 |
/images/archive/gallery/182/372.jpg רפיק.
אלי דסה  |
|
|
|
|
|
|
| התור למונה ליזה הרבה יותר מעניין מהמונה ליזה. הגיגים קיומיים מביקור תרבותי בפריז. הבלוג של רפיק |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשעזבתי את האשראם קרה דבר גדול בחיי. הבנתי סוף סוף מהי המסגרת של חיי. מה יהיה כתוב בערך האנציקלופדי על שמי. הו... איזו הפתעה זו היתה. אני הנני אומן. אומן.
לא איש עסקים. הרי אין לי שום כישרון עסקי, אני פועל לגמרי מהרגש, כל מוצר טוב שהיה לי אי פעם זנחתי. לכל באר שממנה שתיתי דאגתי מתישהו לירוק. אני סולד מהצלחה מהירה, יש לי בעיה חשבונאית, אני מחפף מאזנים ומרפרף על תקציבים - הגיע הזמן לשחרר את מה שאף פעם לא היה. אינני איש עסקים.
 |
| התאונה |
|
היתה לי קריירה בטלוויזיה - עזבתי. היה לי אשראם - שחררתי, היה לי אוטו - הרסתי. סיפור שקרה באמת על תאונה והארה שהתפוגגה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
מה עוד יש? מורה למדיטציה. כלומר מאסטר למדיטציה. כלומר גורו. אני מאמין בחיי קהילה רשתיים שבהם כולם חברים וכולם מורים. ניסיתי, נתתי לזה צ'אנס ולא יצא המאסטר, מה לעשות. איך אומרים? צריך להיות חכם גדול כדי להבין שאינך יודע כלום. אני החכם הגדול הזה. גם אפשרות הגורו ירדה.
מה נשאר? גנן? יש מצב. אבל הגנן לא יוצר את כל ההפקות שאני אוהב להפיק. שאקטי, כנס הטנטרה, "מדבר", סדרת טלוויזיה פה ושם.
כשיצאתי מהאשראם בדרכי למרכז לפני שנתיים ראיתי שאני מתעקש להתחמק מהגדרה אחת שחוזרת ונשנית בכל אחת מהפעילויות שלי והיא בפשטות - אומן. אשרם במדבר - לא יצירה? אופטימיות קוסמית - לא יצירה? במדבר? שאקטי? כנס הטנטרה? מרכז אומ? הסטודיו שלי הוא המשרד שלי שממנו אני מפיק. סדנאות, פסטיבלים, אתרי אינטרנט. בקיצור אני יוצר. קריאיייטור. וזה שאני אמן גם מסביר במידת מה את הבעיה העסקית שלי: אני לא יכול ללכת על משהו אם הוא לא האמת שלי. זה יהיר, אני לא גאה בזה אבל עובדה – מעולם לא התעשרתי מהפקותיי. אני משגע לפעמים את השותפים שלי כי אני יכול לוותר על כסף רב בגלל שמשהו לא מתאים לי.
והנה אני בפריז. בחופשה תרבותית מאין כמוה. שטף של תערוכות ומוזיאונים ממלא אותי הגיגים בנושא מקומו של האומן - בחברה ובתוכי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
התור למונה ליזה מעניין יותר מהמונה ליזה
|
|
|
 |
|
|
|
מכירים את המשפט "התור למונה ליזה מעניין יותר מהמונה ליזה?" טבע אותו אומן אוונגרד צרפתי בשם מרסל דושאן, האומן שהכניס משתנה למוזיאון. בטח הצחיקה אותו השערורייה שפרצה סביב המשתנה שלו (הוא אגב הניח אותה הפוכה, אולי כדי לגרום לאנשים לחשוב שזה משהו אחר). תמיד אהבתי את דושאן כי באופן מאוד טנטרי מצידו הוא התעקש להוציא דברים מהקשרם. כמו שאמר לי אחד ממדריכי הטנטרה שלי "איש הטנטרה הוא זה שהולך נגד הכיוון".
המשתנה, (שאגב נעלמה) נחשבת לאחת מן העבודות המורכבות ביותר באמנות המודרנית
כיוון שהיא נראית כחסרת תוכן ממשי. המשתנה מפנה את מבטו של הצופה לשאלה "האם יכול להיות שבעצם גם משתנה הפוכה היא אמנות?" ובכלל "מה ראוי להיות אמנות?". הדרך בה דושאן בוחר להביא את השאלה הזו היא בעזרת לקיחת עצם מן המוכן והנחתו במוזיאון. הוא הופך אותו ליצירת אמנות רק בזכות המשמעות שהוא נותן לו. בכך הוא מבטל את המחשבה כי הערך העיקרי של יצירת אמנות הוא ב"מגע היד" של האמן. לא. האמן לא יצר כאן כלום, הוא לא לקח גוש שיש ועיבד אותו. המחשבה של האומן היא האלמנט החשוב ביותר ביצירה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/714/157.jpg
המשתנה של דושאן |
Alfred Stieglitz |
המשתנה של דושאן |
|
|
|
|
|
|
|
אני התור למונה ליזה!
