 |
/images/archive/gallery/556/029.jpg דרואיד.
 |
|
|
|
|
| הדרואידים, כהני הדת של השבטים הקלטים, נהגו להשליך עצמם בין שני צבאות מתכתשים כדי להשכין שלום. הם גם האמינו שהאלים מזדווגים עם עץ האלון. הימלטות קצרה מהקלחת הים תיכונית המבעבעת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
שחר שילוח
20/7/2006 10:59 |
|
|
|
|
|
|
|
לו חיו בינינו דרואידים, קרוב לוודאי שהם היו נשכבים על גדות הליטאני או החצבני, בין צה"ל לחיזבאללה. כהני הדת של השבטים הקלטים השכינו שלום על ידי השלכת עצמם בין שני צבאות מתכתשים. אבל אנחנו לבנטינים ולא קלטים, ואת מקומם של הדרואידים כבר תפסו מזמן בישופים ונזירים של הכנסייה הנוצרית.
אם מתחשק לכם, לכמה דקות, להימלט מהקלחת הים תיכונית המבעבעת, אתם מוזמנים לטיול קצר ביערות אלונים מוצלים, באירופה הקרירה, במחזותיהם של העמים הקלטים.
הדרואידים היו בכירי הכהנים של השבטים הקלטים (או הגאלים) שהיו מפוזרים על פני מערב אירופה. הדרואידיות היתה דת פגאנית ומעמדם של הכהנים היה מעמד נפרד מזה של בני האצולה. כמו שמאנים, תפקידם היה רוחני וחברתי: הם ניצחו על פולחנים ועל טקסי דת, הקריבו קרבנות, עסקו בהגדת עתידות, ביצעו קסמים, שימשו
כשופטים ופוסקים בענייני דת ומוסר ובני עמם סמכו עליהם שיחד עם האלים ייטיבו עם בני האדם. הם כונו "אנשי האלון" ואמרו עליהם שהם דוברים את שפת האלים. הם היו פילוסופים, מדענים, יועצים למלכים ומספרי אגדות.
תפקיד הכהונה לא עבר בירושה. כדי להיות כהן דרואידי נדרשו עשרים שנות הכשרה, אבל הלימוד היה לימוד שבעל פה, ומאז שאחרון הדרואידים (עד לתחייה המחודשת במאה ה-18) הסתלק מעל פני אדמת אירופה, החוכמה והאגדות נרמסו תחת רגלי הזמן או שנמהלו ברעיונות זרים עד כמעט לבלי הכר.
היות שלקלטים לא היתה שפה כתובה, ומכיוון שהתורה הדרואידית היתה תושב"ע, כל מה שידוע עליהם הוא מידע מיד שנייה או ממקורות ארכיאולוגיים. אחד המקורות ההיסטוריים על הדרואידים הוא כתביהם של הרומאים. יוליוס קיסר הוא מהמתעדים הגדולים ביותר של התרבות הזו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ללא שלטון מרכזי, ללא מנהיגים משותפים וללא ערים
|
|
|
 |
|
|
|
מעניין להתבונן בתרבות הקלטית ובהיסטוריה של השבטים שהחזיקו בה ולמצוא קווי דמיון לתרבויות אחרות. כמו להינדים, גם עבור הקלטים השוורים היו קדושים, אבל בניגוד להינדים ובדומה לנו, הקלטים העלו את השוורים כמנחה לאליהם. כמו ההינדים, גם הקלטים התהדרו במשפחת אלים ענפה: לפי התיעודים היו להם 370 אלים ואלות שנחשבו טריטוריאליים וקשורים לטבע, לתהליכי החיים, לפריון ולריפוי. בדומה לילידי אמריקה, גם השבטים הקלטים היו מפוזרים על פני היבשת ללא שלטון מרכזי, ללא מנהיגים משותפים וללא ערים. בשל כך הרומים כינו אותם בהתנשאות ברברים. לכל שבט היו מנהגים מיוחדים לו ואלים מקומיים משלו, אבל היו מנהגים, פולחנים ומאפיינים רבים באורח החיים שהיו משותפים לכל אותם תריסרים רבים של שבטים אירופאים קדומים.
כמו אצל ילידי אמריקה, גם אצל הקלטים הקדושה והאלוהות לבשו דמות וצורה בטבע הפרוע, העשיר והעוצמתי שהקיף את בני האדם. במרחבים נטולי כבישים, גורדי שחקים וצריחי כנסיה, בן האנוש תופס את עצמו כלא יותר מחלק זעיר במרחב רוחש החיים המשתרע מסביבו.
