 |
/images/archive/gallery/731/339.jpg אישה בבגד ים.
גלויה ישנה  |
|
|
|
|
| מניין צץ יצר הרע שדחף אותי להתנהג בגסות כזאת ואף לשאוב מכך לא מעט הנאה? סיפור של אגי משעול, מתוך אנתולוגיה שערך אסא קידר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אגי משעול
23/3/2007 8:17 |
|
|
|
|
|
|
|
לא תמיד קל לעקוב אחר התהליך המפותל והחמקמק של היצירה. לפעמים השיר בוחר לו משורר ולפעמים המשורר מעורר את השיר. אנסה לעקוב אחר סיפורו של שיר אחד, "השחיינים" שמו, שתחילתו בדחף עמום של יצר הרע.
 |
| כולם אני - הם |
|
שְלוּלַת עַצְמִי וּפְרוּמַת מַרְפֵּס אֲנִי הוֹוָה. שלושה שירים של אגי משעול |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
כמעט בכל בוקר אני מגיעה לבריכת השחייה, נכנסת למלתחה, מתיישבת על ספסל העץ ומתחילה להתארגן. העולם הקסום, המהביל של מלתחת הנשים לא מפסיק לרתק אותי. תמיד שוהות שם נשים אחדות המצויות בשלבים שונים של התפשטות והתלבשות: צעירות, זקנות, שמנות, רזות, כל שלל הדוגמאות שרק אפשר להעלות על הדעת. אני מתנהלת לאט, מגניבה מבטים כמו מקריים לעבר בנות מיני. אני אוהבת להתבונן בנשים. ישנן הביישניות, אלו המקפידות להגיף את הווילון כשהן מתרחצות, יוצאות אל החדר כשהן עטופות במגבת גדולה, מטפלות קודם כל בשיער, מורחות קרם לחות על הפנים, לובשות את התחתונים מתחת למגבת ורק אז מסתובבות אל הקיר ולובשות במהירות את החזייה. ויש המשוחררות יותר, בעלות הביטחון, המתהלכות להן בחדר כאילו טיילו לבושות ברחוב הומה אדם. ישנן המעשיות שאינן מבזבזות על הבריכה לבוש תחתון חינני ומסתפקות בתחתונים רפויים בצבע בלתי מוגדר מרוב כביסות, ויש גם אחרות המפנקות את עצמן וחוגגות את הגוף בלבנים מצודדים.
בעיקר אני בוחנת, בלא מעט חרדה, את הזקנות שביניהן, אלו המגיעות לבריכה מן ה"דיור המוגן" הנמצא בקרבת מקום. דווקא הן אינן מגלות כל מבוכה: מתפשטות כאילו היו כבר מעבר לכל חשבון. יוצאות עירומות מן המקלחת, מתיישבות בנחת על הספסל ומתנגבות לאט כדי להירגע קצת. דרכן אני בוחנת בחרדה את פגעי הזמן, את הבשר ההולך ומתדלדל, את הירכיים הרזות, את השדיים הנכנעים לכוח המשיכה, אני בוחנת את התחתונים הגדולים, הנוחים וחסרי החן, עם הגומי, את בגדיהן שכבר איבדו קשר לאופנה כלשהי, את הכפכפים ש"לבריכה הם עוד טובים".
בעיקר משכה את תשומת לִבי אחת מהן, קבועה, זו הנוהגת לשיר במקלחת בקול רוטט מיני אופרטות. מסיבה לא ברורה פיתחתי כלפיה רגש עמום ובלתי מוסבר של עוינות. משהו הקשור לאופן בו היא נוהגת להתווכח עם השוחים ולהשתלט על מסלולי השחייה המוקצים לשחיינים. לאלה המיועדים לבאים "לעשות בריכות", ולא ללומדי שחייה או לילדים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
באחד הימים, בעודי פוסעת על שפת הבריכה אל המים, והנה - היא. מיד זיהיתי את כובע הגומי הוורוד. צפה על גבה ממש באמצע המסלול, איבריה שכבר התמזגו זה בזה וחרגו מכל הגדרה מבצבצים פה ושם מן המים, עטופים בבגד הים, תנועותיה מזכירות פרפור של טובע יותר מאשר שחייה.
התמתחתי, קפצתי למים, ובתנופה חזקה מתמיד הדפתי את הקיר ברגליי אל עבר הקיר שממול. משהו בעצם נוכחותה פעל עליי כמו תקבולת ניגודית. למרות שגם אני עצמי אינני בדיוק דולפין צעיר, חשתי כיצד מתמלא גופי הנאה עצומה ממהירות השחייה, מהגוף הנדרך, המיומן, החותר קצובות במים הצוננים. כשחלפתי על פניה, מצאת את עצמי מתקרבת אליה כמו אל מגנט, כמעט נוגעת, מתיזה עליה כבדרך אגב, מים רבים. בזווית העין עוד הספקתי לראות כיצד היא יוצאת משווי משקלה, אך מתאפקת וממשיכה בשלה.
