 |
/images/archive/gallery/643/166.jpg רוברט פירסיג ובנו.
 |
|
|
|
|
| רוברט מ. פירסיג כתב את "זן ואמנות אחזקת האופנוע" אחרי שלקה בהתמוטטות עצבים, או הגיע להארה קשה - תלוי את מי שואלים. בראיון עם האיש שמאחורי התופעה, האחרון שייתן בחייו לטענתו, נחשפים הגבול הדק והשברירי שבין טירוף והארה ונשמה גדולה שחיה עם שאלה בלתי פתירה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
נועה טיקולסקר
24/11/2006 9:25 |
|
|
|
|
|
|
|
בתחילת שנות השבעים נחת על מדפי חנויות הספרים "זן ואומנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ. פירסיג. הספר שעל כריכתו מופיעים אופנוע ופרח לוטוס הפך לרב מכר פילוסופי בקנה מידה נדיר למרות שהוא לא פשוט, ורחוק מלמכור פילוסופיה בשקל. בכתיבתו פירסינג מנסה לאחד בין מזרח ומערב, לגלות את האלוהים שבפרטים הקטנים ובעיקר לטפל ברצינות בבעיה פילוסופית עמוקה: האם אפשר בכלל להגדיר "איכות". אחרי שכתב היד נדחה על ידי למעלה ממאה הוצאות הוא לבסוף יצא לאור והפך לתופעה בינלאומית: הספר מכר למעלה מ- 5 מיליון עותקים, ועוד היד נטויה. כיום, בגיל 78, פירסינג הוא כנראה הפילוסוף הנקרא ביותר בעולם.
 |
| הארה או שריטה? |
מתי חוויה רוחנית מופלאה הופכת לפסיכוזה? סטניסלב גרוף, הפסיכיאנליטקן הרוחני הנודע וחסיד האל.אס.די, בירר מתי רופא צריך להתערב במצב חירום רוחני
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
מי שקרא את הספר הצטרף למסעות של המספר בהרי מונטנה, לטיולי הקמפינג המתסכלים עם בנו, לטיפולים האוהבים באופנוע הישן שלו ולכאב שניצת בו בכל פעם שהגות וקשיים רגשיים פוגשים זה את זה. מה שקורה בספר קרוב מאוד לחייו של פירסינג, איש עם היסטוריה של בעיות פסיכיאטריות, 170 איי-קיו ושכול עצום אחרי שבנו, זה שמופיע בספר, נרצח.
הסופר והפילוסוף פירסיג, שהתראיין פעמים רבות בתקופה שלאחר יציאת ספרו המפורסם, לא נוהג עוד להתראיין. הראיון הנוכחי שהוא העניק לגארדיאן הוא לרגל יציאת ספרו השני "לָילה - חקירה על אודות המידות" שיוצא במהדורה מחודשת. את השיחה הוא פתח במשפט הכי זני שאפשר: "זה לא טוב לדבר על זן מפני שזן הוא כְּלוּמִיּוּת... אם תדבר על זה תשקר תמיד ואם לא תדבר על זה איש לא ידע שזה קיים".
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/643/170.jpg
פירסיג היום. הפילוסוף הכי נקרא |
|
פירסיג היום. הפילוסוף הכי נקרא |
|
|
|
 |
|
 |
|
סכיזופרניה קטטונית או הארה קשה
|
|
|
 |
|
|
|
פירסינג מספר שמאז שהוא זוכר את עצמו היה מוצף בתשוקה למצוא תיאוריה שתסביר את הכל. כבן 15 הוא כבר היה תלמיד לכימיה באוניברסיטה וקיווה למצוא את התשובה במדע, אבל גילה שהמדע לא יעזור לו להבין אפילו את הנערות שיושבות לצדו בכיתה. לאחר שירותו הצבאי החל ללמוד פילוסופיה, מה שהוביל אותו בין היתר לווראנסי שבהודו.
שם גילה את האקסיומה ההינדואיסטית Tat Tvam Asi, שמשמעותה "אתה הוא זה", כלומר כל מה שאתה מכיר בתוכך (היינו, השדה הסובייקטיבי של מחשבות ורגשות), וכל מה שאתה מכיר מחוץ לך (השדה האובייקטיבי שהוא העולם) הם למעשה ממשות אחת בלתי נפרדת.
