'ניו אייג nrg - הנשרים ילוו אותך בדרכך

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

הנשרים ילוו אותך בדרכך

על שפת האגם יושב סבא דון, 'איש הדרך', ומדבר עם האבן, הדוב, העשבים הקטנים והמסתורין הגדול. סדרה חדשה של שוקי בן-עמי, הנציג בישראל של אחוות מנהיגי האינדיאנים

דפדף בניו אייג'

שוקי בן-עמי
12/12/2006 11:16

סבא דון הוא 'איש דרך' אינדיאני, זקן וחכם, שמעגל חייו היה קשה ומפותל. את ימי שיבתו הוא מעביר בשמורה אינדיאנית, לא הרחק מן הגבול הקנדי. שמו האינדיאני של סבא דון הוא ני-ג'ו-גא-בו, שמשמעותו, בשפת האלגונקין, 'שני צדדים' או 'שתי עמדות'.

אם יש דבר שסבא דון משוכנע בו, זו האמונה שלכל דבר בחיים יש שני צדדים, אמונה שעיצבה את דרכו בחיים.

"החיים הם מעגל, ילדי, בו לכל דבר יש שני צדדים", אומר סבא דון. "עלינו לחפש תמיד את הדרך האדומה, כדי שנלך בה בפשטות ובתמימות. לעולם אל תנסו לפענח את המורכבויות והמסתורין של חיינו, כי אם תנסו – תמצאו את עצמכם בבלבול ובמבוכה. ככל שתרבו לנסות ולפענח, כך תלכו ותסתבכו יותר".

כ'איש דרך',

סבא דון מופקד על עריכת טקסי הפיאוטה ב- NAC, כנסיית הילידים האמריקניים (Native American Church). בכל פעם שאני מבקר בשמורה, אני מקפיד לפקוד את בקתתו הדלה שעל שפת האגם. סבא דון ממהר לחלוט תה צמחים טרי לכבודי, ולכבדני בסיגריות 'סנקה' אינדיאניות, הנמכרות רק בשמורות.

בקתתו מרוהטת בפשטות, אין בה שום דבר של מותרות. רבים מתושבי הסביבה נוהגים לבקרו בקביעות ולהסתייע בעצותיו ובתרופות שהוא רוקח. אך סבא דון מעולם לא לקח תשלום ממטופליו והוא מתקיים מקצבת-זקנה זעומה.

גם בביקורי האחרון הלכתי לראותו. באמצעות סבא דון, נתוודע לאמונותיהם של האינדיאנים, למנהגיהם וטקסיהם, במיוחד לאלה של שבטי המישורים והאגמים הגדולים.

שוקי בן-עמי

שמורת האלגונקין


	האופק המושלם


	"דבר אחד חשוב שתזכור תמיד", הוא אומר בכובד ראש ומוצץ ארוכות מהסיגריה הנצחית שבפיו, "לכל הדברים הקדושים יש מאפיין אחד - הם אינם ניתנים לקנייה או למכירה. לדבר קדוש אין כל תמורה כספית. אינך יכול לקנות או למכור משהו קדוש. ברגע שקנית משהו בכסף, הוא כבר איננו קדוש. לכן, אינני יכול לקבל תשלום עבור דברים שהבורא גילה לי... ברגע שאקבל תשלום עבורם, לא אראה אותם עוד..." כדי להיות בטוח שקלטתי את דבריו, הוא מחייך בפה שחסרות בו רבות משיניו, ושואל: "הבנת, אחיין? זו כל החוכמה האינדיאנית על רגל אחת..." סבא דון מאמין, כי המחשבות נחלקות בין כל הברואים ביקום. כשם שכל הברואים חולקים ביניהם נשימה משותפת אחת, כך הם חולקים מחשבה משותפת אחת. "אם תבינו זאת, לא תחושו עוד בדידות", הוא אומר בחיוך. "לפתע, תבינו את המשמעות של עצים, של חיות, של כל הסובב אתכם. תבינו גם, איזו תרומה אדירה תורם כל אחד מכם למין האנושי וליקום כולו, בעצם השותפות שלכם במחשבה המשותפת. זו התרומה הנעלה ביותר". סבא דון מנסה להבהיר את דבריו. "אם יש זיכרון קולקטיבי ותת-מודע קולקטיבי, כמו שאומר האדם הלבן, חייבת להיות גם נשמה קולקטיבית, נשימה קולקטיבית, מחשבה קולקטיבית. יש גם פעימה קולקטיבית, שהתוף שלנו מגלם אותה, לכן הוא קדוש. יש רטט קולקטיבי. זה האחד! האחדות!" "מיהו ה'אחד' הזה?" שאלתי. "אינני יודע", השיב בפשטות, "זה 'המסתורין הגדול' שאסור לנו לנסות ולפענח, כי לעולם לא נדע את התשובה. יהוה, אללה, אלוהים, הם רק אחדים משמותיו. אנחנו, האינדיאנים, מכנים אותו 'האופק המושלם', 'כל הידע', 'המחשבה הראשונה', אך כל אלה הם שמות, שלכולם משמעות זהה". "והוא ה'אחד'?" הוספתי לשאול. "אל תשאל, אינני יודע", השיב ומעך את בדל הסיגריה בקונכיית צדף. "הוא הבורא, הוא המסתורין הגדול ואיננו יודעים את דרכיו. כחול השמיים הוא עדות לקיומו. כאשר אנו מתפללים, אנחנו מדברים אליו. אנחנו מבקשים שיורה לנו את הדרך, כדי שנוכל להגשים את יעודנו". "ומה יעודנו?" שאלתי. סבא דון חייך ושתק. לאחר שתיקה ממושכת אמר: "ייעודנו בעולם, גם הוא חלק מהמסתורין הגדול. לא תמיד אנו יודעים למה נועדנו, אך כאשר נידרש לממש את יעודנו, נחוש לפתע, כי היקום כולו מסייע לנו בכך".


