 |
/images/archive/gallery/581/756.jpg סוניה גנדי בהלווית בעלה רג'יב. להבדיל אלפי הבדלות
קרן רג'יב  |
|
|
|
|
| 200 שנה לאחר שהוצא המנהג אל מחוץ לחוק, הצטרפה אלמנה בהודו לשריפת הגופה של בעלה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
שחר שילוח
30/8/2006 14:16 |
|
|
|
|
|
|
|
בהודו שלפני ימי הבריטים היה מנהג שנקרא סאטי (sati), לפיו אלמנה מצטרפת אל מדורת הקבורה של בעלה וביחד איתו עוזבת את גופה. כאמור, המנהג הוצא מהחוק לפני שנים רבות, אבל לאחרונה דיווחה המשטרה בהודו על מקרה כזה שארע לפני שבוע בכפר במדינת מדהאיה פארדש שבמרכז הודו.
המנהג, שהתפתח לפני כ-700 שנה, היה נהוג בעיקר במרכז הודו ובצפונה.
מפקד משטרת מדהאיה פארדש, שהאיד אבסאר אמר ל-BBC שהאישה בשנות הארבעים לחייה נשרפה
למוות בהלוויית בעלה. לפי תיאורו היא קפצה אל אש מדורת הקבורה של בעלה, ועל-פי עדויות ג'אנקרנה נאריאן לא אולצה בכוח לקפוץ אל האש.
תושבי הכפר מספרים שגופתו של המת, פרם נאריאן הוצתה על ידי בני משפחה ותושבי הכפר ולאחר מכן האנשים עזבו את אתר השריפה לבתיהם. האלמה ג'אנקרנה יצאה מביתה לאחר השיבה מהטקס ואמרה לאנשים שיש לה עבודה כלשהי לעשות. אחרי שיצאו לחפש אותה, אנשי הכפר מצאו את גופתה על שרידי מדורת בעלה.
המקרה הקודם ארע ב-2002 באותה מדינה ובו נשרפה אישה בת 65. בעקבות המקרה שלטונות מדהאיה פרדש הודיעו שהם מפסיקים את התמיכה הכספית לכפר שבו נשרפה האישה. אירוע הסאטי המפורסם ביותר הוא מ-1987 כשנערה משכילה בת 18 בשם רוּפּ קנוואר נשרפה למוות, זאת לאחר שהיתה נשואה לא יותר ממונה חודשים לאיש שממנו התאלמנה. המקרה עורר זעם ברחבי הודו ומחוצה לה. המשטרה האשימה את אביו ואת אחיו של בעלה שהכריחו אותה לשבת על עצי המדורה לצד גופת המנוח ויש חשדות שהיא סוממה לפני כן, אולם השניים זוכו בבית המשפט כעבור תשע שנים. מותה של קנוואר עורר התלקחות והפגנות עם תכנים מעוררי עניין: היו נשים שקראו להחזיר לחוק את מנהג הסאטי ולאפשר לנשים לקיים את המסורת שלהן. בין תומכי הסאטי היו נשים וגברים אנשי ראג'פוט, רבים מהם משכילים. קבוצות אחרות שמגדירות עצמן פמיניסטיות הביעו התנגדות עזה למנהג בטענה שזהו סמל לדיכוי האישה ההודית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
קפצו מרצון?
|
|
|
 |
|
|
|
כנראה מי שביסס את מנהג הסאטי לפני 700 שנה היו אנשי ראג'פוט (Rajput), בני מעמד גבוה ששייכים לקאסטת הלוחמים, קאשטרייה. הראג'פוט חיים בהודו ובנפאל ובעבר מילאו תפקיד פוליטי משמעותי בצפון הודו בעיקר במאה התשיעית. נשות הקבוצה התרבותית הזאת שרפו את עצמן למוות לאחר שבעליהן הובסו בקרבות מפני שלא רצו להילקח בשבי על ידי המנצחים. בתקופת הכיבוש האסלאמי בהודו תועדו מקרים רבים יחסית של סאטי, כשהאלמנות הן בעיקר נשות אצולת ראג'פוט. מיתולוגיה מעניינת שמתקשרת למנהג אומרת שהראג'פוט נוצרו מתוך אש שהועלתה לשם הקרבת קורבנות על ידי כמה קדושים הינדים. המנהג שהוחיה מתוך תרבות של אנשי צבא הפך למנהג שמודד את דבקותו של רעיה בבעלה. אבל למעשה, סאטי היה קיים גם במדינות אחרות וגם בתקופות קדומות יותר. המקור הוא בסיפור על האלה סאטי שקפצה לאש שריפת גופת בעלה דאקשה, כי לא יכלה לשאת את מותו. המנהג הוצא מהחוק ב-1829 על ידי הבריטים ונתמך על ידי מובילי שינוי הודים. מאז החקיקה תועדו כ-40 מקרים כאלה, כשרבות מהנשים הן אמהות לילדים.
בספרו "הודו יומן דרכים", נוגע עזריאל קרליבך במנהגים הודיים שנראים תמוהים לעיניים מערביות ובכלל זה גם הסאטי. אחד ממכריו ההודים מספר לו על קרובת משפחה אפופת תהילה שהקריבה את עצמה על אש שריפת גופת בעלה: "עד מה נראתה יפת תואר ופניה קרנו; כיצד דיברו על ליבה עד הרגע האחרון לבל תלך למוות, אך היא מאנה לשמוע; בדברי שירה השיבה להם, שירו של ראמה השט לחפש את אהובתו בכל הרקיעים..." (עמ' 153).
יתכן שהנשים שרפו את עצמן מרצונן, מתוך צער, כאקט הירואי או מתוך אמונה דתית. אפשרות נוספת היא, שהמנהג נתמך על ידי משפחות הבעלים המנוחים שמעוניינים לרשת את רכושו של המת.
לקריאה נוספת
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