גם כשכבר הגעתי אל הקיר שממול, לא הצלחתי להבין את פשר המעשה. גם לא את מידת ההנאה הגלויה, המביכה ממש, שנבעה ממנו. היה שם משהו יותר מסתם מעשה קונדס, היה שם משהו נוסף שבאותו רגע יכולתי רק להגדירו כבעל נוכחות עזה, יצר רע שהוא מעבר לשליטתי.
בדרך חזרה כשחלפתי שוב על פניה בחתירה נמרצת, מתיזה מים לכל עבר, אף פגעתי בה במתכוון, קלות, ברגלי. אז כבר לא היה ספק בלִבי: רציתי לסלק אותה מן המסלול. רציתי למתוח קו ברור בין השחיינים לאלה שאינם שחיינים. יש סדר בעולם. הייתי נחושה בדעתי להפסיק את ההתחזות הזאת. לא היתה בלִבי כל חמלה. מי שכבר אינו יכול לשחות - שיעבור למים הרדודים.
רגשי האשמה שלי חיפשו ביבליוגרפיה. מיהרו לגשש אחר סימוכין מוכרים לי מן הספרות. מיד נזכרתי ב"טוניו קרגר", סיפורו של תומאס מאן, בו משולים החיים לרחבת ריקודים והאנשים לרקדנים. לכאלה היודעים לרקוד, כלומר לחיות כמו שצריך, וכאלה המועדים תמיד. המתקשים לעקוב אחר הקצב. גם הבריכה, אמרתי לעצמי, היא מין משל לחיים שהשחייה היא ביטוי שלהם. צללתי מתחת למים ומבעד למשקפת נגלו לי גופים שונים ומשונים ברמות שונות של חיות שקועים בתנועות של שחייה. רובם נראו כבורחים מפני משהו או כלהקת דגים המתכוננת לנדידה.
כעבור מספר בריכות, זנחתי את משל הבריכה הנחמד והמרגיע והתמלאתי פיכחון חנוך לוויני חריף. משהו מרושע
יותר, מעשי, חסר פשרות השתלט עליי. בעודי שוחה, נזכרתי בתמונה השנייה מן המחזה "חפץ", שבו מנסה שוקרא לייצב איזו היררכיה מתקבלת על הדעת ואומר: "...לא נותנים למאושרים את הזכות האלמנטרית של אדם מאושר - לראות את האומלל אומלל... לא אנוח עד שלא אעמיד אתכם במקומכם... שנדע סוף סוף, אחת ולתמיד, מי אומלל ומי מאושר! העונג בשורה אחת, והכאב בשורה שנייה! החיוך בשורה אחת, והצעקה בשורה שנייה! כי יש גבול לאנרכיה! ועל כן אני פונה אליכם, אומללים בכלל וחפץ בפרט: תפסו את מקומכם!..."
זה לדאבוני סוג הרשעות שהשתלט עליי בעודי שוחה הלוך ושוב על פני הזקנה החפה מכל פשע שהתעקשה - מאותן סיבות שהתעקשתי אני - להישאר על המסלול ולא לזוז ממנו חרף כל סִבלה.
כשחזרתי הביתה, נסערת עדיין מן האלימות המפתיעה והלא אופיינית שפרצה מתוכי, התיישבתי לכתוב, להבין, לכפר. מה היה בה שכה קומם אותי? מניין צץ יצר הרע שדחף אותי להתנהג אליה בגסות כזאת ואף לשאוב מכך לא מעט הנאה?
בתהליך הכתיבה נוטלים חלק שלושה כוחות: אני, החוויה, וכוח נוסף, ניטרלי, שיש הקוראים לו מוזה, אבל אפשר גם לקרוא לו חסד, שבלעדיו לא מתרחשת שירה.
התחלתי. מצאתי את עצמי פותחת בתיאור ה"זקנות מן הדיור המוגן" (אולי כרמז אירוני להיותן בלתי מוגנות לחלוטין בבריכה). התיאור, כך שמתי לב, היה ספוג בחוויית הרשעות ההתחלתית שלי, עם זאת, השירה הפקיעה את הזקנה האחת המסוימת מקיומה הפרטי והשתמשה בגוף רבים, כמגששת אחר איזה חוק אוניברסלי המשותף לכל בני האדם, מבלי להתנתק מן הקונקרטי.
