 |
/images/archive/gallery/556/881.jpg תמר ושמעון.
 |
|
|
|
|
| בגידה בבן זוג היא סימפטום של פיצול פנימי, והיא מחלישה את הנפש. תמר ושמעון דורשים נאמנות, ומקיימים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תמר ושמעון
8/11/2006 10:56 |
|
|
|
|
|
|
|
מדוע אנחנו "מעמידים פנים"? כלומר, נושאים פנים מסוימות כלפי חוץ ובאותה נשימה מסתירים את הכוונות הפנימיות שלנו? האם זהו מנגנון הישרדותי או שמא מחסום רוחני? מעין מסך וקליפה תודעתית? האם אנחנו נאמנים יותר לפחד מ"אובדן הפנים" שלנו מאשר לאהבה ושמירה על הערבות ההדדית? כלומר האם הסיבה שאנחנו נאמנים לבני זוגנו היא פחד? או שאפשר לשנות גישה ולפתח נאמנות מתוך אמונה פתוחה, מכוונה של רצון להשפיע וליצור טוב?
הלל הזקן אמר בפרקי אבות פרק 2: "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". בכך הוא אומר לנו להשתדל להישאר נאמנים לאותם כוונות ומעשים חיוביים גם אם אין מי שיראה וישפוט אותך.
"להשתדל" כי אנחנו פועלים נגד הדחף הראשוני של הפחד. פחד הוא השתקפות הדחף.
הכפילות מחלישה את הנפש שלנו מכיוון שאנחנו סוחבים איתנו מטען נוסף של זהות שקרית שאינה זורמת עם האמת הפנימית שלנו. היא מטשטשת את יכולת ההקשבה
שלנו לקול הפנימי הדק, המנווט אותנו בנאמנות לבחור בחכמה. ומי מאיתנו לא היה רוצה לראות את הנולד ולהימנע מטעויות וסבל מיותרים? כשאנחנו מתרחקים מבסיס האם ומפצלים את הנשמה שלנו, אנחנו מתעוורים רגשית ומאבדים את האותנטיות והתמימות הראשונית המחוברת אל היסוד. האם ההתפצלות היא כפילות? האם כל סתירה ופיצול גורעים מכוחות הנפש והאמת שלנו? תלוי בכוונות, וכמובן תלוי ממה אנחנו מתפצלים.
הכפילות היא הרסנית כאשר היא פוגעת באנשים החיים מסביבנו, ועוד יותר כשהיא הופכת לדרך חיים ולזהות העיקרית ממנה אנחנו פועלים. ואכן, כל כך הרבה אנשים נופלים בקלות למלכודות של שקרים, כפילויות והעמדות פנים. הכפילויות נובעות מהפחד ומהרצון לשמור על מה שקיים מצד אחד -ומתוך דחף לשנות את המציאות הקיימת מצד שני. אם אנחנו חיים במציאות דואלית וסותרת, איך אנחנו יכולים לפתח חשיבה נון דואלית למרות הסתירות והכפילויות?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה עושים עם הפיתוי
|
|
|
 |
|
|
|
כאשר אנחנו קשובים למכלול השינויים בחיינו שלנו, ובאמת רואים את האנשים שסובבים אותנו, הנאמנות עוזרת לנו לפתח תודעה נרחבת יותר. היא מוציאה אותנו מתוך הפריזמה האנוכית שבה אנחנו חווים רק את קיומנו ומייחסים הכל לעצמנו. כשבני אדם בוגדים בבני זוגם הם עוברים תהליך של הדחקה. שוכחים את בני הזוג שלהם ומוציאים אותם מהכוח הרגשי והתודעתי שמחבר ביניהם. הם נעולים על הדחף ואוטמים כל זיכרון, מתמגנטים אל מקור אנרגיה חדש שמעורר בהם ריגוש ויונקים ממנו כוח חיות וערות. באותו רגע הם עיוורים למכלול חייהם.
