 |
/images/archive/gallery/712/405.jpg בארי לונג
 |
|
|
|
|
|
|
| אין לך זכות להיות אומלל - לעולם. אבל אתה חושב שיש לך. אז מדוע אינך ישר עם עצמך? מדוע כשאתה סובל, אתה מעמיד פנים ומתלונן שאינך רוצה לסבול בשעה שאתה הוא זה שמביא את הסבל על עצמך ונצמד אליו? המורה הרוחני בארי לונג |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני עומד לומר לך את האמת על החיים עלי אדמות, אבל זה לא ימצא חן בעיניך. זה לא ימצא חן בעיניך מכיוון שאתה יודע את האמת אבל למרות זאת החלטת לשכוח אותה - ואתה עומד על כך שלא יזכירו לך. לכן תמצא תירוצים על מנת שלא לשמוע אותה, להתחמק ממנה ולהמשיך לשכוח אותה. הנה היא:
אין לך זכות להיות אומלל - לעולם.
אבל אתה חושב שיש לך, וכך, בבערותך, אתה חי באינטימיות ומרצון עם סבל. עשית ממנו שותף לחיים. בכל רגע אתה עשוי להיות מדוכא, נעלב, מודאג, נוטר טינה, מתוסכל, עצבני או סתם מצוברח. אי אפשר לסמוך עליך שתחזיק מעמד לאורך זמן בלי לסבול. הסבל קרוב ויקר לך יותר מכל גבר, אישה או ילד בחייך ולכן,
הוא מופיע בקביעות בינך לבין אחרים ומדרדר אפילו את היחסים היקרים לך לוויכוחים ומחלוקות. למרות זאת, אתה מתעקש לחיות עם רגשות מכאיבים ובעייתיים אלה ומכריח גם את הסובבים אותך לחיות איתם, עד ששוב מתאים לך להיות נחמד ונעים ... עד הפעם הבאה.
הדבר הנורא הוא שלדעתך דרך חיים זו היא טבעית לחיים עלי אדמות. כך אתה מצדיק וסובל את מצבי הרוח הקודרים שלך, משמש דוגמא לילדיך ומדביק גם אותם במחלה נוראה ולא טבעית זו. אתה חושב שאתה נחמד וראוי לאהבה אבל למעשה אתה חסר אחריות. אינך מכבד את החיים עלי אדמות מכיוון שאתה אוהב את הסבל שלך ולא את החיים. האם אתה מטיל בזה ספק? בוא ונבחן את היושר הפנימי שלך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
החיים טובים עכשיו, כרגע, ובכל רגע
|
|
|
 |
|
|
|
בפעם הבאה כשאתה במצב רוח רע, עצבני, מודאג, שותק בכעס, חסר סבלנות או מדוכא, האם תוותר על כך מיידית, עכשיו, ותחזור לחיים? או שתיצמד לכיעור הזה, לסבל שלך? האם תגן עליו? תילחם בחירוק שיניים על זכותך לסבול, כפי שאולי אתה נוטה לעשות עכשיו? הרי ברור שכל דבר שאתה נצמד אליו בכזו נחישות הוא קרוב ויקר לך.
נוח לך להחליט לשכוח שהסבל שלך הוא רק שלך. אתה היחידי שאחראי עליו והוא התרומה האישית שלך לסבל עלי אדמות. הוא יכול להישאר בתוכך כל עוד אתה מספיק אנוכי, לא בוגר וחסר רגישות כדי להמשיך לחיות איתו. איש לא ייפטר ממנו עבורך. איש מלבדך אינו רוצה את הסבל שלך - רק אתה.
אז מדוע אינך ישר עם עצמך? מדוע כשאתה סובל, אתה מעמיד פנים ומתלונן שאינך רוצה לסבול בשעה שאתה הוא זה שמביא את הסבל על עצמך ונצמד אליו?
עכשיו, הרשה לי להמשיך ולהזכיר לך את האמת על החיים עלי אדמות.