כמו תרבות ילידי אמריקה, כך גם שרידי התרבות הקלטית משתקפים מבעד לשכבות עבות של נצרות ושל מסמכים שנכתבו בידי זרים. התרבות הקלטית פרחה באזורים נרחבים של מערב אירופה עד המאה הראשונה לספירה. אחר כך הנצרות תפסה את מקומה ותפקידיהם של כהני הדת הדרואידים הועברו לידיהם של הנזירים והבישופים. מאז המאה הראשונה לספירה הקלטים המשיכו לקיים את מורשתם בעיקר באזור בריטניה של ימינו.
טאראניס אל הרעם. הגלגל הוא סמל קלטי שהקדים את הצלב הנוצרי ונקרא צלב השמש
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/556/027.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
אלון שמארח את הדבקון
|
|
|
|
|
|
|
בתרבות ובמיתולוגיה הקלטית נזכרים סוגים שונים של בעלי חיים וצמחים, רבים מהם קדושים: עצי עוזרד, שוורים, סוסים, חזירי בר ועגורים. הצמחים שזכו לכבוד מיוחד הם עצי האלון. פירוש המילה דרואיד הוא "זה שידע את עץ האלון". גם שיחי הדבקון הלבן, שניתן לראותם מטפסים על צמרות אלונים באיחוד שקיבל סוג של פרשנות ארוטית, נחשבו לקדושים. טקסים פולחניים התקיימו לעתים קרובות בחורשות אלונים וביערות ואולי בשל כך הרומים בכיבושיהם שרפו חלקים מסוימים ביערות, כנראה את אותם אתרים שהיו קדושים לדרואידים ובהם הועברה התורה, נלחשו הכשפים, הוקרבו קורבנות (יש השערות שבכלל זה גם קורבנות אדם) ונערכו טקסים.
בחג המולד, החג הכי נוצרי שיש, נהוג לקשט את הבית בענפי דבקון. הדרואידים לא חיכו להולדת ישו ומבחינתם הצמח הזה היה קדוש וקשור בקשר מיוחד לאל הרעם. הדבקון שוכן למעלה, בצמרתו של האלון הקדוש, מבלי שייגע בקרקע. הוא קרוב לאלים, כך האמינו הקלטים. הם קראו לדבקון "מרפא כל" והאמינו שיש לו כוחות רפואיים. מכיוון שהוא צומח מבלי לגעת באדמה, הדבקון נחשב לחופשי ממגבלות ארציות וככזה שמקורו באלים. הצבע הלבן של פירות הדבקון והעסיס שלהם זיכו אותו בכינוי "זרע האלים" והקלטים האמינו שיש בו און נשגב שמחכה לרגע ההתעברות. האלון, שנושא את הדבקון, הוא העץ של טאראניס, אל הרעם. יש סמליות רבה באלון שמארח את הדבקון. האלונים נוטים למשוך מכות ברק והברקים נתפסו כסמל להזדווגות של האל טאראניס עם העץ. זאת הסיבה לכך שהדבקון מייצג את זרעו של טאראניס.
על עץ אלון שהוכה בברק והזדווג עם אל הרעם יש סימן: על ענפיו משתרגים ותלויים שיחי דבקון עם תותיהם הלבנים והעגולים כפנינים, או אם תרצו - כטיפות של זרע. העץ שהתאחד עם אל הרעם הוצת באש שהיא תמצית החיים. אלון כזה נחשב לקדוש במיוחד והדבקון שבאמיריו מכיל את תמצית החיים וספוג בכוחו הפלאי של הברק.
ביום הקצר ביותר בשנה, זה שבו השמש נולדת מחדש, נגזם הדבקון במגל של זהב שמסמל את הירח ואת השמש. בשל קדושתו, הדרואידים לא הניחו לדבקון ליפול לאדמה וקלטו אותו בתוך בד לבן שנפרש מתחת לעץ. המגל מסמל את האיחוד של אנרגיה זכרית עם אנרגיה נקבית. צבעו הזהוב מייצג את השמש וצורתו החרמשית את הירח. כחלק מהפולחן נשחטו שני שוורים שנחשבים קדושים לאל הרעם. השור הוא סמל שקשור לאדמה, אבל קרניו מגיעות לשמים, צורתן סהר חרמשי והן מקשרות בין הארץ לבין ממלכת האלים.
