'ניו אייג nrg - גחליליות או לא להיות

ראשי > ניו אייג' > עדית פאנק

גחליליות או לא להיות

בדרכי שלי למדתי שיש מי שעוקב אחרי האור ויש מי שנמשך אל החושך. גחליליות מעדיפות להפיץ אור מיסטי בחושך המוחלט. ככה טוב להן. עדית פאנק על חג האורות

דפדף בניו אייג'

עדית פאנק
17/12/2006 8:23

הגחליליות הן משפחה של חיפושיות ליליות, שמייצרות הבזקי אור כדי למשוך בני זוג. הבזקי האור נוצרים בעזרת איברים מיוחדים בבטנן התחתונה של הגחליליות; הכימיקל בעזרתו מווסתת פליטת האור הוא הלוציפראז, אנזימים המשמשים לביולומינסציה - יצירת אור על ידי בעלי חיים, באמצעות ריאקציה כימית בגופם.

קיימים למעלה מ-2,000 מינים של גחליליות, בישראל קיימים 8 מינים. מיני הגחליליות השונים נבדלים זה מזה בדפוס ההיבהוב והטיסה.

מבלבל? אולי. אבל לא ממש. ילדותי היתה מלאה בגחליליות בעיר תל אביב. היו בה חולות זהובים, המון מקומות חנייה ומעט מכוניות. לכן, אולי, זה נראה לי טבעי לגמרי שיהיו בה גם פנסים מיוחדים שמאירים מתוך מעופם, ולא עלה בדעתי לחקור את צפונות האנזימים של קיומם. מילים כמו ביולומינסציה לא הופיעו אז במילון חיי, ממש כמו שמילים כמו אנרגיה חיובית, לא עלו בדעתו של המדען שגר באותו בניין. בתל אביב היו דיבורים, אבל בעיקר היו בה שתיקות. לא דיברו על חושך. על חוסר אור רגשי. לא דיברו על הטבע וגם על מה שלא טבעי - לא דיברו. עשו בחושך דברים שאסור לדבר עליהם באור יום. ניהלו חיי בוקר עם שמש שנבהלת ושוקעת ברגע שעולה ירח על שתיקות קשות. רק לפני שבוע אמר לי מישהו משפט שלעולם לא אשכח. הוא אמר שהוא פוחד מחושך מאז ילדותו. וגם כעת, בבגרותו, הוא פוחד מחוסר אור. את זוכרת שהיו פעם גחליליות, הוא שאל אותי. כן, עניתי לו. אני לא צריך יותר מזה, הוא אמר. מספיק לי שיהיה שם אור של גחלילית אחת וכבר אני לא פוחד מהחושך. הפתיע אותי שהוא הזכיר פתאום גחליליות כי יום קודם כתבתי לעצמי: "גחליליות או לא להיות...". אם לא יהיה שום אור אחד, אור קטן, בחשיכה הנראית הזאת ["חשיכה נראית" ספרו המופלא של ויליאם סטיירון שיצא בהוצאת "פרוזה"] איך נוכל להאמין

שיש לנו למה לחיות. חייב להיות שם אור קטן אחד, שמחבר את הגוף לנפש, את הרגש למדע, את הזעם לחמלה, את הלב לראש, את הידיעה לספק, את הגחלילית לנר חנוכה. לא?

והנה שוב חנוכה, ושוב אנחנו מדליקים נרות. שוב נעשה סדר מתחת לשטיח או ננער אותו מבחירה. אבל זה לא זה. האמת היא שאנחנו מתגעגעים לעצמנו, ולא שווה להדחיק את זה יותר. הגעגוע להיות נאהבים ואוהבים. כמו ילדים שלומדים להדליק נר בלי להישרף, כמו מבוגרים שלא מוכנים להשתקף. כמו כולנו, רגע לפני שברור לנו, שגחליליות זה הסופר-אולטימה של כל חיינו. פנס קטן. אור יקר שלעולם לא נוותר עליו גם אם הוא משתוקק, כואב, רוצה להתאהב או מהבהב. אור של גחלילית. אור קטן עד שנחליט. מה שווה לנו יותר. לפחד מחושך בלי אור, או להתחיל לזכור. ואז אולי גם להרפות. גחליליות או לא להיות...

לכולנו היה אבא כזה או אחר ואימא כזאת או אחרת. וגם בבגרותנו, מורה ממין זכר וגם מורה ממין נקבה, ובכל זאת חשובה לכולנו, ככה או ככה, אהבה. ואף אחד מאיתנו, עמוק בלב, לא באמת מרגיש מספיק בטוח, לרעות בשדה הפתוח.

ואני שואלת את עצמי וגם את הגחליליות של ילדותי, פנס הכיס הזעיר של הטבע, שהאיר לי את החשיכה הנראית שלי, מי מאיתנו באמת יכול להדליק נר ראשון ולבטוח בכל החנוכייה כולה. מי יכול לסובב סביבון בחייו שלו, וגם לחוש ביטחון באות שנפלה בגורלו ואיזה נס גדול היה פה. ומי מאיתנו מרשה לעצמו לחוש כמו אור יקרות אלוהי. לא קל לנו לקבל את היותנו כפי שאנחנו. רכים ומתוקים בדרכנו, כנועים ובעלי כנף, חושניים ואגרסיביים במידה. מי שאנחנו, כפי שאנחנו. אבל בעיקר להודות, שכולנו רק גחליליות... חיפושיות... ביטלס... אור קטן שמאמין בדרך ועושה הכול כדי שזה יקרה לנו בזמן הנכון, ובעיקר בגלל ובזכות כל מה שאנחנו.


