 |
/images/archive/gallery/603/439.jpg סצנה מסרט בוליוודי
 |
|
|
|
|
| ירון כהן קיבל אקדח לפנים על גדות הגאנגס. אחר-כך אמבות. אבל השודדים וכאבי הבטן פתחו בפניו את דלתות התודעה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ירון כהן
3/10/2006 13:11 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שבע שנים, בביקורי הראשון בווראנסי שבהודו חוויתי חוויה ששינתה לי את החיים. הסכיתו וקראו: בערב צח, השני בפברואר 2000, הלכתי על גדות הגנגס לכיוון הגסט האוס שגרתי בו. חלק מהדרך היה מואר בפנסים וחלק חשוך. על גדת הגנגס, ליד צ'ט סינג גת, נמצא ארמון יפהפה מאבן אדומה. באותו ערב אזור זה היה חשוך.
כשהגעתי לשם הגיחו מולי חמישה שודדים מזוינים וכיוונו לי אקדחים לפרצוף. אני שומר על המסורת המרוקאית עתיקת היומין שאומרת, אל תתפלסף יותר מדי כשמכוונים לך אקדח לפרצוף והשתדל להיות חברותי, נדיב ומנומס. במילים פשוטות, אומרת המסורת, אין לך מה להסביר לשודד שזה קטע מסריח לכוון אקדח לפרצוף של עובר אורח תמים ולהכריח אותו להיות נדיב. ואכן, אקדח קטן וחביב יכול לפתוח בתוכנו שערי נדיבות שעוד לא הכרנו. לא התוכחתי בכלל ונתתי להם לשדוד כאוות נפשם.
 |
| זן קאמיקזה |
|
מאסטר רושי סאמה היה טייס קאמיקזה שהמלחמה נגמרה לו לפני שהספיק להתרסק על ספינה אמריקאית. ירון כהן פגש אותו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
להערכתי הם היו שודדים מתחילים כי הם היו לחוצים יותר ממני. הם רצו להראות לי שהם רציניים אז הם בעטו לי בבטן. כל הזמן הם חזרו ואמרו לי בצעקה לוחשת "תהיה בשקט, תהיה בשקט". הם היו מאוד יסודיים, ולקחו כל מה שאפשר כולל את המשקפיים מהפרצוף שלי. כל פירור שהיה בכיסי מכנסי נלקח במהירות והם ערכו על גופי חיפוש בטחוני שלא היה מבייש מאבטחים מקצועיים בשדה תעופה. כל הזמן הם המשיכו לשאול איפה אתה מחביא את הכסף? איפה אתה מחביא את הכסף?. עניתי להם שאין עוד כלום ושאם הם רוצים הם יכולים לקחת את המכנסיים שלי. לכל מטבע יש שני צדדים וגם בסיפור זה יש נקודת טוב לב הראויה לציון. השודד הרע היה זה שלקח את כל הדברים והפעיל אלימות מתונה. שאר החברה סתם עמדו עם אקדח או סכין. השודד הטוב ראה בתוך השלל מפתח ושאל אותי מה זה המפתח הזה? עניתי שזה המפתח של החדר שלי בגסט האוס. קח אותו הוא אמר, והושיט לי אותו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
טפילי מעיים
|
|
|
 |
|
|
|
הם שיחררו אותי. התחלתי ללכת והרגשתי ממש קליל בלי תיק, משקפיים ולונגי. כמויות של אדרנלין הפציצו לי את המוח. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש לאחר מכן הייתה נולדת ערום, תמות ערום ושום דבר לא שייך לך. המחשבה השנייה שעברה לי בראש היא שאני חייב לסלוח להם. כבר לפני כן הבנתי שאם אנחנו לא סולחים אנחנו סובלים מזה והשנאה והכעס שנשארים בפנים סתם אוכלים לנו את הלב. המחשבה השלישית הייתה שבא לי לקרוע להם את הצורה, לזבלים האלה. בכל זאת זה קטע די נטול חמלה לכוון למישהו אקדח לפרצוף ולקחת מכל הבא ליד. כאן אפשר לראות שמחשבות סותרות, זה דבר טבעי, אבל אסור לנו לתת לצד השלילי שבנו לנהל לנו את החיים.