|
|
|
|
|
|
|
כאמור, מרסל דושאן היה זה שטבע את המשפט "התור למונה ליזה מעניין יותר מהמונה ליזה". הוא עמד מול המונה ליזה והסתכל אחורה וראה (את מה שכל דקומנטריסט רואה) שהאדם שמאחוריו יותר מעניין, יותר חי, משתנה ומרגש מהציור שלפניו. האדם, כל אדם בכאן ועכשיו, הוא יצירת אומנות, פסל אנושי.
אז אתמול ראיתי את התור למונה ליזה. הלכתי ללובר ומול הציור של ליאונרדו פשוט חוויתי רצף של תחושות מדהימות.
1 התור. באמת מקסים, באמת חד פעמי, תמיד משתנה, אנושי וחי מאד אבל בעיקר יפני וצעיר. והם נראו כל כך מרוכזים בחיצוני, בתמונה במקום בפנימיות שלהם שזה קצת הוריד לי. לא יכולת לראות על פניהם כלום. אם כן, התור למונה ליזה מקסים אבל האורגינל מקסים ממנו.
2 המונה ליזה הממה אותי. כמה יפה. היא מקסימה. מסתורית. גאה. קולית. נוכחת, שקטה, מוארת. וכמובן שהכבוד הקולקטיבי שהיא מקבלת מעצים אותה. זאת הפאקינג מונה ליזה: הציור המצוטט, המשובט, המשוכפל ביותר בעולם. דימוי שהפך לדימוי של דימוי. ואני עומד מול הדבר עצמו ונושם, חש את מבטה. ואז אני מבין שעכשיו ברגע זה..
3 אני התור למונה ליזה! עכשיו גם אני יצירת אומנות. שמתבוננת ביצירת אומנות.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/714/159.jpg
פאקינג מונה ליזה  |
|
|
|
|
|
|
|
|
קפואים לנצח בחיבוק
|
|
|
|
|
|
|
אוגוסט רודין ידוע בעיקר בזכות פסלו "האדם החושב", שלמרות חריגותו בנוף עבודותיו החושניות, הרגשיות, הסקסיות, הרומנטיות (טוב תרגיע...) דווקא הוא זכה למעמד על- תרבותי נשגב אולי בגלל שהוא מסמל יפה את עידן התבונה, או השכלתנות או ה-mind שאנו מצויים בו כעת.
רודין הוא אומן קלאסי: צרפתי עם זקן וכובע ברט, שעבד רוב חייו עם פטיש ומפסלת מול גוש שיש ענק. אם הוא היה רואה את המשתנה של דושאן במוזיאון הוא בטח היה מתפלץ או מבטל אותה כהתחכמות מפני שאומן קלאסי לא מנסה "לומר אמירה" אלא שואף לפנות לקהל ישירות אל הרגש. בניגוד לאומנות מודרנית שגורמת לך לומר "אההה" של הבנה, אומנות קלאסית מוציאה ממך "וואוו" של התרגשות ואכן סיור במוזיאון רודין ממיס את הנפש. כמה תשוקה היתה בו באומן הצרפתי הזקן. עשרות פסלים של זוגות משיש או ברונזה מתמזגים זה לתוך זה, מתנמסים מתוך תשוקה ואני חש תערובת של קנאה בזוגות וכעס על האבן הקרה שמונעת מהם לממש את תשוקתם, מקפיאה אותם לנצח בחיבוק...
בר כורע ברך בפני אהובתו, נושק אותה ברכות של סגידה, ברוך ועדנה שאינם מיניים אלא כמעט דתיים.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/714/162.jpg
Eternal Idol |
|
|
|
|
|
|
|
|
הפסל בשלמותו הנצחית או הנערות בשלמותן הרגעית?
|
|
|
|
|
|
|
ובמרכז החדר, בשיא הנוכחות – "הנשיקה", הזוג ענק, שני טיטאנים משיש, מתנשקים בעדינות אין קץ.
הפסלים, בגלל תלת-מימדיותם, מפוזרים בחלל התצוגה כך שהמבקרים יכולים ללכת מסביבם ולבחון אותם ב 360 מעלות. אני מתיישב מאחורי "הנשיקה" ומסתכל בזוג מחובק, כנראה נשוי. עומדים מול הפסל, אוחזים זה בזה בשתיקה ונאנחים. ואז פונים לפסל הבא. היה להם רגע – אני חושב.
