 |
/images/archive/gallery/589/072.jpg יתום הודי
מאיה אורן  |
|
|
|
|
| מאיה אורן נסעה למזרח לחופשת סמסטר. היא לא הפסיקה לשאול את עצמה מה קרה לילדי הצונאמי, אחרי שכל העניין התקשורתי דעך. רשמים מבית יתומים הודי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
מאיה אורן
10/9/2006 14:42 |
|
|
|
|
|
|
|
כשמריאן צבעה את פניהם התמימות, והחיוך העצום המרוח בצבץ לו, התבוננתי לתוך לבם החם והמשווע לאהבה וקבלה. תהיתי לעצמי שמא הם מודעים לכך שהם ילדים מיוחדים, ילדים עזובים. החברה ההודית אינה מקבלת אותם, אינה חפצה בהם. הם דחויים, הם נמצאים בתחתית הסולם. סיכוים להצליח בחיים אפסיים, התקווה היחידה שנותרה היא אימוץ, אשר יוציא אותם מן הבית, אל עולם אחר, אכזרי אולי אף יותר, אל הלא נודע, אל משפחה חדשה.
היתומים שביקרתי בהודו קיבלו אותי בזרועות פתוחות. לא מן הנמנע שקיוו שבאתי להציל אותם, שאוציא אותם מן הבדידות הנוראה. אלא שבאתי מתוך סקרנות להכיר, ללמוד, לעזור, או לפחות לנסות לעזור, לרגע קט אחד. להפוך את יומם לחוויה, לזיכרון. רציתי לתמוך, להבין, ולהתחבר. אני ומריאן החלטנו ללכת לבקר אותם, אחרי ששמעתי אינספור דיווחים על הילדים נפגעי הצונאמי שנותרו ללא הורים. מריאן היא אישה חזקה ואמיצה שפגשתי בחופשה בהודו בין סמסטרים. כבר מההתחלה היא נגעה לליבי. הבחנתי בה כשישבה בשולחן לידי בבית קפה. היא ריתקה את כל הסובבים אותה בסיפורי מטיילים, על ההרפתקאות שלה, על מקום
מגוריה ועל עבודתה כמטפלת בילדים בחינוך מיוחד.
הצטרפתי לשיחה כשהתברר לי כי היא מתכננת להתנדב בסרי לנקה באזורים הנפגעים. זמן רב הטרידה אותי השאלה מה עלה בגורלם של ניצולי הצונאמי. העולם החסיר פעימת לב כשמאות אלפי בני אדם נספו באסון, אך כעבור מספר שבועות בלבד לאחר מכן, סיפורי הצונאמי פחתו וכך הנושא דעך מהכותרות. בינתיים מיליוני ניצולים שלא מדברים עליהם, ביניהם מיליוני ילדים חסרי ישע, ממשיכים במאבק על החיים. מריאן, שדיברה בהתלהבות על הנסיעה לסרי לנקה, עוררה גם בי חשק עז לנסוע לבקר ולעזור באזורים המוכים ולגלות מה עלה בגורלם של אותם ניצולים. לא יכולתי להצטרף אליה, אבל רציתי לנסות לעזור בדרכי שלי, אחרי הכול אני בהודו, מדינה שבה כל עזרה ואף הפעוטה ביותר מתקבלת בברכה. התברר לי שלא רחוק ממני נמצא בית יתומים, שבין היתר, מאכלס כמה ילדים שהתייתמו באסון הצונאמי. וכך הגענו מריאן ואנוכי אל בית היתומים בעיירה קטנה בדרום הודו, על שפת המים. המקום נקרא Sai Nilayan בעיירה אלפי שבמדינת קרלה. בבית מתגוררים כעת 27 יתומים שנאספו מכל האזור בין הגילאים 5-15.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תחושת הזמן אבדה
|
|
|
 |
|
|
|
רבות הרהרתי על העולם המוגן והמטופח שבו נולדתי. גדלתי לאישה עצמאית בעזרת אבא ואמא. אכלתי, שתיתי ולמדתי, הכל תודות אבא ואמא. בעולם שמצמיח טוב, אושר, בטחון ואהבה, נובטים אף רוע, עצב וכאב. בעולם שמגן על ילדיו, קיימים לעיתים אלו שאיכשהו נותרו בחוץ. מחוץ למעגל המוגן והחמים ישנם ילדים שיגדלו לעצמאות בזכות עצמם, ואין בעולמם דמות אב ואם. הם יאכלו, ישתו וילמדו רק אם הזמן יאפשר. רק אם מישהו אחר, טוב לב ואוהב יעזור להם. אל המקום הגיעו ילדים שננטשו, כיוון שנולדו פגומים או לא רצויים, או שאיבדו את הוריהם. חלקם הגיעו לכאן לאחר הצונאמי. בית היתומים נקרא על שם סאי באבא הידוע, והוא קיים כעשר שנים. סבא וסבתא הקימו אותו וכעת יחד עם ילדיהם, עוזרים לתחזק את המקום, כמקום פתוח ואוהב.