הבוס צריך להיות
כמובן היצר הטוב. מנת היתר של האדרנלין שהתרוצץ בקרבי גרמה לי לטפס על הקירות מבחינה מנטלית. חשבתי לצאת לאיזה ריצה ארוכה כדי לפרוק את המתח אך בסוף החלטתי ללכת לקונצרט של מוזיקה הודית כדי להירגע. האדרנלין עוד המשיך להשתולל עד לצהרים של היום הבא. אחרי שנרגעתי התחלתי לטפל בעניינים הפרקטיים כמו להגיש תלונה במשטרה, וללכת לחברת אמריקן אקספרס כדי לבקש החזר של הטרוולרז צ'קס. בקיצור היו לי איזה יומיים שלושה רגועים ואז נהייתי חולה וקיבלתי אמבות בבטן. אמבות זה טפילי מעיים שנטפלים לך למעיים, בונים שם בית ללא אישורי בניה ולא מוכנים להתפנות. אפילו לא מוכנים לשבת למשא ומתן. בקיצור להיפטר מהם זה סיפור מההפטרה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאגר המידע האוניברסלי
|
|
|
|
|
|
|
מרגע שנהייתי חולה הנוק אאוט הרוחני שקיבלתי החל לצבור תאוצה. נפתחה לי דלת הקסמים אל תוך התת מודע האישי שלי וגם אל מאגר מידע קוסמי ואוניברסלי. התודעה האנושית מורכבת ממספר רבדים. בפסיכולוגיה קראו לרבדים הפנימיים שאנחנו לא מודעים אליהם תת מודע. לרוב אנחנו מודעים רק לחלק מאוד קטן מהמערכת המופלאה הזאת של התודעה האישית שלנו. הדבר דומה למי ששוחה על פני הים ורק זה מה שהוא יודע. יום אחד בא מישהו ונותן לו שנורקל ואז הוא מתחיל לראות את האלמוגים והדגים שקרובים לפני הים. אח"כ הוא לוקח קורס צלילה וצולל לעומק חמישים מטר ורואה מגוון גדול יותר של דגים ואלמוגים. לבסוף הוא קונה צוללת אישית ויורד לעומקים לא ידועים ורואה חיות מופלאות שרק בודדים ראו. בדרך הרוחנית אנחנו בעצם כמו אותו אדם שצולל יותר ויותר לעומק. מה שקרה לי הוא שנפתחה לי דלת למימד עומק שלא דמיינתי שהוא קיים בכלל. חלק מהדברים שחוויתי כמעט אי אפשר להסביר אבל אנסה כמה שאפשר.
אחד הדברים שהבנתי וחוויתי הוא שהמציאות שאנחנו חווים כרגיל היא מעין חלום ויש בה יסוד חזק של אשליה. המציאות הרגילה שאנחנו חווים היא מעין סמל לעולם רוחני עליון יותר, לאמת עליונה יותר. האמת העליונה היא האחדות. הפירוד שאנחנו רואים מולנו במציאות, בין אינספור הדברים, הנו אשליה אופטית של התודעה. היקום הוא כמו גוף ענק שכל פרט במציאות מקושר בו לכל פרט אחר ואילו האדם הוא דגם מוקטן של היקום. תורת הקבלה אומרת האדם עולם קטן, העולם אדם גדול.
אמת המוות הכתה על פניי בחוזקה. כולנו יודעים שנמות אבל אנחנו יודעים זאת רק בראש ולא בלב. אף אחד לא חושב שהוא באמת ימות. אנחנו חושבים לעצמנו מוות זה דבר שקורה רק לזקנים המוזרים האלה, רק לאחרים, אבל לי זה לא יקרה. כשמלאך המוות מחייך אלינו מתוך קנה של אקדח ואומר לנו בקול חביב אהלן אחי באתי לקחת אותך. כמה אגו יכול להישאר לנו אז? בקול רועד אנחנו עונים לו תעשה טובה תבוא פעם אחרת. חבל, אתה מפסיד, מוות זה קידום בדרגה, אומר המלאך. עזוב תן להישאר נחות, זה יעזור לנו להיפטר מהאגו ומהגאווה המעיקים כל כך, אנחנו עונים בקול מתחנן. אנחנו ונושמים לרווחה שהוא אומר או-קי להתראות והולך. ברכת הלהתראות הזאת נשמעת לנו כמו קללה איומה. אבל זאת האמת גם אם אנחנו מנכ"ל היקום ואנחנו מאוד יצירתיים ומיוחדים ומגניבים אנחנו נקודם בדרגה ונפגוש את ידידנו המלאך במוקדם או במאוחר.
