 |
/images/archive/gallery/653/206.jpg ג'ודי קלע
 |
|
|
|
|
| כשהתגלה אצלי גידול סרטני בבלוטת התריס כבר הייתי בשלב של הבנה ומודעות שהוא נוצר כי אני חוסמת משהו רגשי בתוכי שהלך והתגבש לממשות פיזית. סיפורה של אומנית הקול ג'ודי קלע. סיפור של ריפוי, אמון ובריאת מציאות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קולי נדם בגיל 13. נבגדתי על ידי אבי כשלקח ממני את תום ילדותי, פיזר את חלקי נשמתי לאלפי ניצוצות אל הרוח. הותיר בי צלקות כבדות של כאב, אשמה ובושה. בגידה כפולה היתה זו כי אמי העדיפה לחיות בהכחשה. טענה שהכל שקרים. שאני מדמיינת.
חייתי כנערה בשני עולמות בו זמנית. המקום היחיד בו יכולתי להפר את הדממה המקפיאה הזו בתוכי היה כששרתי וניגנתי בגיטרה. מתנחמת בחסדם של צלילים. מזהה מקומות טהורים שלא זוהמו בנגיעתם המכאיבה של הוריי. לאט לאט התבגרתי ולמרות
שזיהיתי שהשירה היא מקור לשמחה כה רבה עבורי, ניתבתי את מהלך חיי הרחק מאור הזרקורים, שרה לעצמי בלבד.
טבעם של חלומות שהם לא מרפים. מגיחים, מפתיעים ומכריזים על קיומם באינספור צורות. לוחשים. רוטטים. מדירים שינה ומנוח. באותם ימים, העדפתי להדחיק כמה שיותר את החלום לעמוד ולשיר מול קהל. בחרתי בעבודות שיהיו נטולות רגש. זאת היתה ההגנה שלי, וכך התקבלתי ל"שירות ביטחון כללי". במסגרת חוזה ההעסקה נאסר עליי להופיע ולהתראיין בכל כלי תקשורת כזה או אחר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אבא מת, ולי נפתח לי הלב
|
|
|
 |
|
|
|
ב-22 בנובמבר 1988 אבא שלי הלך לעולמו. לא בכיתי על קברו. יבשו הדמעות בתוכי עליו. חשבתי שאני חזקה והייתי גאה בעצמי שאין בי אפילו טיפת עצבות. הוא לא יפגע בי יותר. שישה חודשים לאחר מכן זה קרה. התחלתי לקבל תחושות מדיומאליות שהוא יוצר איתי קשר. ביקש שאסלח לו על שפגע בי. אמר שהוא זקוק למחילתי כי אינו יכול להמשיך הלאה לאן שהוא צריך.
התפרקתי לרסיסים של בכי שלא הכרתי. מאפשרת לעצמי לבכות על ילדותי האבודה. לא ידעתי כמה כאב היה שם שהתפרק לרסיסי מלח. נגעתי בתוכי במקומות חדשים של חמלה ורציתי לחוות עוד מזה. עשיתי את ה"קורס בניסים" ושיניתי את תפישת עולמי כי אינני רוצה להיות קורבן. בחרתי לסלוח. לאבא. לעצמי. התפייסות פנימית כי "אין שלם יותר מלב שבור". ויותר מכל... רציתי לשיר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבחירה
|
|
|
|
|
|
|
התחלתי לקבל בתוכי מסרים מתוקשרים, שהוכיחו את עצמם בדיעבד כנכונים. אחד מהם היה שעלי לעזוב את ה"שירות". ידעתי שאם אני רוצה לתת לעצמי ביטוי קולי חופשי, אני חייבת לעזוב את מקום העבודה הבטוח הזה ולא לחיות תחת צל של איומים ואיסורים כאלה ואחרים. היתה זו הקפיצה הראשונה שלי אל הלא-ידוע. התפרנסתי מערבי שירה בציבור שרובם אופיין בצורך לרצות את הקהל ולספק לו חומרים קלים לעיכול של שירי כפיים. תוך כדי השירה, שמעתי אינספור מנגינות ולחנים בתוכי. הצורך בריצוי הקהל ב"מוכר והידוע" מנע ממני לבטא אותן והתסכול חלחל באיטיות. בנשמתי.