כשהגענו לשם, הייתה אווירה קשה תחילה, הילדים חזרו מבית הספר והועמדו בשתי שורות, זקופים למדי, וחסרי הבעות פנים. הסבא, שנראה כמו הבוס הגדול בבית, עמד מולי, ובירך אותי על בואי.
הייתה שתיקה, ולא ידעתי איך לנהוג עם היתומים. כל כך רציתי לרוץ לעברם ולחבקם, אך הם עמדו שם בדום, בשקט, בלי ציוצים, מבוהלים. מריאן, תפסה פיקוד, ושאלה את הסבתא, אם אפשר להתחיל במלאכת צביעת פניהם המתוקות, בעזרת צבעי פנים שהביאה עימה. לאחר היסוס קל, ניתן אישור. וכך, שלחו לעברה של מריאן, את ה"קורבן" הראשון, ילדה בת שש, מדהימה ביופיה. כל הילדים התאספו סביבה בסקרנות לראות את מריאן בשעת היצירה. לאחר דקות אחדות הרגשתי, שסוף סוף הקרח נשבר. החלטתי שגם אני אצטרף למשחק. פתחתי את התיק, והוצאתי חבילת בלונים בצבעי הקשת. חילקתי אותם, וחלקם החלו במשימת הניפוח. אני והגדולים שבחבורה עזרנו לקטנים. מצאנו את עצמנו בשיאה של פעילות עליזה, קולות צחוק וקריאות שמחה. בלונים ריחפו בחלל החדר והצוות שהיה קודם חמור סבר, חייך בהנאה רבה למראה פניהם המקושטות של הילדים. הייתה אווירה קסומה בחדר ותחושת הזמן אבדה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הודיה על מה שיש
|
|
|
|
|
|
|
בתוך כל ההמולה, הבחנתי בילדה קטנה. היא לא השתתפה בשמחה. אולי משום שהייתה שונה. אולי משום שראתה כבר הרבה בחייה הקצרים. היא איבדה את הוריה בשריפה לפני שנתיים ונותרו צלקות על פניה. הילדה הזו עוררה את סקרנותי לגבי גורלם של היתומים כשהם מתבגרים. מהיכן הכסף והמשאבים לתמוך בהם? ובכן, ישנה מערכת שלמה שמתקיימת על תרומות ובעזרת נשמות טובות שמקדישות את חייהן בניסיון לגדל את היתומים ולהקנות להם חינוך וערכים. הצוות המסור שולח את הילדים לבית הספר מידי יום ומבלה איתם בשעות הפנאי. לפני ארוחת הערב הם יושבים במשך שעה מול התמונה של סאי באבא ומתפללים. נראה שאת כוחם הם שואבים בעזרת האמונה החזקה, שיום יגיע ויהיה טוב. האמונה שצדיקים יוצאים נשכרים. האמונה שהודיה גם על המעט שיש, היא מצווה. החינוך שהם מקבלים הוא באופן כללי חינוך מסור ואוהב, אך התרשמתי שישנם גם צדדים אפלים ומעורפלים. החיים בצל היתמות קשים ומאתגרים. ניסיתי לשאול את הסבתא לאן פונים הילדים בבגרותם אך היא ענתה תשובה ברורה. ניתן להסיק שאין תשובות וודאיות ואין עתיד מובן מאליו.
לאחר השעה שהוקצתה לנו למשחק, תם הזמן, והילדים ניגשו להתפלל. לפני כן הצלחתי לתעד במצלמה את הילדים והצוות. הסבא התלהב מרעיון הצילומים, ודאג להביא את המצלמה שלו. הוא צעק וסידר את היתומים בשורות, והם, כמו בהתחלה, נעמדו דום. אך הפעם, בניגוד לשעה אחת קודם, חיוך מאוזן לאוזן התפרס לו על פני כולם. לא היה צורך במילים כדי לראות שאת אחר הצהריים הזה הם ייזכרו למשך זמן רב. בתום הביקור, ניגשה אלי האימא וביקשה בביישנות שאשלח לה את התמונות. הבטחתי לה, אמרתי תודה, חייכתי לילדים והוצפתי ברגשות עזים. נשאתי איתי רגע של אור ותקווה בתוך מציאות קרה, אי שם בעיירה הקטנה והיפיפייה, על שפת המים.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/589/074.jpgהילדים בבית סאי באבא. | מאיה אורן | הילדים בבית סאי באבא. | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