בניגוד לזקנות, ספוג בהרהור התומס מאני שלי, הופיע תיאור ה"שחיינים האמיתיים". כדי להקצין את התיאור ואולי אף כדי ללגלג גם על עצמי ובכך להעניש אותי מעט, תיארתי את השחיינים האמיתיים כאלופים אולימפיים שזופים וחסונים שכל דמיון בינם לביני הוא מקרי לחלוטין, ואני מודה כי בהחלט רווח לי להשתופף עם כולם תחת גוף ראשון רבים ולהסיר בזאת מעט מן האחריות למעשיי. מכאן ואילך כבר נתתי דרור להלך הרוח החנוך לויני מבלי להבין עדיין במלואו את מקורו של היצר הרע. הגאולה באה בסופו של דבר מן השפה, מן המשמעות הכפולה של המלה "חותרים" והאופן שבו היא מפטפטת עם המלה "שוחים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פתאום הבנתי שלא בזקנה ההיא המסוימת התעללתי, כי אם בי, בזקנה שאהיה. במה שהיא מייצגת. מחיתי נגד הזמן, נגד החלוף והכיליון שהציגו את עצמם דווקא בשעה שהגוף חגג את חַיוּתו. היא הפכה לשיעור, התגלתה לפניי על פני המים חובשת כובע גומי ורוד כתזכורת, כהפרעה, כצלצולו של שעון מעורר שאנחנו מקללים בבוקר וחובטים בו בגסות.
לאט, לאט המיסה הראייה את היצר הרע כשאת מקומו תופסת חמלה חמימה ומכילה. ברגע בו אמרתי שירה, חשתי כיצד מתקיימים בי דבריו של המקובל מן המאה השמונה עשרה, חיים יוסף דוד אזולאי,
"כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שנמחלו עוונותיו", ואיך נמחלים עוונותיי בתהליך ההתמרה המזכך של היצירה.
הַשַּׂחְיָנִיִם
זְקֵנוֹת מִן הַדִּיּוּר הַמֻּגָן
בָּאוֹת בְּדִיּוּק בְּעֶשֶׂר לִשְׂחוֹת.
לְאַט הֵן מַשְׁקִיעוֹת אֶת גּוּפָן בְּתוֹך הַמַּיִם
וְאָז הֵן צָפוֹת שָׁם עַל פְּנֵי מַסְלוּלֵי הַשְּׂחִיָה
וְרַק עֵינֵיהֶן נוֹצְצוֹת מִתַּחַת לְכוֹבְעֵי הַגּוּמִי הַוְּרֻדִּים.
מִפַּעַם לְפַעַם הֵן מִתְהַפְּכוֹת עַל גַּבָּן
וּמְפַרְפְּרוֹת כְּטוֹבְעוֹת בַּמּוּבָן הרָחָב יוֹתֵר
וְאֶבְרֵיהֶן שֶׁהִתְמַזְגוּ כְּבָר זֶה בָּזֶּה
עַד שֶׁאֵין הֵם רְאוּיִים עוֹד לִשְׁמָם
מְבַצְבְּצִים פֹּה וָשָׁם מִן הָאַדְווֹת
כְּאִלּוּ וִתֵּר שָׁם מִישֶׁהוּ עַל זוּטוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ.
אַך אָנוּ הַשַּׂחְיָנִיִם הָאֲמִתִּיִּים הַקּוֹרְעִים אֶת הַמַּיִם,
שֶׁגּוּפֵינוּ הַשְּׁחוּמִים מַבְרִיקִים בַּשֶּׁמֶש
וּשְׁרִירֵינוּ חוֹגְגִים אֶת הַתְּנוּעָה,
הַמְּגִיחִים מִמַּעֲמַקִים
וּבְרֵאוֹת מְלֵאוֹת צוֹלְלִים שׁוּב לְתוֹכָם,
מִתְקַשִּׁים לְהִתְגַּבֵּר עַל הֲנָאָתֵנוּ הַכְּמוּסָה
לַחֲלוֹף כְּחֵץ עַל פְּנֵיהֶן
וּכִלְאַחַר יָד שֶׁל חֵן לְהַתִּיז עֲלֵיהֶן
אֶת מְשׁוּבַת נְעוּרֵינּו.
וְאֵין בָּנוּ חֶמְלָה לְמִתְחַזִים.
לְהֵפֶךְ:
בִּרְמָזִים גַּסִּים אָנוּ מְסַלְּקִים אוֹתָן לִמְקוֹמָן הָרָאוּי
שֶׁהוּא בְּשוּם אוֹפֶן לֹא כָּאן בֵּינֵינוּ
הַשּׂוֹחִים
בְּלִי כֹּל עִנְיָן לַחֲזוֹת דַּוְקָא עַכְשָׁו
בַּתַּכְלִית אֵלֶיהָ אָנוּ חוֹתְרִים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אגי משעול
| /images/archive/gallery/194/464.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
הספר שיחות עם היצר הרע בעריכת אסא קידר יצא בהוצאת ידיעות ספרים, סדרת יהדות כאן ועכשיו
אגי משעול היא משוררת. ספריה האחרונים: מבחר וחדשים שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד (2003). מומנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד (2005). מלמדת במכללת "עלמא" ובמסלול הכתיבה באוניברסיטת תל אביב.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