הדרך לשמור על הנאמנות מול הפיתוי היא לעצור רגע לפני המעשה, ולהעלות בדמיון את פניהם של בני הזוג שלנו. לחשוב שהם נוכחים ורואים את הסיטואציה. להיזכר בכל מה שהם נתנו ועדיין נותנים לנו, לראות בדמיון את התגובה שלהם, את ההשלכות של הבגידה, וכמובן לחשוב איך את או אתה הייתם חשים אם הם היו שוברים את הנאמנות. הרי אנחנו משתמשים בדמיון ובזיכרון שלנו כל הזמן, בייחוד בזמני מצוקה. משחזרים שוב ושוב מצבי קונפליקט שלא נפתרו, ממשיכים שיחות עם אנשים גם כשהם לא נמצאים איתנו. מובן שהזיכרון והדמיון שלנו הוא סלקטיבי ונעלם מול הדחף דווקא כשזקוקים לו ביותר. אחרי שהעלינו תכנים מודחקים, הבחירה אם להמשיך בשבירת הנאמנות או לא נראית ברורה יותר.
שמעון חושב שאין בכלל טעם לחזור הביתה אחרי ששוברים נאמנות, כי ברגע ששברת את הנאמנות בחרת לנתק את עצמך מהאנשים שחיית איתם. הפרת הנאמנות יוצרת מציאות כפולה ומערכת של שקרים ומניפולציות, המגמדת את דמותו של בן הזוג ופוגעת בו עוד יותר. אי הידיעה של בני הזוג והמשפחה לא משחררת אותנו מאחריות. השקר עדיין קיים, גם אם לא בגלוי. הבגידה גורמת לבן הזוג לערעור ובלבול במציאות שהוא חי בה והוא נכנס בעל כורחו למצבים של חשדנות ומצוקה. הנאמנות שלנו היא למציאות האמיתית המתהווה כתוצאה מהמעשים שלנו, ולא למציאות אשלייתית שאנחנו גורמים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרגש של הראש, הרגש של היצר
|
|
|
|
|
|
|
מה ערכה של אהבה אם אין בה נאמנות לשלמות אושרו של בן הזוג ושאר המשפחה? מה ערכה של אהבה אם יש בה שקרים ועיוות של המציאות? "האדם המתרחק מעצמו "מחלל את הקשר עם בן הזוג. המילה "חילול" מקבילה למילה "ריקנות" - אנחנו מרוקנים את הקשר האינטימי מתוכן ומפספסים את האושר העצום שקיים בחיבור אמיתי. אמנם הפיתוי תופס את כל התודעה שלנו, אבל גם הנאמנות אינה פעולה שכלית קרה המנוגדת לרגש.
הנאמנות היא פעולה הבאה ממקום של רגש עצום וריפוי. החוכמה היא לראות את הנולד דווקא ממקום הכאב, מנקודת העיוורון. הפיתוי לא בא כדי "לנסות" אותנו, אלא נולד ממורכבות של גורמים נפשיים נסיבתיים רבים. החוכמה היא ללמוד איך לא להכות על חטא לאחר מעשה. רובנו חיים באיזון עם הטוב בחיינו ומתעוררים עם אובדנו, זוהי הדואליות הטבעית. יחד עם זאת אסור לנו להתעלם מהגורמים שדוחפים אותנו לשבור ולפגוע באנשים שאנחנו אוהבים. כשאנחנו מתמודדים עם השבר פנים אל פנים אנחנו מרחיבים את גבולות הנשמה והנשימה שלנו.
יש אנשים החושבים "מלמעלה", כלומר מהרגש של הראש, ויש אנשים החושבים "מלמטה", כלומר מהדחף המיני. הרגש של הראש הוא חשיבה אמפתית רגשית ומאוחדת: אתה רואה גם את עצמך וגם את האנשים מסביבך. ממקום הדחף המיני, האדם רואה רק את הצרכים והחוסרים של עצמו. הוא משתמש בבני אדם כאובייקטים הממלאים את הדחפים שלו ולא כבני אדם שלמים. דרך המין האדם מתחבר לעצמו באופן רגעי בלבד.
המיניות האמפתית היא הנאמנות של זוג. כאשר שתי נשמות נפתחות אחת אל השנייה ללא התנגדויות ומחסומים של חשיבה והרגשה שלילית, ובעצם מתחברות ממקום של אמון מוחלט. ראייה מתוך דחף מיני בלבד אינה כוללת בתוכה אמפתיה, לכן היא חסרה ופוגעת בעיקר באדם עצמו וזוהי הבדידות .