בשלב מסוים התגלה אצלי גידול טרום סרטני בבלוטת התריס. הייתי אז כבר בשלב של הבנה ומודעות שהוא נוצר כי אני חוסמת משהו רגשי בתוכי שהלך והתגבש לממשות פיזית. המצב דרש התערבות כירורגית לכריתה מיידית. נאסר עליי להוציא הגה אחרי הניתוח, כדי לא לאמץ את מיתרי הקול.
יום אחד כשהגעתי הביתה שמעתי חריקת בלמים ליד הבית ויללת חתול נואשת. נסי, החתול שלי, נדרס. כשהווטרינר אמר שיש להמיתו בהמתת חסד כדי למנוע ממנו ייסורים, שכחתי את איסורי הרופאים להוציא הגה ובמשך שלושה ימים שרתי לו, בכוח בלתי נשלט שפרץ ממני, שירה בשפה שלא הכרתי. כוח חיים חזק ממני עבר ממני אליו ממקום של אהבה ללא תנאי.
שמתי לב שהמנעד שלי, תוך כדי השירה המסוימת הזו, התרחב בשתי אוקטאבות לצלילים מאוד נמוכים וגבוהים לסירוגין. נסי הגיב לכך ברעידות בכל הגוף ובגרירת רגליים. אחרי שלושה ימים הוא התחיל ללכת. בצילומי הרנטגן לא היו עדות וזכר לפגיעה באגן.
למותר לציין שאיסורי הרופאים נראו משעשעים והזויים במיוחד לאור כל מה שקרה. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה ומרגשת עם ידידיי הלמוריאנים ועם קולי.
במשך 10 שנים מאז, נעניתי לקריאת הלב והלכתי עם המסר המתוקשר שקיבלתי לחשוף את ה"שפה" הזו לבפני קהל. "עכשיו הזמן לשיר את שירת למוריה ~ בציבור", נאמר לי. היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה עם ידידים עתיקים אלו שהשתמשו בקולי כדי "לצאת מהארון", בעודי נדהמת ונרגשת בכל פעם מחדש כמה מידע רגשי פותח-לב יש בשפה הזו. הלחנים שהתקבלו אצלי "לייב" בשפה עתיקה זו עוררו בי את הזיכרון העתיק של "צופן הכוח". היתה זו חוויה של ריפוי הדדי עם הקהל, שנזכר אף הוא "בצלילי הבית". תחושת ההשתייכות והשכנוע הפנימי בקיומה הנצחי של היבשת האבודה מעל ממד הזמן הליניארי, נבנו אצלי מיום ליום. קיבלתי אישור שהשפה הזו אכן מוכרת לרבים כששרתי אותה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ושוב חוזר הגידול
|
|
|
|
|
|
|
הימים היו ימים של הישרדות כלכלית. חיפשתי עבודה נוספת לתגבור והחלטתי לאוורר את תעודת ההוראה שלי כגננת.
חשבתי שיהיה זה נכון ביותר עבורי לשלב עבודה שאוכל גם לשיר ולנגן בה אך בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתעסקת יותר במטלות פיזיות. מתח רב היה שם בגן. אינטנסיביות קולנית ותפישה חינוכית שנגדה את השקפת עולמי. לאחר שלושה ימים בלבד קיבלתי חום גבוה ודלקת גרון קשה. כשליטפתי את גרוני הכואב חשתי שם בגוש גדול שהכריז בקול: "הלו? זוכרת אותי? קפצתי לביקור נוסף, להזכיר לך משהו....". הבדיקות אישרו שאכן הגידול הטרום סרטני חזר שנית לבלוטת התריס. הפעם הבנתי מיד מה קורה כאן. פחד הישרדותי ניהל אותי בבחירת העבודה הזו. פחד הישרדות חזק שהסתיר נדר עתיק, שמגיע לי לסבול. נדרשה כאן ממני סליחה וחמלה על הבחירה שעשיתי: לסטות ,ולו במעט, מן הייעוד שלי. להחיות עבודות עבר שאינן מתאימות לי יותר.
