 |
 |
|
|
|
|
| באותו הרגע ידעתי שאהיה מוכנה ללכת איתו עד קצות היקום, ועוד יותר מכך. איך פגשתי את סְוַואמִי וֶנְקָטֶסַאנַנְדָה: סיפורה של פרייה הרט |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
פרייה הרט
2/7/2006 10:27 |
|
|
|
|
|
|
|
"לולא פגשתי בשנות העשרים לחיי יוגי בשם סְוַואמִי וֶנְקָטֶסַאנַנְדָה, ייתכן שלא הייתי נחשפת ליוגה על כל גווניה ולא הייתי מעזה לגעת בנושא כה טעון ושנוי במחלוקת - הגוּרוּ". עתה הגיעה העת לספר איך פגשתי את מורי.
בגיל עשרים ואחת סיימתי את שירותי הצבאי ונרשמתי לאוניברסיטת תל אביב. טִיָה, חברתי הטובה, המליצה בפני להשתתף בשיעורי יוגה במסגרת שיעורי "ספורט חובה". יוגה? מעודי לא שמעתי את השם, אבל שמעתי בעצתה. מַייקֶל גפן אימן את גופינו בתנוחות היוגה ולא חס על שרירינו המנוונים. בסוף השיעור, כשהיינו שרועים בהרפיה על המזרן, דיבר מייקל על אהבה ועל אור, ואני ניסיתי לאטום את אוזני שמא מילותיו יחלחלו אל מוחי וידביקו אותו ב"רוחניות" חלילה. אבל גם ספקנותי הרבה לא יכלה להתכחש להשפעתן העמוקה של תנוחות היוגה, הנשימות וההרפיה על הרגשתי הכללית. אחרי כל שיעור גופי רקד. היתה בי עייפות תהומית מהולה בחיוניות עצומה, ושקט ננסך בעצבי. כשפגה השפעת השיעור, הכאב והעצב תקפו אותי בעוצמה רבה.
באותה תקופה היה אבי נכנס ויוצא מבית החולים כדי לעבור טיפולים במחלת הסרטן שפשטה בגופו. אמי המשיכה לעבוד אך חדלה לבשל, אני המשכתי ללמוד אך חדלתי לצחוק. בהדרגה הלך גופו של אבא וכחש כאילו חזר למידת עוּבָּר, עד שנפטר מגופו. עם מותו התחדדו השאלות: מַהם חיים ומהו מוות? וביקשו מענה. ואז פגשתי את סְוַואמִי וֶנְקָטֶסַאנַנְדָה, כאילו הדרך
בה פסעתי עד כה נסללה במיוחד לקראתו.
"סְוַואמִי וֶנְקָטֶסַאנַנְדָה הוא יוגי אמיתי", בישר מייקל על בואו, "והתנהגותו איננה ניתנת לצפייה מראש". נמלאתי סקרנות ובאתי לקורס יוגה בהנחייתו. אדם הודי נאה, לבוש גלימה כתומה, ישב על הדשא נינוח ומלא חיים. סביבו היתה תכונה רבה. אנשים ניגשו לברכו בהתרגשות, והוא שאל לשלומם, התבדח איתם וחיבק אותם כאילו היו בני משפחה. היה בו משהו מגנטי. אולי היו אלו עיניו החודרות, אולי צחוקו החופשי והמתגלגל, אולי שפת הגוף המיוחדת לו. אבל דומני שכל אלה אינם יכולים להסביר את כוח המשיכה העצום שלו. עמדתי מן הצד, רוצה להתקרב וחוששת.
הסְוַואמִי לימד את תנוחות היוגה בחן ובפשטות. בעיניו שום דבר לא היה מסובך, שום תנוחה לא היתה קשה, הכל היה תהליך של גילוי עצמי. לאחר מכן הרצה על סוּטְרוֹת היוגה של פָּטַנְגָ'לִי. הסוּטְרוֹת הן אמרות קצרות שבבסיס פילוסופיית היוגה. "החכמים רואים כל התנסות כמכאיבה", ציטט מסנסקריט, והוסיף: "אך לא הכל אבוד. צער שעדיין לא הגיע ניתן למנוע. יוגה היא התנתקות מסבל. יוגה היא שחרור מצער" - הוא כאילו דיבר במיוחד אלי.