	לדבר אל האבנים


	היה זה אחר צהריים קר של ימי ראשית החורף. השלג טרם ירד והאדמה עוד לא התכנסה אל תוך עצמה, כדי להיטהר לפני בוא הרוח החמה. ישבנו ליד שולחן עץ קטן והתבוננו במימיו הקרים של האגם. פני המים היו שטוחים כמראה ענקית, שצמרות עצים עתיקים השתקפו בה. האוויר היה רווי בניחוח מרווה ועשב מתוק. לגמנו חליטה של פריחת אורנים ועלי כריזנטמות. "הרבה אנשים באים אלי, ומבקשים ללמוד כיצד לדבר אל הרוח, אל המסתורין הגדול", אמר ונעץ את מבטיו בנקודה רחוקה ונעלמת. "הם חושבים שזה עניין פשוט, דבר של מה בכך... הם אינם יודעים, שלפני שאדם יכול לחשוב בכלל על דיבור עם הרוח, עליו לדבר עם העשבים הקטנים... אחר כך עם העצים, מאוחר יותר עם האבנים..." האזנתי לדבריו ולא השבתי. "כן, לעצים ולאבנים יש רוח... הם מדברים ושומעים..." הוסיף סבא דון. "יש להם שפה משלהם וקולות משלהם. לא כמו הקולות שלנו. עלינו ללמוד להאזין לקולותיהם, רק לאחר מכן נוכל לדבר עם בעלי החיים. כאשר נגיע למדרגה רוחנית גבוהה ביותר, נוכל לדבר עם הנשר. הוא השליח של הרוח..." סבא דון הוסיף ללגום מן החליטה בלגימות קולניות והצית לעצמו סיגריה נוספת. "עלינו להתבונן באש, במים, בשמש, בירח, בעננים הדוהרים, בציפורים הנודדות. כל אלה מבטאים את משבי הרוח", אמר ומולל את הסיגריה באצבעותיו. "אם נראה בהם את היופי והמסתורין, נשמע לפתע את הבורא..." צמד לונים שחה לעברנו ולפתע נבלע בתוך המים הקרים. "כאשר אני אומר לאנשים לדבר אל אבנים, הם משתוממים. הם חושבים שדעתי נטרפה..." הוא פרץ בצחוק ילדותי. הצטרפתי לצחוקו. "כן, אחיין, לכל נברא, לכל דבר ביקום, יש חיים", אמר בפנים מרצינות. "כל אבן, כל סלע, הם בני מיליוני שנים. עלינו ללמוד לכבדם. אנשים צריכים לדעת שיש רוחות סביבנו. יש רוחות מגוננות ויש רוחות מזיקות... יש מקומות בהם הרוחות מדברות אלינו, ויש מקומות שאסור לנו להיכנס אליהם... הכל סביבנו חי ונושם... בעולם המודרני, כל דבר שאיננו נראה או שלא ניתן להרגיש בו באחד מחמשת החושים הארציים, כאילו איננו קיים. זו טעות גדולה. יש סביבנו הרבה דברים בלתי נראים, שהם בלתי נתפסים בחושינו. למעשה, איננו מודעים למרבית הדברים... הנסתר בעולמנו רב על הנגלה..."