מגיע ונעמד גבר מבוגר. אולי בן 70. נימי דם מעטרים את אפו הגדול. זיפי שערות פורצים מאוזניו. הוא מתבונן, ואני מתבונן בו מתבונן. כמה חושני הפסל... האם גם הזקן חש בכך? האם הכפתור של המיניות נדלק אצל כולם לנוכח ה"נשיקה"? ומה זה גורם לו להרגיש - צער? געגוע?
זה הולך ושתי נערות באות. כבנות 16, מסתובבות יד ביד, שתיהן בג'ינס נמוך גזרה שמחמיא רק לאחת. הן מביטות בפסל השיש ומתלחשות. מבטי מלטף את הזוג הטיטאנים הענק המתנשק בשיש הבוהק, סוקר את חלקות עורם המבהיק ללא רבב ואז משנה פוקוס ללחייהן הוורדרדות של הנערות המתלחשות – יפות כמו שכל הנערות בנות ה-16 יפות – כמו פרח שעכשיו מתחיל לפרוח. מה יפה יותר? הפסל בשלמותו הנצחית או הנערות בשלמותן הרגעית? נראה לי שהנערות. אבל כששאלתי את עצמי מה בא לי ללקק יותר, לא היה ספק - את פסל השיש.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/714/166.jpg
הנשיקה. |
|
|
|
|
|
|
|
|
גינת זן טובה עושה עבורך חצי מעבודת המדיטציה
|
|
|
|
|
|
|
בקצה מערבי של פריז, ליד יער בולון חבוי גן קטן ומדהים שמחולק ל- 4 גנים קטנים: שני גני זן יפנים (אחד מסורתי ואחד מודרני), גינת ורדים צרפתית וגינה אנגלית. השטח כולו לא גדול, אבל הייתי בו כמעט שעתיים. לבד, הלכתי לאט, מאפשר לחוויה המדיטטיבית להתגלות בפני. הלוואי והייתי כותב תיאורי טבע כמו שאני יודע שצריך לכתוב תיאורי טבע – כי אז איך הייתם מבינים את התרגשותי! זה לא רק שפע העצים, השיחים, הפרחים שכולם שמחים, מלבלבים ובריאים. אלא זה איך שהם מסודרים, איך הם מתגלים בפניך. בקיצור – זה המחשבה של האומן, של הגנן, שעושה לי את זה.
זוהי הבנה גדולה: גנים מתורבתים, בניגוד לטבע פראי למשל, יופיים מתגלה בנקודת המפגש בין הטבעי לבין השכל האנושי; הטבע, אם תשאיר אותו לעצמו, יתפשט לכל הכיוונים באופן כאוטי, פראי, מקרי, נשלט ע"י תחרות פרועה. המינד האנושי לעומתו הוא בינארי, אוהב סדר, היררכיה, תכנון ומבניות. המפגש בין השניים, (אם הוא מתקיים מתוך כבוד ומדיטציה ולא מתוך כפיה ואונס כמו בפארקים מהונדסי נוף!) יכול להביא אדם בוגר לרמות ריגוש קיצוניות (ואני לא מגזים, היו לי דמעות בעיניים) - בעיקר באיזור הגן היפני עם פכפוכי המים, האבנים העגולות ושטיחי האזוב. אין ספק, השבילים הצרים והמדויקים בצעידה איטית פשוט מובלים אותך לתוך נו-מיינד עמוק ושליו. גינת זן טובה עושה עבורך חצי מעבודת המדיטציה. ושוב, לא גינה פראית – בזו אפשר לרקוד, להזדיין, להתפרע – אלא גינה שלוקחת את הטבע ועושה בו סדר: שבילים קטנים, מפלי מים מלאכותיים, כי כזה הוא אתה: אתה טבע כאוטי, פראי, מקרי, מסוכן, שמעליו יש תודעה: אוהבת סדר, היגיון, תרבות.
וכך פסעתי מעדנות בגן אלבר קאהן, מודע לעצמי ולטבעי שבתוכי, נזכר בעבודת הגננות בשיטים, במאמץ הסזיפי לגדל על אדמת החרסית הכבדה ההיא עצים, שיחים, ופרחים ובי נשבעתי שיש לי עוד תיקון. יש לי עוד גינה, עוד גן לטפח. ויהיה זה חיבור של כל יכולותי: אומן, גנן, איש מדיטציה.
ביניים: האמן צריך ליצור רק מאסטרפיס אחד בחייו - את עצמו. כל הזמן.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/714/219.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
האמן צריך ליצור רק מאסטרפיס אחד בחייו - את עצמו
|
|
|
|
|
|
|
היה היה אומן צרפתי בשנות השישים שמת בן 34 (!) מהתקפת לב (!). איב קליין חי מהר ומת צעיר - גם תערוכה שלו ראיתי. זהו האמן שצבע בד קנבס בכחול ותלה אותו במוזיאון. שום פיגורה, שום תנועה, רק שני מטר על שלושה מטר של כחול (שקליין טען שהוא כחול מיוחד) .