אין לך זכות להיות אומלל - לעולם - מכיוון שהחיים טובים.
החיים תמיד טובים עכשיו. תן למישהו ללחוץ לך כרית על הפנים, עכשיו או כשאתה אומלל, ותבין את העניין. כאשר יספרו לך שיש לך סרטן ונשאר לך חודש לחיות ותראה איך כל בעיה, כל פיסה פתטית של סבל בחייך כרגע, נעלמת כבדרך קסם. מיד תגלה שהחיים טובים. ושהם טובים עכשיו, כרגע, ובכל רגע.
אז תבין שהחיים אינם באתמול או במחר, אינם בארץ חלומות אומללה של עבר ועתיד שבה אתה מטפח ומגדל את מצבי הרוח והטינה שלך. ביום מותך (והוא תמיד קרוב יותר מאשר אתה חושב) תשוקתך היחידה תהיה - שהיית מבין את האמת הזו קודם לכן. האם אתה חייב לעמוד פנים אל פנים מול המוות כדי לדעת שהחיים טובים?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין סבל באירועים
|
|
|
|
|
|
|
כל הסבל נמצא בך - בעמידה על זכותך להיות אומלל מכיוון שדברים השתנו, כפי שחייב לקרות. איש לא יכול להימלט ממאורעות החיים. אבל עקב העיוורון שיצרה בך האומללות אינך רואה שאירועים נוראים קיימים כדי לזעזע אותך, כדי שתתעורר ותראה את אמת החיים. זוהי המשמעות של נסיבות החיים שגם אותה בחרת לשכוח.
תמיד יש לך סיבה טובה להצדיק את סבלך. תמיד יש מישהו או משהו להאשים. אבל לעולם לא את עצמך, האשם האמיתי. אתה מתרגז כי מישהו עשה לך משהו. אתה מריר ושפוף כי מישהו אכזב אותך, בגד בך. או שאתה חסר נחמה, שקוע בצער עמוק כי אהובך, מישהו יקר לך, העבודה או הכסף, מתו או עזבו אותך.
כך חיים רוב האנשים. אבל אלה אינם חיים. לחיות כך ולהתעלם מעובדות החיים חייב להיות מכאיב וטראומתי, מכיוון שכל דבר שאתה חי למענו חייב למות, להשתנות או ללכת - ואילו אתה ממשיך לקוות שזה לא יקרה. הניסיון לחיות כך, בלי תקווה ומשמעות, הוא סבל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אתה לא רק חי. אתה החיים
|
|
|
|
|
|
|
אתה החיים עצמם, מוגשמים עלי אדמות. ואתה החיים כל הזמן - לא רק לפעמים. מאחורי העליות והמורדות האינסופיות של האישיות החיים אינם משתנים ולא נעלמים. החיים ממשיכים. האם קרה אי פעם שלא המשכת, שלא עברת דרך המשברים הנוראיים ביותר? כמובן שלא.
החיים טובים מכיוון שהחיים הם אמת. והם כך בכל רגע - ברגע שתוותר על זכותך לסבול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ותר עכשיו ואתה חופשי
|
|
|
|
|
|
|
אולי אינך אומלל ברגע זה, אבל מחר או מחרתיים תהיה. מאושר היום, אומלל מחר - זה נורמלי, וזהו סבל. אינך יכול להיות מאושר: לחשוב על אושר או לרצות בו זו בערות, כי כל מה שתתכוון אליו או תשיג לא יישאר לנצח ואז שוב תהיה אומלל. האפשרות היחידה שבידך היא להשתחרר מהסבל. רק זה יישאר לתמיד. כאשר אתה חופשי מסבל, לְמה עוד אפשר לשאוף?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סבל הוא בערות
|
|
|
|
|
|
|
בערות היא מאגר של כל רגשות העבר, פגיעות וכאבים שנוח לך להתעלם מהם בתוכך מכיוון שמכאיב מדי להתמודד איתם. למה להתמודד איתם אם אפשר לברוח מהם? הבעיה היא, שכאשר אתה בורח מבערות או מכאב רגשי שבתוכך אתה בורח מהחיים; ובמוקדם או במאוחר תתחיל להרגיש מת, הלוא כן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סבל הוא ממשות
|
|
|
|
|
|
|
הסבל חי בתוכך, ברגע זה. אפילו אם אתה נינוח ואינך מודאג, הסבל נוכח. במוקדם או במאוחר הוא יצוף ואתה תרגיש אומלל מבלי לדעת למה. תרגיש מדוכא, אכול ספקות ורחמים עצמיים, בודד, נוטר טינה או עצוב.