	לקח לי שנים להבין שגם סינית היא עברית


	ילדה שטיפלתי בה, הייתה אז בת חמש. היא שרה מדהים וחיברה מילים מופלאות למנגינות שהיא המציאה. לא הבנתי כלום. מבחינתי היא דיברה סינית. לקח לי שנים להבין שגם סינית היא עברית. אתמול חיבקתי אותה אחרי שהיא סיימה קורס קצינות. קורס כוחני שהופך בנות לבנים או להפך. עמדתי שם, רחוקה פיזית ומלטפת רגשית, ובדמיוני שלי עפו אלפי גחליליות. אותן חיפושיות שעשו לי שמח בגיל ההתבגרות שלי. עד היום אני עדיין יכולה לראות את החיפושיות של ילדותי שהמציאו לי חלומות יש מאין. ביטלס אמיתיות. אבל במקביל אני מקבלת גם את מותן. אחת לאתת. סבי וסבתי, אבי, אמי, אחי הבכור, אב ילדי, חלק מחבריי וידידיי, הוריהם או ילדיהם. אור שזור בחושך. מבלבל? כן ולא. כי ברמה הרוחנית אני מקבלת את המוות כחלק מהחיים. אבל ברמה של כאן ועכשיו אני לא מוכנה לוותר לאף אחד שלא לוקח אחריות של כאן עכשיו. ושוב אני שואלת איך זה קורה ואם אכן זה קורה לכולנו. איך גחלילית, חיפושית פשוטה, נעשית לאיטה לילית, שהופכת בזכות העושר או הדרך, את כל היער לבער, פנס קטן או שער. ופתאום הכול נגמר. השמחה הופכת לצער. ואז שוב באה שמחה. ושוב נפתח עוד שער. נר ראשון?


	תנועה קטנה של שקט מואר בתוך חושך בר חלוף


	בחיי שלי, הרבה יותר מגחלילית אחת הפכו לפנס בילדותי ולחיפושית לילית בבגרותי. רובן חזרו אל ביתי. פגשתי אותן וגם את עצמי לאיטי. בזכותן, לאורך הדרך, מצאתי את עצמי נפרדת ונפגשת, בלי לסגת. וגם מקשיבה לרעש בחיי. עמוק בתוך השקט. בדרכי שלי למדתי שיש מי שעוקב אחרי האור ויש מי שנמשך אל החושך. חמנייה, פרח השמש, עוקבת אחרי מסלול האור עד השקיעה. גחליליות, מעדיפות להפיץ אור מיסטי בחושך המוחלט. ככה טוב להן. מזה שנים לא זכיתי לנהל שום דיאלוג טבעי עם חמניות או גחליליות בעיר שלי. כולם עסוקים מכדי לנהל שיחת בוקר עם פרחים שעוקבים אחרי השמש, ועייפים מכדי לנהל דיאלוג עם גחליליות שמאירות את החושך. השיר שלמדתי בגן של טובה ועדנה, "סורה חושך", הפך לשיעור חיי. אולי כי אז גיליתי לבדי, בגן חובה, שגם הגננת שנקראת טובה, יכולה להיות הגננת הרעה. שיעור יקר וחשוב. את שירי ילדותי אני ממחזרת בעודי מפזמת לנכדתי שירי ערש. רק בפניה אני מסוגלת להודות שאני בעצם סוג של מזייפת גאה, שלא באמת יודעת לשיר. אני סתם נהנית מהאור קטן של שתינו. נר זיכרון של אהבה. אור יקרות שעושה לי קצף בעיניים כמו ספונג'ה בנשמה. והקטנה, בדרך שובת לב ונטולת אשמה, פשוט נרדמת ברגע שאני מתחילה לשיר. היא צודקת. גם אני הייתי מעדיפה לישון במקום לשמוע את עצמי שרה... אולי הצעירים שנולדו מתוכנו, למרות הכול, מתגעגעים אל הסביבון שלנו ובדרכם שלהם הם עדיין מאמינים במשחק האולטימטיבי של "נס גדול היה פה". סביבון ישן בהיי טייק חדש. תלוי איך הוא ייפול או יקום. דלתות מסתובבות? שער פתוח? דלת נעולה? האם נדליק השנה את הנר שכל חיינו חלמנו שלאורו נשכיל את דרך חיינו שלנו, על כל דמעות החֵלֵב שנמסות ונקרשות בדרכן? האם שוב נשיר השנה את שיר האור הפרטי שלנו, זה שמאפשר לנו להדליק נר ראשון גם למען האחר באור יקרות? האם נזכור לאהוב את עצמנו בעודנו בוערים בשמחת היותנו מי שאנחנו, כפי שאנחנו ממש? האם נפשיר את נשמתנו בלי חשבון, כדי לשוב ולזכות בכאב או באושר שרק הפחד מונע מאיתנו להעז לגעת בו, ולכן גם מונע מאיתנו אהבה? האם נסכים להיות נר ראשון השנה? בחלומי, אני עדיין ילדה שמשחקת סימני דרך בצפון הישן של תל אביב. גחליליות האירו את דרכי. פנסים קטנים שהטבע טבע בתוכם את כנפיו. תנועה קטנה של שקט מואר בתוך חושך בר חלוף. "סורה חושך" זה שיר לא הוגן כי גם לחושך מגיע מקום משלו. נכון שלא תמיד כדאי לחצות אותו לבד, אבל שווה לבקש יד כשזה קורה. אפילו גחלילית אחת. יד ביד. חג חנוכה מואר ושבע רצון.