גם מעיינות ובארות מסוימים היו מקומות להתכנסות עבור הקלטים. על גדותיהם של נהרות הונחו מנחות מגולפות מעץ. פולחניהם של הקלטים נשמעים כמו נלקחו מאגדות ילדים על מכשפות - הם כללו לחשי כישוף, מחולות, שיקויים והקרבת קרבנות. בעצם, יש להניח שאגדות הילדים הקלאסיות שמקורן בצפון אירופה היו מושפעות ממנהגים ששרדו מהתקופה שבה התרבות הקלטית שגשגה באזור וכהני הדת הדרואידים היו הסלבריטאים המקומיים.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/556/028.jpg
כמו סוואסטיקה. הסמל של בריגיד הקדושה |
|
כמו סוואסטיקה. הסמל של בריגיד הקדושה |
|
|
|
|
|
|
|
בריגיד הקדושה
|
|
|
|
|
|
|
לקלטים היה לוח שנה ירחי ולימי הירח המלא היתה חשיבות מיוחדת, כמו אצלנו וכמו אצל בני תרבויות אחרות שהנצרות השכיחה מהם את לוחות השנה הלונאריים ההגיוניים כל כך. שמונה פסטיבלים התקיימו במהלך השנה הקלטית והיו מפוזרים במרווחים שווים לאורכה. הפסטיבל הראשי התקיים בתחילת מאי וצוינו בו הזריעה והפריון. בסוף אוקטובר צוין חג הקציר, הסווין (Samhain) ובו, כך האמינו, עולם המתים מתעורר ונפתח והשדים מהלכים את הארץ. המנהג לא נעלם. ליל כל הקדושים, ההאלואין, הוא מסורת שהתפתחה מאותו חג עתיק יומין של סוף הקיץ. הקלטים נהגו לגלף פנים בשורשי לפת גדולים כדי לגרש את הרוחות הרעות. החג ומנהגיו מזכירים מאוד את פסטיבל הרוחות הרעבות האסיאתי. סווין נחגג ערב ראש השנה הקלטי ולכבודו נהגו הדרואידים להקים מדורות ענק. בתחילת המאה השביעית קבע האפיפיור שיומו הראשון של נובמבר הוא ההאלואין, מחווה לכל הקדושים והמרטירים (לכל יום מ-364 הימים האחרים בשנה מיוחס קדוש משלו).
ההאלואין של היום הוא גרסה נוצרית לחג הקלטי, גרסה שנותרו בה כמה סממנים מהמקור.
כאמור, הנצרות דחקה הצידה את הדרואידיות, אבל שרידים רבים נותרו על פני השטח וחלקם אומצו בידי דתה החדשה של אירופה. שריד כזה הוא למשל ה אלה בריגיד
(שיש לה שמות רבים שמבוטאים באופנים שונים) שהתגלגלה לה הלאה אל הנצרות. אלי הקלטים מעולם לא נתפסו כישויות מופשטות או בדיוניות והיו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. בריגיד היא אלת הריפוי, השירה וחרשות הברזל. מאפייניה הם אור, השראה, וכל הכישורים שקשורים באש. למרות שאינה מזוהה עם השמש, בריגיד מחזקת את הריפוי הפנימי ואת אנרגיית החיים.
להבות ההשראה, האש הבוערת בבית ובסדנתו של הנפח - נחשבו לאחת. לא היתה הפרדה בין העולם הפנימי לחיצוני. המסורות שקשורות בבריגיד סרבו לדעוך וממשיכות לדבוק גם בקדושה הנוצרית.
תפקיד הנפח בכל השבטים נחשב לקדוש וקושר לכוחות מאגיים, מכיוון שהיה כרוך בשליטה ביסוד הקדמוני, האש, בהתכת המתכת שמקורה באדמה באמצעות כישורים, ידע וכוח. תפיסת הנפחות קשורה לסיפורים על בריאת העולם ולשימוש בכל היסודות כדי ליצור ולהתיך צורה חדשה. בריגיד היא גם אלת הרפואה, הניבוי וחיזוי העתיד. משמעותו של אחד משמותיה הוא "חץ בוער", שמסמל ענישה וצדק אלוהי.
אגדה שקשורה בקדושה הקתולית בריגיד מראה עד כמה האלה והקדושה אחת הן: כשהיתה תינוקת השכנים מיהרו לביתה של בריגיד כי חשבו שהבית עולה באש, אבל לא היה זה אלא זוהר שקרן מגופה של הפעוטה הקדושה. הצלב של בריגיד הנוצרית הוא אותו סמל דמוי הסווסטיקה של בריגיד אלת השמש הקלטית.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