הסבל אינו טבעי בתוכך. הוא פלש אליך מהעולם החיצון מרגע עיבור הרחם. הפלישה החלה באמצעות סבל דומה שנאסף בגוף אמך. לאחר הלידה, עקב בערותם של הוריך, מוריך וכל הסובבים אותך, הוא המשיך להיכנס ולצמוח בך. כעת הוא גוף חי, קשוח ומשחית בן אותו גיל כשלך. זהו "גוף הסבל" שלך. החומר שממנו עשוי גוף זה הוא רגשות. אתה חושב שאתה מפיק הנאה מרגשותיך, אבל זוהי הנאה הפכפכת. הנאה רגשית שלא תימשך
הנאה רגשית באה מגירוי או ריגוש. אבל כאשר הריגוש נגמר, ההנאה נעלמת. אט אט אתה מתחיל להשתעמם, לחוש חוסר מנוחה, בלבול ואומללות - עד שמגיע גירוי נוסף. אתה עולה לזמן מה ושוב יורד. אלה הם חייך - מעלה ומטה. הנאה מקדימה כאב, כאב מקדים הנאה. ובאמצע, ריקנות בלתי נסבלת של שעמום ובדידות שאינה מאפשרת לך להבין או לראות את האמת - כיצד מנוהלים חייך.
מצב של בדידות או שעמום הוא בלתי נסבל רגשית. התחושה היא של בידוד חריף או ניתוק. עבור הרגשות, שעמום ובדידות הם כמו מוות. סוף כל תקווה לגירוי או ריגוש. לכן, כדי להימנע מאותו מצב נורא - כל עוד לא מחכה לך פעילות מרגשת או מהנה - מחיים הרגשות שבתוכך את סבל העבר ואתה מדוכא בלי לדעת למה.
לאורך הזמן כאשר "גוף הסבל" שלך מתפתח, אתה מתחיל ליהנות בצורה לא מודעת מנדנדת הרגשות, המעלות והמורדות. כבר לא כל כך חשוב אם הרגשות מהנים או כואבים. כל עוד הם מגורים או פעילים - למעלה ולמטה - אתה מרגיש חי רגשית וזה עדיף בהרבה על בדידות או מוות רגשי.
כאשר "גוף הסבל" שלך בוגר אתה כבר מכור רגשית - מכור להנאה הפרוורטית של כאב רגשי או סבל. אתה תלוי במצבי הרוח והדיכאון שלך. אתה נהנה מהם. בפעם הבאה כשאתה מצוברח או מדוכא, האם תוותר על כך, עכשיו? לא. תגיד שאינך יכול או שלא תעשה זאת. אתה יותר מדי נהנה מהסבל שלך מכדי שתוותר עליו. לעובדה שזה מכאיב - שלפעמים אתה מתלונן עד כמה אתה אומלל - אין חשיבות. האמת היא שאתה מעדיף את הכאב המוכר על פני הכאב הפשוט שאיתו אתה מסרב להתמודד, כאב הבדידות בלי ריגוש.
ומדוע אינך מתמודד? בגלל הפחד. התמודדות היא סוג של מוות, אבל זהו רק הפחד שמת. רק הפחד יכול למות. אם תתמודד עם הכאב, אם תעמוד מולו מספיק זמן, תפרוץ דרכו אל השמים הכחולים של חופש ושמחה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתוך "רק הפחד מת". הוצאת מדף. תרגום: ניצן מיכאלי
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