לכאורה בא להגיד (מה שתמיד עומד על השפתיים למראה ציור מודרני) "אה, מה החוכמה לצייר ציור שכולו כחול? גם אני יכול". וזה נכון, אם היית קיים בזמן הנכון, במעמד הנכון, חושב על הרעיון הנכון יכול להיות שגם לך היו מוחאים כפיים. וגם אז, מחיאות הכפיים יתקבלו רק אם היית יודע להסביר את הציור הכחול שלך יחסית לרקע של העבודות בנות זמנך ורק אם אתה מבין את השדה שבתוכו אתה עובד. יכול להיות שאחרים חשבו בעבר לשים משתנה במוזיאון אבל בניגוד למרסל דושאן, לא היתה להם את יכולת ההנמקה, הם לא ידעו להסביר למה זו אומנות. ושוב הגענו לנקודת המפגש בין הרציונל שהוא קווי, מנומק ולוגי לבין האומנות שהיא עגולה, רגשית ומופשטת. אומן טוב, כמו גנן טוב, הוא גם טבע פראי של תשוקה ויצרים וגם תרבות מובנית, רציונלית שעובדת בתוך חוקים ומסגרות.
לתערוכה הזו הגעתי במקרה. חברה גררה אותי לשם בסוף יום ארוך של צעידה ברחובות פריז ולכן מה מדויק ומסעיר היה לקרוא את הציטוט של איב קליין על הקיר "האמן צריך ליצור רק מאסטרפיס אחד בחייו - את עצמו. כל הזמן." בום.
הרי זה כל הרעיון של חיי הטנטרה! להיות הגיבור של הסרט של עצמך. לחיות כל רגע בטוטאליות, בחושניות, ברגש, להתבונן על החיים כמו אומן, במאי, כמו שחקן שהאקזיסטנס הוא הבמה שלו בהצגה שרק הוא רואה. בעולם של איב קליין הוא עצמו היה הגיבור, הוא עצמו יצירת האומנות, מחשבה שחקרתי לעומק בכל סרטי. בכל העשייה הטלוויזיונית שלי שמתי את עצמי באמצע, מתעד את עולמי ואת לוויניו, משפחתי וחברי לדרך.
בשלב מסויים (ואללה, בערך בגיל 34!) נמאס לי להיות איב קליין, ידעתי שיש סיכוי מסוים שאגמר מזה מהר. המתח הגדול שכרוך בחשיפה חורך את הנפש. לא רציתי למות צעיר וגם גיליתי את המדיטציה. כך שלאט לאט התחלתי להפנות את הגב לאיב קליין והתחלתי לנסות להעלים את עצמי מיצירותיי. העובדה שאני כותב כזה מונולוג מעידה שהדרך שלפני עוד ארוכה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/714/181.jpg
עבודה של איב קליין |
|
|
|
|
|
|
|
|
הגנן האלמוני של גן הזן
|
|
|
|
|
|
|
הוא קם בבוקר לעבודתו. מתחיל בסיבוב בגן. מביט על הצמחים ועורך בראשו רשימה של דברים לעשות. הוא בוחן מקרוב לחפש עלים שמצהיבים, צינורות השקיה שזזו ממקומם, ענפים סוררים שיש לגדוע, פרחים שיש לשתול. הוא יודע שהשגרה היא אויבת ההבחנה המדויקת. אז הוא מנסה לראות את גנו האהוב והמוכר כמו אורח. כל פעם חדש. הוא נכנס למחסן הכלים שלו. אלה המברשות שלו עמן הוא מצייר: מכסחת דשא, מזמרה, טוריה, ומגרפה. צינורות, טפטפות, חומרי הדברה. הוא מפסל בחומר חי, היצירה שלו תמיד משתנה. אין רגע של מנוחה, אין חופש. היופי הוא רגעי, מחר הכל יכול למות, להירקב, להתייבש, להתפרע ללא שליטה. יש לגינה שלו רגע אחד שהוא עכשיו. והאורחים באים, נכנסים לגן, מסיירים בין שביליו, יושבים ועושים מדיטציה ואומרים זה לזה, איזה גן יפה. והוא מקשיב לצקצוקי ההערכה שלכם ולמילות ההתפעלות והוא יודע – זה שכרו. יותר מחיאות כפיים מזה הוא לא יקבל.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמן ומיסטיקן, מדריך מדיטציה, מרכז את חוג מורי הטנטרה בישראל, מקים אשראם במדבר, מנהל מרכז אום בבית אורן. אבא של גיתי. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