הידיעה הברורה שאני אמות חיברה אותי בחזקה אל רגע ההווה. אפילו הגעתי למצב קצת מצחיק. כמה ימים לאחר השוד כאשר קניתי בננות התחלתי לחשוב לעצמי למה אני קונה כל כך הרבה מי יודע אם אחיה מחר? כמובן שלא צריך להיות כל כך קיצוניים אבל לפעמים אנחנו מתכננים תוכניות לעשרים שנה הקרובות. חבל לדחות לפנסיה דברים שחשוב לנו לעשות אותם עכשיו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סרט תיעודי פרטי
|
|
|
|
|
|
|
דבר נוסף שהבנתי לעומק הוא שכמו שהמים מקבלים את צורת הכלי שהם נמצאים בו כך אנחנו מקבלים את צורת מעשינו. קיבלתי כרטיס כניסה מיוחד להקרנה של סרט התמיד האישי שלי. התודעה שלנו היא כמו מצלמת וידאו שמצלמת ללא הפסק את החיים שלנו. לכל אחד מאתנו יש את סרט התמיד האישי שלו גם אם אנחנו לא מודעים לכך. מה שקרה הוא שהתחלתי לראות בהדרגה את רוב המעשים השלילים שעשיתי בחיים מהקטנים ביותר שלא האמנתי אפילו שאני זוכר. לשם דוגמה נזכרתי שהייתי ילד קטן אולי בן שש עצבנתי את אימא שלי בכוונה כדי לעצבן. הבנתי בבירור שעמוק בתוכנו אנחנו לא סובלים את העובדה שפגענו במישהו בכוונה. אפילו אם אנחנו לא זוכרים את הדבר בפנים הוא עדיין מציק והדבר מתבטא כמובן בחוסר ביטחון עצמי שהוא שם אחר לשנאה עצמית שנובעת מחרטה ורגשי אשם לא מודעים. זכרתי שהשאלתי עיפרון בבית הספר היסודי ולא החזרתי אותו. פעם ראשונה שעשיתי זאת הרגשתי רע, פעם שנייה פחות ופעם שלישית הדבר הפך למותר. בהמשך אפשר להשאיל ספר או קסטה ולא להחזיר. הדרך נסללה אוטומטית להתפלחות להופעות ולהשלמות ציוד בצבא. כך הבנתי בדיוק שכשפותחים את דלת היושר קצת ומתירים משהו אחד הדלת תמשיך להיפתח ביתר קלות. פתגם חז"ל, "עבירה גוררת עבירה ומצווה גוררת מצווה" נהיה ברור לגמרי - מתוך ידע פנימי ולא מתוך הבנה אינטלקטואלית. לכן, כשאנחנו אומרים להורינו בתור נערים, כשמצלצל הטלפון, תגידו שאני לא בבית - הדבר יכול להוביל לכך שבגיל שלושים נשקר בצורה אוטומטית בכל סיטואציה לא נעימה. אושר גדול לא יצמח מזה.
לצפות בסרט התמיד האישי שלי היה חוויה לא נעימה. זה הזכיר לי יותר סרט אימה מאשר קומדיה. זה היה מעין יום הדין האישי שלי מול עצמי. הדבר המעניין הוא שההתנהגות שלי לא הייתה משהו חריג אלא היא בגדר הנורמה. הבנתי שמה שאנחנו קוראים יושר הוא בדרך כלל רק 70% יושר. מדיניות הקומבינה מייצגת זאת בדיוק. הופתעתי לגלות שלמרות שחשבתי שאני בן אדם ישר בפנים עמוק לא הרגשתי כך. בפנים עמוק הרגשתי חרטה עמוקה וחוסר טוהר פנימי. הדבר רק המחיש לי את הפער העמוק בין שכבותיה השונות של התודעה. מה שאנחנו חושבים על עצמנו הוא לא תמיד נובע מראיית כל התמונה.