כשאנחנו מפתחים נאמנות לכוחות השפע אנחנו מתחילים לדבר בשפתו, אנחנו נאמנים לפנים החיוביים שבנשמה שלנו, לברית. הנאמנות היא בראש ובראשונה בהכרה שכולנו אנושיים, כולנו זקוקים לאהבה, לאישור ולנאמנות באותה המידה. יש אחריות משותפת לערבות הדדית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיר הלל לחמות
|
|
|
|
|
|
|
את אחת ההשראות הגדולות לחכמה ונאמנות קיבלתי משולה, אמא של שמעון. אחת הנשים החכמות והאמפתיות שפגשתי בימי חיי. נאמנה לחיים היא שמרה בחוכמה רבה על שלמות משפחתה למרות קשיים אדירים שהיו מוציאים כל אדם נורמלי מדעתו. מעולם לא שמעתי אותה מקוננת על מר גורלה או מתלוננת, להפך - היא קיבלה כוחות לאזן ולשמר את הילדים שלה בהרמוניה מלאה מתוך מקום של אהבה אנושית. שולה מצחיקה ומרגשת ומתרגשת מהר, מעוררת השראה במסירות ובאהבה שלה. בכוח הנתינה שלה היא מקבלת בחזרה. עדינה ועוצמתית, זו החמה הלוהטת שלי.
שמעון נולד בבני ברק ולמד בגיל 13 בישיבה לצעירים בירושלים השייכת לחסידות גור. בגיל 14 הוא עזב את הדת, חתך את הפאות והוריד את הכובע והחליפה. כשלושה חדשים לאחר השינוי, החליט שמעון לבקר את אחד החברים שלו בישיבה. בפתח הדלת ראתה אותו אמו עומד עם שקית ביד. היא הבינה ישר שבשקית מוצנעים הכובע והחליפה, וששמעון מתכוון ללבוש אותם ברגע שיגיע לירושלים. היא הבהירה לו שהיום זה לא פורים וכדאי לו מהר מאוד להחליט לאיזה עולם הוא שייך. שולה לא הרשתה לשמעון לשקר לעצמו ולחיות בכפילות. למרות שהיא רצתה שבנה יישאר דתי, היא העדיפה להיות נאמנה לשלמות נפשו, לבחירה שלו ולא לרצונות שלה לשמור על המסורת, החוקים והמסגרת. היא ידעה, שכל עוד היא נאמנה ואמונה על אושרו של שמעון - הוא יישאר קרוב אליה רוחנית ופיזית. בכל זאת הוא היה עדיין רק בן ארבע עשרה.
שולה הצילה את שמעון מבלבול נפשי. היא המשיכה לתמוך בו ולנתב אותו ולתת לו עוגן מוסרי ואנושי. למרות שלא היה כלל דתי, היא המשיכה להיות חברת נפש שלו בקשר של אהבה אנושית החוצה גבולות של אורח חיים ואמונות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אשרי המאמין
|
|
|
|
|
|
|
המילה "נאמן" היא מילת הפעלה של כוח האמון. כשאנחנו אומרים "אמן" אנחנו מכוונים אנרגיות של הגשמה לכל אותם הדברים שאנחנו מקווים ומייחלים שיקרו, ובעצם לוקחים אחריות על המציאות ועל היחסים שיצרנו במסגרת הנאמנות. כשמשה ביקש מהשם לגלות את שם האלוהים, השם ענה: "אהיה אשר אהיה". האם הוא התכוון שהוא יהיה כפי שאנחנו נצייר אותו ברוחנו, או כפי שהוא יצייר אותו ברוחנו?
כשהאלוהים משתמש בלשון עתיד, הוא רומז לכך שלעולם לא תהיה לנו אחיזה בו ובשמו, ולמרות זאת - כדאי לנו להיות נאמנים לברית המיוחדת הזו, ברית המוסר. נאמנים לנעלם אך יודעים שהוא טוב, מאמינים בנאמנות שהמימד האלוהי הוא אור הממלא כל מציאות. כלומר, המימד האלוהי רוצה להעניק לנו שפע אך לנו אין את הכלים למשוך את השפע הזה ואין לנו את המפתחות שישנו את הגישה והתודעה שלנו כך שנשווה את התכונות הרוחניות שלנו אליו.
הקבלה אומרת שברוחניות אין מידות וערכיות אלא שינוי צורה. כדי לשוות צורה עם המימד האלוהי אנחנו לומדים את תכונות האיזון וההרמוניה ליצירת אור בתודעה הקולקטיבית שלנו. שמעון לימד אותי לאהוב, לקבל ולחיות בכוח הנאמנות. עם הנאמנות נפתח החיבור אל האנרגיה והעוצמה האמיתית המשחררת אותנו מהכאבים והמרחקים הרגשיים.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