מרגע זה הבנתי ששם המשחק הוא אמון. עלי להתמקד אך ורק בשירה. החלטתי לחבק את הגידול הזה שיצרתי שנית ולא להילחץ. יהיה מה שיהיה. אני הולכת עם השירה עכשיו ומקליטה אלבום. כל שנדרש ממני היה לומר "כן" לעצמי, על אף שלא היה לי שמץ של מושג איך זה הולך לקרות. זריקות ההעצמה הנשית שקיבלתי מסמדר ברגמן מ"הוצאת אהבה" הרימו את הפרויקט הזה לכלל ממשות והפכו חזון למציאות. העליתי את המידע הלמוריאני המתוקשר "לייב" לאלבום ושילבתי בו לחנים לשירי אור וריפוי בעברית למילות הקסם של אילת שלו, רן בן ציון וסנדרה ער. כוח רב שאבתי, במהלך המסע שלי, משירים אלו בשפה העברית שעודדו את רוחי. חיפשתי אולפן ונגנים, שיעזרו לי להיות במקום של חופש יצירה מוחלט. ללא אג'נדות והגבלות. אבי סינגולדה, בגיטרות, גדי סרי בכלי הקשה ואלון רדעי בקלידים נענו ברגישות לכל בקשותי ה"משוגעות" והלכו איתי. מתרגמים את מה שאני שומעת לצלילים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שפה אחת לכולם
|
|
|
|
|
|
|
כשאני נשאלת מה זו השפה הלמוריאנית זו היא תשובתי: ישנו מכנה משותף שעולה אצל אנשים כשהם שומעים את השפה הזו בשירה. מכנה משותף זה הוא היזכרות בצלילי הבית. מה זה הבית הזה שמעורר געגועים רבים כל כך?
הבית הזה הוא ה-Uno verse של הנשמה: שיר = verse אחד = Uno
הזיכרון הצלילי של שפה אחת אוניברסלית שהיתה משותפת לכל בני האנוש על פני האדמה וראשיתה בלמוריה.
"למוריה הוחרבה על ידי האוקיינוס השקט לפני 12 אלף שנה. האסון שהחריב את רוב היבשת שלנו, יחד עם כמעט 300 מיליון איש מאנשינו, יצר חורבן עצום על פני השטח של הפלנטה ופגע פגיעה קשה בתושביה. אמא אדמה עצמה חוותה זעזוע קשה. כמעט בן לילה, למוריה האהובה שלנו, נעלמה מתחת לים. כמה מהכוהנים והכוהנות,יחד עם המוזיקאים, התנדבו להעניק סיוע ונחמה ולטעת אומץ בלב האנשים כדי להפיג את הפחד שמתלווה תמיד לאסונות שכאלה. הם התייצבו באופן אסטרטגי באזורים שונים, התפללו ושרו בעת שירדו אל מתחת לגלים, עד אשר הגלים והמים הגיעו אל פיהם. אז, נספו גם הם באמצעות פעולה זו,פחד רב הותמר והנזק והטראומה לנשמות שנספו, צומצמו במידה רבה. כאב אובדנה של המולדת היה כה גדול שאפילו היום רובכם נושאים כאב וטראומה אלה עמוק בתוך הזיכרון התאי שלכם.... ממתינים לזמן שבו יוכלו לעלות לפני השטח ולהירפא". (מתוך "למוריה החדשה", מאת אורליה לואיז ג'ונס, הוצאת אהבה)
רצף ההברות הבונה את השפה הלמוריאנית הנקראת סולארה מארו, אינו מקרי לחלוטין ואינו למטרת שעשועי ג'יבריש. זהו רצף של צופני קול בעלי עוצמה קוואנטית ממדרגה ראשונה הנוצרים "כאן ועכשיו" ומאפשרים מסע בין ממדי, ללא התערבות שכלית.
השפה הלמוריאנית עוקפת את המיינד ויוצרת מבנים חדשים יצירתיים של הברות וצלילים המופקים ממרכז הלב. זוהי שפה שנוצרת ללא מאמץ מנטאלי ממוקד, ועצם הגייתה גורמת לשחרור פנימי של שמחה. לא ניתן לזייף בה וכל אדם יכול לשיר את עצמו ללא שיפוט ולתת לידע הלב (הצופן) להוביל. זו דרך קלילה ופשוטה לבריאת מציאות.
ואיפה "הבריאה האישית שלי" כאן בסיפור תשאלו? בתום הפקת האלבום, במסגרת בדיקת האולטרסאונד והביופסיה לגידול בבלוטת התריס, התבשרתי ש"הגידול הטרום סרטני היה ואיננו עוד!".
באהבה אני מזמינה אתכם לשמוע את שיר הנושא של האלבום : Ana Kame Yame
"כאשר אתם מאמצים מצב של אמון מוחלט, היקום נענה באופן מיידי, ואני מתכוון 'אמון מוחלט', לא תערובת של אמון ופחד"
אני אדמה אחיכם הלמוריאני
(מתוך "למוריה החדשה", מאת אורליה לואיז ג'ונס, הוצאת אהבה)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