	עולמנו נראה כמו לוכד חלומות


	הוא נטל את מכשיר הטלפון הנייד שלי, שהיה מוטל על השולחן והפך בו מכל צדדיו. "פעם, לא היו טלפונים ניידים. גם לא טלפונים רגילים, לא מכשירי רדיו וטלוויזיה, לא טרנזיסטורים. רק אחרי שהבורא גילה לנו אותם, גילינו שקולות ותמונות עוברים בחוטי חשמל ואנטנות..." אמר ובחן את המכשיר בהתפעלות. "תחילה, גילה לנו הבורא את חוטי הנחושת. מאוחר יותר גילה לנו, שאין בהם צורך כדי להעביר קולות ותמונות. הכל עובר באוויר. גם את קרני הרנטגן איננו רואים והן חודרות עמוק אל תוך גופנו..." הנהנתי בהסכמה. "עולמנו נראה כמו 'לוכד חלומות'... יש בו רשתות סבוכות של חוטים בלתי נראים. יש בו הרבה דברים שאיננו רואים ואיננו מודעים להם..." הוא הורה בידו על עץ ענק שניצב על שפת המים. "העצים הם ברואים בעלי רגל אחת, שאינם משים ממקומם. הם חודרים אל מעמקי האדמה ומיתמרים אל רום השמיים. הם מקשרים בין הארץ לשמיים. הם כמו אנטנות... הם קדושים... אפילו לנו יש אנטנות בלתי נראות..." השעות נקפו והיום החל להחשיך. לבנה חורפית, בהירה וצוננת עלתה וטיפסה בקצה השמיים. נכנסנו פנימה אל תוך הבית. האש שבערה באח, הפיצה חמימות נעימה בבקתת העץ. "שמעת בוודאי, על האיש שהרג היום שלושה דובים, לא הרחק מכאן..." אמר סבא דון והתרווח בכורסתו הישנה. "כן, שמעתי", השבתי. "בבוקר שמעתי את היריות. כל השמורה מדברת רק על כך". בשעות הבוקר של אותו יום, החרידו שלוש יריות את שלוות היער, הסמוך לשמורה. כוחות ביטחון שהוזעקו למקום גילו, כי אדם שעצר לחנייה באחד השבילים החוצים את היער, ירה בשלושה דובים, שהופיעו למולו. בחקירה ראשונית טען האיש, כי ירה בדובים כדי להגן על עצמו. האירוע גרם זעזוע לתושבי השמורה והיה לשיחת היום בפי כל. "כן..." אישר בכאב, "הוא ירה בהם רק משום שהם היו שם... אשים מתעלמים מהעובדה, שדוב הוא יצור חי, עם רוח וחכמה וכבוד", אמר סבא דון בצער. "הדוב נשלח לעולם, כדי להורות וללמד. הוא קדוש. אם הורגים דוב, יש לנהוג בו כבוד כמו באדם. יש לערוך לו טקס, כמו טקס הלוויה, שאם לא כן, רוחו עלולה לשוב ולנקום..." הזמן במחיצתו של סבא דון חולף במהירות עצומה וכל פגישה מתמשכת עד השעות המאוחרות של הלילה. על משטח הברזל של האח נאפו תפוחי אדמה. אש כחלחלה ריצדה מאחורי דלת הזכוכית. "גם לבעלי-החיים יש זכויות. הם אחינו ואחיותינו", אמר סבא דון והכניס גזיר עץ אל תוך האש. "אדם שמתעלם מאחיו ומאחיותיו, דומה למי שמתעלם מעצמו ומבשרו... בעלי-החיים קדושים. יש בהם תום וחוכמה, עלינו להגן עליהם וללמוד מהם..." הוא ערם את תפוחי האדמה על מגש עץ, פיזר עליהם גרגרי מלח והשליך קומץ של מלח מעבר לכתפו.


	לאמא אדמה זכויות משלה


	"פעם, היו לנו הרבה טקסים, היום נותרו רק מעטים", סיפר ולעס בהנאה את תפוח האדמה האפוי. "אבותינו הודו לצמחים, לעצים, לבעלי-החיים. הם הודו לבריאה והודו לבורא. הם הודו לעץ האדר שהעניק להם סוכר, הם הודו לצמחים הקטנים שנתנו להם תרופות; לגדות האגמים שנתנו את אורז הבר; לשדות שנתנו את הטבק והתירס, לרוחות בעלי-החיים שנתנו את בשרם... הם הודו למזרח שנשא בכנפיו את היום החדש, לצפון שנתן את הקור המטהר, לדרום שהבשיל את הפירות, למערב שהעניק את המים ואת הנצח. מעל לכל, הם הודו לבורא, שנתן להם חיים וחידש חיים. היום אנשים רוצים אדמה ורכוש. דברים אלה היו זרים לנו. לא הבנו אפילו את המשמעות שלהם. אנחנו היינו שייכים לאדמה ומעולם לא רצינו לשלוט בה, בוודאי לא להיות בעלים עליה... אנשים זוכרים שיש להם זכויות, אך נוטים לשכוח, שגם לאמא אדמה זכויות משלה. היא מזינה ומכלכלת אותנו באהבה, אך אנו מחללים את כבודה... עבורנו הארץ חיה. היא מדברת אלינו ואנו קוראים לה 'אמא'. בכל פעם שכעסה עלינו, הכתה בנו ומנעה מאתנו את מזונה..." כאשר יצאתי את ביתו, עמדה הלבנה ברום השמיים. הלילה היה בהיר וקר ויללות הקויוטים הפרו את הדממה. כאשר התנעתי את המכונית, שמעתי את הלמות התוף, שליוו את שירתו של סבא דון. "הנשרים ילוו אותך בדרכך", שר סבא דון את שיר הפרידה בקולו הניחר והנרגש. רטט חלף בגווי.

שוקי בן-עמי


	על המחבר


	שוקי בן-עמי, מחבר הספר 'נוצה שסועה', בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא נציג בישראל של אחוות מנהיגי האינדיאנים, NALA.

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


אלה החיים שהיית רוצה לחיות?
כן
לא