מצד שני הופתעתי לראות בסרט התיעודי על עצמי גם דברים שלא עשיתי. בצורה מטפורית חזרו לבקר אותי קבצנים נכים מרחובות הודו שסירבתי לתת להם צדקה. כמובן שלא חייבים לתת צדקה לכל קבצן ברחוב. אבל הרגשתי תחושת צער שעמוק בפנים הרגשתי אנוכי וקמצן. הרגשתי בדידות נוראה בתוך מדבר שומם של אנוכיות. נתתי צדקה לפני כן בחיי אבל הרגשתי שבאופן כללי זה לא היה מספיק. פעם בכמה זמן הייתי עוצר ונותן משהו לקבצן זה או אחר אבל רוב הפעמים אפילו לא היה לי סבלנות לעצור ובטח שלא לחפש בעמקי התיק את הארנק. כמובן שחלק מהקבצנים הם רמאים אבל לא חסרים אנשים שבאמת זקוקים. חלקם הגדול, למשל חולי איידס או זקנים מוגבלים, לא מסתובב ברחוב ומבקש כסף אך לדעתי מתפקידנו למצוא אותם ולעזור להם. נזכרתי בשיחה שהייתה לי רק לפני כמה ימים על נושא זה עם בחורה מקנדה. הודו ומדינות העולם השלישי מעוררות בחריפות את השאלה האם כל פעם לפני שאני הולך לסרט אני צריך לשאול את עצמי האם לתת כסף זה לצדקה או לא? או במילים יותר פשוטות כמה אחוז מתוך ההכנסה שלי אני צריך לתת לצדקה? אני והיא דיברנו על נושא זה ואמרתי לה שהגעתי למסקנה לגבי עצמי שאני אגואיסט. מסקנה זו באה רק מהראש לכן לא שיניתי כלום בדרך ההתנהגות שלי. אך שהלב הבין זה ההתנהגות הייתה חייבת להשתנות. כל המחשבות הללו חפרו לי עמוק בתוך הראש. פתאום הבנתי למה תורת היהדות שאומרת שאדם צריך לתת מעשר לצדקה כלומר עשר אחוז ממה שהוא מרוויח, ושצריך להיות כמה שיותר נדיבים. וגם כשנותנים צדקה, לעשות את זה בסתר ולא כדי שכולם יראו והדבר ינפח לנו את האגו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזרע והפרי
|
|
|
|
|
|
|
הבנתי לעומק מתוך חוויה פנימית שאם אנחנו עושים רע אנחנו נרגיש עצב ואם אנחנו עושים טוב נהיה שמחים. הדבר נהיה לי ברור כשמש באור יום. התבוננתי לעומק בתוך עצמי וראיתי את השרשרת הענקית הזאת של סיבה ותוצאה. בהינדואיזם ובודהיזם קראו לזה קארמה. ביהדות זה מתואר כזרע ופרי. המשל שנתנו כדי להסביר את זה הוא שאם אנחנו אוכלים רעל תחושת הסבל שלנו היא לא עונש שאנחנו מקבלים אלא תוצר טבעי של המעשה. אותו הדבר נכון גם כשאוכלים דבש. כיון שראיתי את המאזניים שלי לא כל כך מאוזנים החלטתי לתת צדקה מתוך פחד שיקרה לי עוד משהו רע. כמובן שזה לא מצב בריא נפשית לתת לעזור מתוך פחד. המצב הנכון הוא לעזור מתוך טוב לב ואהבה ואכן נרגעתי עם הזמן. מיד לאחר השוד פחדתי לצאת מהגסט האוס בלילה ואפילו לדבר על השוד היה קצת מלחיץ והגביר את פעימות הלב שלי. ככל שהזמן עבר התגובות לשוד הלכו ונעלמו ואשליית העבר התפוגגה.
שנה לאחר מכן עבדתי בישראל עבור ארגון התנדבות שמסייע לחולים נזקקים וראיתי את התמונה יותר לעומק. פגשתי משפחה מבוססת מאוד, שאחד הילדים חלה בסרטן, והיא הגיעה למצב שאין אוכל בבית כי האבא התפטר מהעבודה וכל התרופות והטיפולים עלו כסף רב. זו רק דוגמה אחת מתוך רבות לאנשים ישרים ולא פרזיטים, שהגורל פשוט הכה בהם. אם אנחנו הבריאים לא נעזור להם הבור שהם נפלו אליו רק ילך ויגדל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ירון כהן
| /images/archive/gallery/546/840.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ירון כהן למד ותרגל מדיטציה במנזרי זן ביפן, ויטנאם והונג קונג ובמנזרים בודהיסטיים בתאילנד, לאוס וקמבודיה. כיום הוא מלמד יוגה ומדיטציה, בעיקר בהודו. לאתר
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
