה איתו. ניקו מיהר לטפס גם הוא על ני, והתיישב על קצה כובעו.
ני החל לטפס על הגבעה. סלע הגיר, שלא כמו הבזלת והגרניט, היה נוח לטיפוס. בתוך דקות ספורות כבר עמד על הפסגה.
"גם פה אין שום פתח," אמר ניקו באכזבה.
ני סקר את הפסגה. הסלע הלבן היה אטום לגמרי. אטום כקיר, אטום כמצח.
"אגדה מטופשת!" צרח ניקו וירד מכובעו של ני. "גם כן ברבור קדוש שמגעגע ופולט חרוזים." הוא החל להתרוצץ על ראשה החשוף של הגבעה בצעקות רמות. "מה שווים החרוזים הללו? בטח המציא אותם איזה משוגע שחי לפני אלף שנים, ואנחנו האמנו לכל מילה שלו ובאנו עד כאן. במדבר הנורא הזה סיכַּנו את עצמנו, כמעט איבדנו את נינה, שמי יודע אם היא עוד תתעורר בכלל, וכל זה בשביל מה? בשביל איזו גבעת גיר אטומה, שאין בה כלום... כלום."
לבסוף השתתק ניקו, צנח על הארץ והתחיל לבכות. ני, שמעולם לא ראה אותו במצב כזה, ניסה לנחם אותו, אבל הקוף סילק מעליו את כף היד שנשלחה ללטף. "לך ממני, אתה אשם בכל זה. יכולת לחשוב ולהזהיר אותנו, הרי אתה המבוגר. תִראה לאן הבאת אותנו. הכול בגללך!"
ני הפגוע עזב את ניקו והתיישב במרחק-מה ממנו. ניקו המשיך לצעוק ולייבב, עד שלבסוף התעייף ונרדם. עכשיו, בפעם הראשונה, חש גם ני כיצד הייאוש מחלחל אליו. בעורפו הרגיש את נשימותיה הכבדות של נינה, הישנה בערסל על גבו, לידו היה מוטל ניקו המיואש, מתחתיו גבעה אטומה, וסביבו מדבר אינסופי. מה עשיתי? חשב לעצמו, איך נצא מכאן?
ואז... ריח מפתיע, מתוק, ריח של קרמל, הציף את נחיריו. "שקיעה יפה," שמע ני לפתע קול לא מוכר.
הוא פקח את עיניו והרים את ראשו. לא רחוק ממנו עמד חרדון אפור לגמרי, שרק קצה ראשו היה מנומר בכמה קשקשים כחולים. הוא ניצב על ארבע רגליו הקצרות, זנבו הארוך מתוח לאחור ומבטו מופנה למערב, נעוץ בכדור האדום הנושק לקו האופק. השמים נצבעו בעשרות צבעים מרהיבים, שהשתלבו זה בזה. ני שם לב שהריח החזק של הקרמל נודף מכיוונו של החרדון.
"נעים מאוד," אמר החרדון הריחני. "אכן, שקיעה יפה במיוחד הערב, יפה במיוחד." דיבורו של החרדון היה אִטי ושקול, כאילו כל מילה שאמר היתה סוכריית קרמל שהוא מצץ להנאתו בפיו. "אני חי במדבר הזה כבר יותר מאלף שנים," הוא הינהן לאִטו בראשו המשולש, ומבטו נדד הרחק והתמזג עם השמש השוקעת אי־שם. "אתם, שנמצאים זמן קצר כל כך במדבר," המשיך החרדון כאילו אין דבר טבעי מזה, "אתם חושבים שכל השקיעות פה נראות אותו הדבר. אבל זה לא נכון. בכל יום השמש שוקעת אחרת. במשך אלף השנים שאני חי במדבר הזה עדיין לא ראיתי שתי שקיעות זהות. ראיתי גם לא מעט אנשים שהגיעו לכאן בעקבות האגדה המפורסמת, ולאחר שסקרו את פני השטח ולא מצאו פתח - שקעו בייאוש ועזבו. ואני אומר לך, אדוני, שכמו שקיעות השמש, גם כל אחת מהשקיעות בייאוש נראית אחרת. הן תמיד שונות זו מזו. וכמו שקיעות השמש, הן תמיד מרהיבות ומלאות יופי. האם אינך רואה זאת? התבונן בייאוש שלך כמו שאתה מתבונן בשמש השוקעת. לילה טוב, אדוני." ואז, לפתע, זינק החרדון הריחני ממקומו ורץ במורד הגבעה עד שנעלם מן העין, מותיר אחריו רק את ריחו המתוק.
כשהריח התנדף, ני כבר לא היה בטוח שהוא לא הזה את המפגש עם החרדון. הוא נשא את עיניו וראה את פיסת השמש האחרונה נעלמת מעבר למישור, נשכב על הגיר ונרדם.
הספר "המסע של נינה" יצא לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
