 |
/images/archive/gallery/680/336.jpg קליה שפירא.
 |
|
|
|
|
| איך להפנים את זה שמגיע לי שפע? שהשפע בעצם שלי והוא רק מתעכב? איך לבטוח שזה זמני? טור של קליה שפירא |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
קליה שפירא
17/1/2007 8:24 |
|
|
|
|
|
|
|
יום שישי, צהריים. בזווית העין מסמנים בעלי כנף בקו ישר את הרקיע. מפרשיות מתנדנדות על הרוח, והזמן כמו קורץ בהומור דקיק, מתמשך בעדינות. מכאן השבוע נראה כצירוף של קטעים מסרטי דרמה. פריימים קלילים וכבדים חולפים אצלי במסך, בחלקם הדמות הפנימית שלי, הנסתרת, מופיעה מכווצת, מסוחררת מפחד, ממסכנות, בחלקם היא משוחררת, בהירה, מאושרת - מלאת הודיה ליקום הזה. לעתים היא פועלת כמדריכה נחושה ויצירתית, ולעתים מודרכת על ידי מחשבות מאשימות.
הזמנים הם זמנים ללא פרנסה, כמעט, והם מציפים פחדים קיומיים עתיקים. לפני שנתיים עזבתי "בטחונות" של עבודה קבועה ובחרתי להיות פרילנס. חלמתי לרכב על טרמיקות של חופש, משולבות בעבודה עם מינונים מאוזנים. הרגשתי כמו בת היקום שמתנהלת לפי קצב פנימי-חיצוני נכון, וסומכת. והיקום אכן נענה לה ודואג לכל מחסורה. עד שיום אחד הוחלט (בישיבות של ועדות בלתי נראות) שבת היקום הזו כבר גדלה דיה והיא מסוגלת להתמודד לבדה עם קשיים וחוסרים.
והשאלות הוותיקות (עם המטופלים ועם עצמי) חוזרות ועולות - איך להפנים את זה שמגיע לי שפע? שהשפע בעצם שלי והוא רק מתעכב. איך לבטוח שזה זמני? האם אפשר לנשום ולהתרחב בתוך
הפחד הזה? האם במעמקי הכרתי אני אכן ראויה לשפע, לנחת, לשקט?
לאן אני הולכת, אם הכל כבר בתוכי? האם נועדתי להיזכר ולהזכיר לי ולאחרים את שלמות יופיי ושלוותי האינסופית ואז, הופס... השיבושים והחוסרים משכיחים ממני את הביטחון שבאושר, וכך אני מטלטלת בין מחמאה לעלבון, בין הצלחה לתבוסה... מוכר?
אומרים שכשאנחנו לא משיגים את מה שאנחנו רוצים, זה לעתים מזל גדול, והמצב הזה גם גורם לי לשאול את עצמי - למה אני באמת מחויבת בחיי? האם אני מתמסרת באהבה לעיסוק שבחרתי, ליחסים שבחרתי, ואולי זה הזמן להתחיל לבחור אותם מחדש - והפעם, בחירה כנה מתוך היכרות עמוקה של הקשיים שבדרך. והנה אני מגלה שיש לי הרבה התנגדויות לקשיים ולשיבושים החיצוניים.
אז אולי יש לי הזדמנות דווקא עכשיו לשאול את עצמי למה אני באמת מוכנה להתמסר כל כולי לטוב ולרע. והנה, זה כבר מכוון אותי לאהבה עצמית - למי שאני, ולמחויבות לקבל אותי עם כל מה שיש ואין בי. ללמוד שוב לחיות בשלום עם דרך ההתנהלות שלי, עם הבלבול, המבוכה עם התקיעות והזרימה. וכמובן עולה גם השאלה הטריוויאלית, האם כשעד לא מזמן עמדו לרשותי ה"בטחונות" שלי, האם אז כן שקטה נפשי?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הילדים הרוטנים כבר מאושרים עכשיו
|
|
|
 |
|
|
|
שורת ילדים רוטנים בועטים בחול פוסעת על החוף אחרי אמא נמרצת בהליכתה האווזית. הברווזון המכוער מופיע לי בירכתי התודעה, בגלגוליו הקשים ממקום למקום.
אינספור אדוות זעירות מרקדות בים, מנצנצות בלי חשבון, בלי מודעות, שהרי לא חסר כלום עכשיו. כשאני מתמסרת לרגע הזה, מרוכזת בו, הכל נעלם. איפה כל המחשבות שהיו עד לפני רגע? איזה מחשבות ייוולדו ברגע הבא? מי זה שסוגר או פותח לי את כל האפשרויות? מי מאפשר לי להיות את מי שאני "נדחפת" להיות על במת הזמן?
השכמת הבוקר המוקדמת כבר התפוגגה כלא היתה, אור הצהריים מתחיל להתמתן, לפנות מקומו לזמן בין הערביים, של יום שישי המבורך.
כך קורה גם עם המחשבות - הן ממלאות את התודעה ומתפנות. מרצונן. המפרשיות מוטלות עכשיו בנחת על החול לצידי הגלשנים. הילדים הרוטנים כבר מאושרים עכשיו.
פתרונות יצירתיים למצבים סגורים מוצאים אותי - זו לא אני שמוצאת אותם. איך זה שהפתרונות, התובנות והעוצמה כל כך מיומנים בלחמוק ממני, ככל שאני רודפת אחריהם?
אין לנו אפשרות לחמוק מהמצבים שמגיעים אלינו במציאות (הפנימית והחיצונית). אך ההתבצרות ברעיון של מי אני אמורה להיות, ואיך אני מתוגמלת על כך, מסתירה ממני את המציאות הטהורה.
ועל המציאות הפשוטה מכסים תוכחה והצטדקות, שמקורם הוא פחד – פחד איום, עמוק ונסתר על מי שאני.
האם לרגע אחד אפשר להסתדר בלי הדחף העסיסי שיש בלהוכיח, להאשים, לנצח? גם אם זה ממש בקטנה...
ביירון קייטי המופלאה אומרת שהמציאות תמיד נדיבה ואוהבת אותנו. ואני מוסיפה שתפקידי הוא לגלות ולהוכיח את זה לעצמי בלבד בכל פעם שאני לא מסכימה עם זה.
...."הנה אני כולי שלך, עשה בי כרצונך. אני נכנע כי ליבי נתון לחסדך. גם אם הכל יישלל ממני, בתוכי קולך אשמע - מן הכאב הוא ירימני, ימלאני באהבה..."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
קליה שפירא ארטדיירקטור ועובדת מזה שנים רבות עם ניצולי שואה והקהל הרחב, בהנחיית מודעות עצמית ודמיון מודרך.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