פירסיג פיתח בעקבות זאת (ובעקבות שימוש טקסי בסם שמופק מ קקטוס הפיוטה במסגרת כנסייה אינדיאנית) את תורתו: המטאפיזיקה של האיכות, אותה הוא מחשיב כדרך טובה יותר מהשקפת העולם המערבית להתבוננות במציאות שבה האובייקט והסובייקט מאוחדים. תורתו מציעה להתבונן בעולם כולו, על כל חלקיו, כסוגים שונים של "איכות" (quality). המושג הזה מתפקד בשבילו כאחדות המפלחת את כל התופעות, ופירסיג גם מנסה בעזרתו לבסס תורת מוסר שאינה תלויית תרבות או זמן.
כשהפך למרצה ניסה להשתמש בתלמידיו כדי לגלות כמה מהרעיונות שיוצרים את המטפיזיקה של האיכות. הרעיונות האלה גרמו לו להבין שהוא יצר את הגשר הפילוסופי בין מזרח למערב. הסטודנטים שלו נאלצו לסבול את השגעונות שלו, כמו ההתעקשות שלו לא לתת להם ציונים או דרישתו שהם ייתנו ציונים זה לזה.
באותה תקופה פירסיג גלש אל מה שמוגדר בחברה שלנו כאי יציבות נפשית, או לחילופין: הלך והתקרב אל הגאונות. האם הרגשת אז שהדיכאון מתחיל לקנן בך? שואל טים אדאמס מהגרדיאן, ופירסיג עונה: "ובכן, היה פחד. כל הרעיונות האלה באו אל תוכי מהר מדי. יש משוגעים עם רעיונות מטורפים בכל העולם, ואיזו הוכחה נתתי לכך שלא הייתי אחד מהם?"
אירוע סמלי מאותה תקופה היה כאשר פירסינג נסע הביתה עם בנו כריס שהיה אז בן שש (שנים אחר כך בנו נדקר למוות במהלך שוד כשיצא ממרכז זן במיניסוטה). כשהגיעו לצומת פירסיג היה כל כך עסוק במחשבות שלו, עד שלא ידע לאן לפנות. הוא היה חייב לעצור ולבקש מהילד לכוון אותו. אחרי זה בא השלב שבו הוא הגיע להארה או הפך לבלתי שפוי, תלוי את מי שואלים. ד"ר סטאניסלב גרוף, מייסד הפסיכולוגיה הטראנספרסונלית, מבחין בין Spiritual Emergance לבין Spiritual Emergency, וטוען ש"קיימים מצבים ספונטניים בלתי-רגילים שבמערב יתפסו אותם ויתייחסו אליהם כמו לפסיכוזות והם יטופלו בעיקר בתרופות מדכאות. אבל אם נשתמש בתצפיות ממחקרים על מצבים לא-שגרתיים וגם במחקרים על מסורות רוחניות אחרות, הרי שלמעשה צריך להתייחס למצבים האלה כאל משבר של התמרה או כאל היפתחות רוחנית. לפעמים צריך לתמוך בזה במקום לדכא את זה. אם מבינים את המצבים האלה ותומכים בהם כראוי, הם למעשה תורמים לריפוי ולשינוי".
