 |
/images/archive/gallery/719/345.jpg
Eric Hill, cc-by  |
|
|
|
|
| איך שלא תסתכלו על זה הסינים הם העם הכי בריא בעולם. ד"ר גדעון רון על תזונה נכונה על פי הרפואה הסינית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ד''ר גדעון רון
6/3/2007 15:38 |
ד''ר גדעון רון
6/3/2007 15:38 |
|
|
|
|
|
|
|
ההתייחסות לתזונה בהקשר בריאותי באה לידי ביטוי עוד בראשית דרכה של הרפואה הסינית. בספר הקלאסי של הרפואה הסינית, 'הקיסר הצהוב' בן אלפי השנים, נטען כי מחלות רבות נובעות מאי אכילת 'מזון פשוט' ופתגם סיני עתיק אומר: נכון אני ללמוד דברים מסובכים, ממי שאוכל מאכלים פשוטים.
המזון הוא אחד ממקורות החיוניות של גופנו, לכן ככל שמזוננו יהיה עשיר יותר בצ'י, אנרגיית החיים, כך נהיה בריאים יותר. מסיבה זו חיוני לאכול מזון מן הצומח, המכיל הרבה צ'י.
במזונות מן החי מצוי פחות צ'י, מפני שעם מות החיה אובד חלק נכבד ממנו. לא כן הדבר בירקות ובפירות, שם נשמר רוב הצ'י גם בימים שלאחר הקטיף. אוכל מעובד - לחם לבן, סוכר לבן, אורז לבן - עשיר אולי באנרגיה קלורית, אך עני מאוד באנרגיית חיים.
על נזקו האפשרי של המזון המתועש למדו הסינים כבר לפני יותר מאלף שנה כשגילו כי אכילה מרובה של אורז לבן עלולה לגרום למחלה (המכונה כיום בֶּרִי-בֶּרִי). ומכיוון שאפנת השימוש באורז מלוטש הייתה מקובלת בייחוד על עשירי סין, הדביקו שם למחלה זו את הכינוי 'מחלת העשירים' (כעבור מאות שנים, בשנת 1936, גילה המדען הפולני פּוּנק את הוויטמין 1B המצוי בין השאר באורז מלא. חסרונו של ויטמין הוא הסיבה למחלה.)
באירופה של המאה ה-19 הוצמד הכינוי 'מחלת העשירים' למחלת הגָאוּט הנגרמת מאכילת-יתר של בשר, שהייתה נפוצה בקרב אנשי המעמד העליון.
למען בריאותנו חשוב שנקבל את מירב סוגי הצ'י שנוצרים בעולם הצומח: צ'י השורש מהגזר; צ'י הזרע מגרגיר האורז; צ'י הגבעול מתפוח האדמה; צ'י העלה מהחסה; צ'י הפרח מהכרובית; צ'י הפרי מהענבים וכו'.
אכילה נכונה - לתחזוקה שוטפת - היא זו המסוגלת לאזן באנרגיית יאנג את האקלים היִיני של הגוף (ריבוי
היִין בגופנו נובע מהיות המים יותר משני שלישים ממשקלנו, ומהחומציות הנוצרת דרך קבע מתחלופת התאים). האיזון מתבצע בעזרת מזון היוצר סביבה יאנגית: ירקות ופירות. נכון שירקות ופירות, במצבם הטבעי, מזוהים עם יִין (עתירי מים), אך הם 'יוצרי יאנג' עם היספגם בגוף. אבטיח למשל הוא מאוד יִיני, אך לאחר עיכולו הוא יוצר סביבה יאנגית (דוחה נוזלים מן הגוף). המלח לעומת זאת הוא מאוד יאנגי (יבש), אך בגוף הוא יוצר דווקא עודף יִין, מכיוון שהוא 'סופח נוזלים'.
המזונות המומלצים - יוצרי יאנג (מנקודת ראות כימית – יוצרי בסיס): ירקות, פירות, שקדים, תפוחי אדמה, בטטות, קטניות ועוד (גם אורז מלא, בעל התכונות המאזנות אנרגיה).
המזונות המומלצים פחות - יוצרי יִין (מנקודת ראות כימית – יוצרי חומצה): בשר, עוף, דגים, ביצים, גבינות, בצקים למיניהם ועוד. כן, גם קפה, שוקולד וקולה.