פירסיג מספר לאדאמס שבמשך שלושה ימים היה במצב שאינו עירות ואינו שינה, הוא פשוט ישב ולא עשה כלום, גם לא חש בכאב כשסיגריות כבו על אצבעותיו. "לפתע הבנתי שהאדם שהגיע עד כאן עומד להיעלם. הייתי אחוז אימה, וסקרן לדעת מה יבוא. הרגשתי צער על הבחור שהייתי צריך לעזוב מאחור. זאת היתה פרידה. בספרי הפסיכיאטריה העניין מוגדר כסכיזופרניה קטטונית. בקאנון הבודהיסטי: הארה קשה. אני מעולם לא נצמדתי לאף אחת מההגדרות – למעשה תמיד זיגזגתי ביניהן, בתלות עם האדם איתו דיברתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פשוט הקשבתי למתופף אחר כל הזמן הזה
|
|
|
|
|
|
|
אז החלו האשפוזים, שכללו טיפול בנזעי חשמל. שנות השישים, פירסיג בשנות השלושים של חייו, אב לשני ילדים קטנים, ללא עבודה וללא עתיד כפילוסוף מהשורה. האם הוא חשב אז שהתהליך שהוא עובר קשור לזן? "לא ממש. למרות שהמדיטציה שעשיתי מאז מביאה אותך למקום דומה לזה. אם אתה בוהה בקיר מארבע בבוקר עד תשע בערב, שבוע שלם, אתה מגיע די קרוב לכלומיות. ויש לך הרבה הזדמנויות לבהות בבית החולים".
באותו הזמן הוא החל לבשל את הספר. הוא אומר לאדאמס שאם היה מספר למישהו שהוא תלמיד זן שהואר, הם היו מאשפזים אותו לעוד 50 שנה, ולכן הוא החליט להעביר את רעיונותיו בצורה סיפורית, בתוך רומן המספר על מסע משותף שלו ושל בנו. כך נלכדו הרעיונות שלו בתוך אלפי מילים כתובות שמתארות מסע באופנוע ממינסוטה לדקוטה. "זה היה כפייתי", הוא נזכר, "זה התחיל במאמר קצר. רציתי לכתוב על אופנוע מפני שהיה לי כל כך כיף לעשות את זה וזה צמח בצורה אורגנית משם". הספר אגב, הוא בערך שביעית מאורכו המקורי, כך שאפשר לדמיין בקלות כמה כפייתית היתה הכתיבה. מאידך, על פי גישתו של הפסיכולוג דיוויד לוקוף, יכול מאוד להיות שהניתוב של התהליך שעבר פירסיג אל האמנות הציל אותו.
בינתיים אשתו התגרשה ממנו, וכשהוא השתחרר לא היה לו למעשה דבר מלבד כתב היד. כשהצליח להוציא אותו לאור (כאמור, אחרי תלאות רבות: הספר מחזיק בשיא גינס כרב המכר הגדול ביותר, שנדחה על ידי המספר הרב ביותר של הוצאות: 121) הוא הפך לא רק ללהיט עולמי אלא לעמוד האש שהגדיר לדור שלם את כיוונו. פירסיג נהיה עשיר וגם מצא שותפה חדשה לחיים: הוא התחתן עם אחת העיתונאיות שבאה לראיין אותו. למרות ההצלחה, הוא מצטער שהספר לא זכה להתייחסות רצינית על ידי האקדמיה: "רוב הפילוסופים האקדמיים מתעלמים ממנו, או מלכלכים עליו, ותהיתי למה זה כך. נראה לי שזה קשור לעובדה שאני מתעקש שלא ניתן להגדיר 'איכות'", הוא אומר. ייתכן שגם לעובדה שהרעיונות כתובים בצורה של פרוזה וללא הערות שוליים יש תפקיד בנידוי האקדמי. רק לפני שנה, יותר משלושה עשורים אחרי צאת הספר, נערך הכנס האקדמי הראשון על תורתו ( כאן אפשר למצוא את נאום הפתיחה שנשא שם).
היום פירסיג חי באנגליה עם אשתו וביתם, לא כותב וממעט לקרוא, מרבה לגלוש באינטרנט ומתעתד ללמוד טנגו. כאשר הדיכאון הישן חוזר הוא מתמודד איתו בעזרת כדורים פסיכיאטריים. "האם אתה פוחד מהמוות?", שואל אותו טים אדאמס. "העניין לא מדכא אותי. אם תקרא את 101 סיפורי הזן אתה תראה שזה אופייני. באמת לא אכפת לי למות בגלל שאני מניח שלא בזבזתי את חיי. עד שפורסם ספרי הראשון, אנשים היו יכולים לומר שהיה לי את כל הפוטנציאל הזה ודפקתי הכל. אני אומר: לא, לא דפקתי הכל. פשוט הקשבתי למתופף אחר כל הזמן הזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