כדאי גם לשים לב כי המזונות המסוּוגים כיוצרי חומצה (כולל גבינות) הם אלה שגורמים בסופו של דבר גם ל"בריחת סידן" מן העצמות. במטבח הסיני אין כידוע מוצרי חלב. המזון המועדף עליהם הוא הטוֹפוּ. זהו חומר-גלם דמוי גבינה, העשוי מפולי הסויה העשירים בחלבון ובסידן. במטבח המזרח-תיכוני, הטחינה, החומוס, העדשים והשקדים יכולים לשמש כמקורות טובים לחלבון ולסידן. מחקרים הוכיחו כי על אף שתזונת העם הסיני איננה מכילה תוצרי חלב בכלל, שכיחות השברים בעצם הירך באוכלוסיה הקשישה הסינית, היא כמחצית מזו שבאוכלוסיות מקבילות במערב.
הבקיאים בתיאוריית המערכה המתחוללת בגופנו לחיים או למוות, תרתי משמע, בין נוגדי החימצון ('הטובים') לבין הרדיקאלים החופשיים ('הרעים') יודעים כי המזונות יוצרי היאנג מזוהים עם הטובים והמזונות יוצרי היִין מזוהים עם הרעים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בוסתן המשמשים
|
|
|
 |
|
|
|
המדע המערבי אימץ בראשית דרכו את הגישה האִינדוּקטיבית – הבנת הכלל מתוך הפרט. המוּדעות הסינית לעומת זאת, דוגלת בחשיבה הדֶדוּקטיבית – הבנת הפרט (האדם) מתוך הכלל (הטבע). מתוך כך מתבקשת המסקנה, שאורח החיים שלנו – תזונה, שינה ועוד – ככל שהוא טבעי יותר, הוא בריא יותר.
הרופא הסיני סאן סימיאו (בן המאה השביעית) ידע לתאר במדויק את אופן השימוש באלפי תרופות, ובכל זאת טרח להדגיש כי "רופא טוב יטפל קודם כל במזונות ורק אחר כך בתרופות". רעיון זהה הביעו, בין היתר, היפוקרטס (המאה החמישית לפנה"ס) והרמב"ם (המאה ה-12).
בגישה הרפואית הסינית ניתן למצוא המלצות לתפריטים בהתאם לתכונות המיוחדות של כל פריט מזון. להלן כמה דוגמאות: שקדים מחזקים את צ'י הדם, אורז מלא מחזק את צ'י הטחול, גזר מייבש 'לחות' ו'ליחה', תפוח עץ 'מקרר', אפרסק 'מחמם', מִשמֵש ניטרלי (עם נטייה לחמימות). גם לתבלינים יש אנרגיות מיוחדות: שום מחמם, מנטה מקררת וכו'.
פרי המשמש תופס מקום של כבוד ברפואה הסינית; ולו רק מן הסיבה, שאחד משמות החיבה שלה הוא 'בוסתן המשמשים'. כינוי זה ניתן לו בעקבות הרופא המפורסם דוֹנג פֶנג (המאה השלישית), שכאשר טיפל במחוסרי יכולת, הוא איפשר להם לטעת עץ משמש ליד ביתו במקום תשלום. ברבות הימים צמח שם לתפארת בוסתן של עצי משמש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסכין והמזלג הם 'כלים אלימים'
|
|
|
|
|
|
|
עודף תיאבון, הנובע בדרך כלל מ'חום בקיבה', יכול להיות מופחת על ידי אכילת מזון מקרר (מלפפון, חסה, נבטי אלפלפא, אצות-ים וכד'). ברפואה הסינית ניתן להסביר מדוע המלח מזיק ללב: הטעם המלוח המודגש, המזוהה עם הכליות, מתבטא כאנרגיה שלילית כאשר עובר דרך 'המחזור המרסן' ללב (מים מכבים את האש). בדרך דומה קל להסביר מדוע הממתקים, בעלי הטעם המזוהה עם הטחול, פוגעים בשיניים, הנמצאות באחריות הכליות (האדמה סופגת מים).
חמשת הטעמים, במקביל להיותם מתבלי המזון, הם גם חלק אנרגטי ממנו. לכל טעם יש כוח השפעה על הגוף. הטעם החמוץ אוסף, החריף מפזר, המלוח מרכך, המתוק מעכב והטעם המר מחזק.
אחת ההחטאות של האדם "המתורבת" היא התרחקותו מהטעם המר, המחזק, בייחוד את הלב. צמחי בר רבים היפים למאכל נחשבים בעינינו כ'עשבים שוטים' עקב טעמם המריר, וחבל.
בימי קדם ידעו הסינים לזהות מוצאו של אדם על פי טעמו, וכך הם שרו:
בצפון אוכלים מלוח,
בדרום מתוק נחשב,
במזרח חריף מרוח
וחמוץ – במערב.
והמריר, מה, נעלם?
את המריר אוכלים כולם...
ארוחה סינית טיפוסית היא סימפוניה של טעמים. לאורך כל הארוחה נשמר שיווי המשקל בין חמוץ, מתוק, חריף וכו'; ואין קינוח סעודה. האכילה עם מקלות - צ'וֹפּ סטיקס - נובעת מן התפיסה שהמזלג ובייחוד הסכין הם 'כלים אלימים' ולכן מן הראוי שלא יעלו על שולחן האוכל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשסיני אומר בתיאבון הוא תאכל לאט
|
|
|
|
|
|
|
הרוק, על פי הרפואה הסינית, נוצר מהאנרגיות של כל ה'השפעות האטמוספריות'. לפיכך, יש לו תפקיד חשוב בעיבוד המזון והצ'י. ואכן, כשהסיני אומר 'בתיאבון' הוא אומר מָאן מָאן צְ'ה, שפירושו - תאכל לאט!
פרופ' קולין קמפבל, ביוכימאי מאוניברסיטת קורנל בארצות הברית, מתאר בספרו The China Study (ינואר 2005) סקר מקיף במיוחד בו נתגלה כי הסיני, שכביכול 'אוכל כל מה שזז', צורך פחות מעשירית(!) מהחלבונים-מן-החי שצורך האמריקאי. עוד העלו הממצאים, כי אחוז התחלואה בקרב הסינים במחלות הקוטלות את בני העולם המערבי – מחלות לב, סוכרת וסרטן – נמוך בהרבה מזה שבארצות הברית.
המזון המוגש במסעדות הסיניות במערב ובאלה המשרתות תיירים בסין, איננו דומה לאוכל הפשוט אותו אוכל הסיני בביתו. צ'ארלס האקר מספר לנו ('סין', 23, 1992), כי לאורך כל שנות ההיסטוריה וגם כיום "הבשר הוא מאכל נדיר בתפריטו של סיני רגיל".
בעוד ש'הפרויקט הסיני' בו היה שותף קמפבל נערך ברובו בקרב קהילות סיניות השומרות עדיין על מסגרת אכילה מסורתית (כ-90% מהאוכלוסייה בינתיים), נתפרסמו גם עבודות העוסקות במשפחות סיניות, שנפתחו בדור האחרון למערב. נמצא כי הן מתחילות לשלם בבריאותן על אימוץ הרגלי האכילה המערביים. וכך דווח: "ארץ-הענק הזאת משנה את אורחות חייה בצורה דרמטית. הסינים מתחילים למשל לאכול בשר בהמוניהם ולצרוך שומן מן החי – וזו הזדמנות יוצאת מן הכלל לברר את הקשר בין כל הדברים האלה לבין שורה של מחלות. צוות של חוקרים אמריקנים וסינים פשט אפוא על סין בשש השנים האחרונות וערך סקרים נרחבים. בין השאר גילו החוקרים מיתאם ברור בין צריכת בשר לבין מחלות לב. בקהילות מסוימות גרמה הופעת הבשר במטבח לגידול של פי 50 במספרם של חולי הלב".
"פספוס" סיני נוסף, בן מאות בשנים, הוא חדירתו של 'התה הרגיל' לטקס שתיית תה היסמין (שאינו מכיל קופאין).
במסגרת השיחה על אכילה, אי אפשר שלא להזכיר שתייה. אנו נוטים להתייחס לכל נוזל שאנו מערים אל קירבנו כאל שתייה, אך זו טעות. המים הם המשקה היחידי הידוע בטבע. כל נוזל אחר – מיץ או חליטה – מזוהה על ידי הגוף כמזון; ונא לא להתבלבל בין השניים. להרוות צימאון? רק במים. וכדי שלא נפריע לתהליך העיכול, רצוי שנימנע משתייה בזמן האוכל. שותים לפני האוכל, או שעה ויותר לאחר מכן. כדי לעמוד במשימה זו, עלינו לדאוג שהמזון לא יהיה פיקנטי מדי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ד"ר גדעון רון
| /images/archive/gallery/719/315.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר לקוח מתוך ספרו החדש של ד"ר גדעון רון, "בריאות נוסח סין", שיצא בהוצאת אסטרולוג
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