באותו ערב האירו השמים באור אחר. לראשונה זה זמן רב שמעתי את עצמי צוחקת שוב, צחוק מתגלגל ומשוחרר. ביום האחרון של הקורס, הסְוַואמִי פינה לי מקום לידו ולקח את כף ידי בידו. באותו הרגע ידעתי שאהיה מוכנה ללכת איתו עד קצות היקום, ועוד יותר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| סואמי שיבננדה
| /images/archive/gallery/544/753.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
"סְוַואמִי שִיוַואנַנְדָה הוא הגורו. אני רק תלמידו"
|
|
|
 |
|
|
|
סְוַואמִי וֶנְקָטֶסַאנַנְדָה נולד ב-29 לדצמבר 1921 בדרום הודו למשפחת ברהמינים משכילה ומכובדת. בנעוריו נמשך לספרי פילוסופיה, ושינוי עצום חל בתודעתו כאשר קרא את ספריו של הרופא והיוגי סְוַואמִי שִיוַואנַנְדָה. הוא החל להתכתב עימו, ובמקביל התאמן בתנוחות היוגה, בתרגילי נשימה ובמדיטציה. בגיל עשרים וארבע עזב קריירה מבטיחה בשירות המדינה והצטרף למורו ברִישִׁיקֶשׁ שלמרגלות הרי ההימאליה. מרגע שהתלמיד בא לחיות עם מורו, הוא התמסר לו ולשליחותו תוך כדי שכחה עצמית מוחלטת, ורכש את אמונו של המורה ואת אהבתו הגדולה. תודעתו של הגורו שינתה את זו של התלמיד בהרבה אופנים עד שהפכה אותה לתודעה תאומה.
שנתיים אחרי שעבר לגור באַשְרַם, ערך לו סְוַואמִי שִיוַואנַנְדָה טקס חניכה למסדר הנזירות. טקס החניכה לסַנְיָאס מסמל ויתור על רכוש, נטישת הבחנה במעמדות, והתנתקות מכבלים למדינה, לאומה או לדת. הסַנְיָאסִי, או הפרוש, אמור להתקיים מתרומות, לעסוק במדיטציה, להשתחרר מאנוכיות, מהתקשרות, מחמדנות, מכעס, מקנאה ומגאווה, ולהתעלות אל מעֵבר לתשוקות הגוף. הוא אמור לפתח ראייה שווה, הכרה מאוזנת ולאהוב את הכל.
"אימון מענג", כך כינה סְוַואמִי וֶנְקָטֶסַאנַנְדָה את הקשר הישיר והחם עם מורו. מעצם ההתבוננות בו והשהייה בקירבתו הוא למד לעשות כל פעולה עם כל הלב והנשמה בלי להיות כבול אליה. כשהגיע לאַשְרַם הוא היה כאבן גולמית, והמורה ליטש אותו עד שהפכוֹ לאבן חן. "אבן החן של שליחותי, זוהר עבודתי. האם אזכה לראות מישהו קורן יותר מסְוַואמִי וֶנְקָטֶסַאנַנְדָה? מעולם לא ראיתי כמותו", אמר עליו סְוַואמִי שִיוַואנַנְדָה.
בשנת 1961 נתן לו סְוַואמִי שִיוַואנַנְדָה את ברכתו ושלח אותו לעולם הגדול להפיץ בו את תורת היוגה. התחנות הראשונות בדרכו היו דרום אפריקה ואוסטרליה. האדם השקט החל לדבר, ודבריו יצאו מן הלב ונכנסו אל הלב. השפעתם על שומעיו היתה עצומה. הוא היה עניו, צנוע, חכם, בהיר ומבריק. הזמנות מארצות נוספות החלו להגיע - ממזרח אפריקה, ממדגסקר, ממאוּריציוּס, מניו זילנד, מפיג'י, מישראל, מאירופה, מצפון אמריקה. המזמינים שלחו לו כרטיסי טיסה, אירחו אותו בבתיהם, אירגנו עבורו תוכנית הרצאות וסדנאות ובדרך כלל גבו על כך תשלום. כך החזירו לעצמם את הוצאות הטיסה והאירוח ונתנו לו מעט כסף כתרומה. את הכסף הזה ייעד להוצאה לאור של כתביו.
במשך עשרים שנה המשיך סְוַואמִי וֶנְקָטֶסַאנַנְדָה לנוע בעולם. כל מקום היה ביתו, ושום מקום לא היה ביתו. הוא התארח בבתי ידידיו ואכל את האוכל שהכינו עבורו. יום-יומיים היה פה, שבוע שם, ולעתים נדירות נשאר יותר מחודשיים במקום אחד. היתה לו מזוודה קטנה ובה מכונת כתיבה, מערכת בגדים להחלפה, כתבים עתיקים, כלי רחצה ועזרה ראשונה. הוא לא אגר דברים ולא רכש חפצים, ולמרות ש"טס קל", תמיד התקנא בציפורים שעפות בלי לקחת עימן דבר.
אנשים רבים נמשכו לנוכחותו, חלקם מתוך סקרנות וחלקם מתוך צורך פנימי עמוק. אחדים ביקשו ממנו חוכמה ודעת ואחרים נחמה וליטוף. היו שראו בו ידיד או אח, והיו שראו בו גורו גדול. לאלה נהג לומר במלוא הכנות: "סְוַואמִי שִיוַואנַנְדָה הוא הגורו. אני רק תלמידו".
בשנת 1965, בהזמנת משרד החוץ הישראלי, הגיע הסְוַואמִי לראשונה לביקור בישראל ואף נפגש עם דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, שהתעניין בתורות המזרח. כעבור ארבע שנים הגיע לארץ בפעם השנייה, ובשנת 1973, בביקורו השלישי, פגשתי אותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ארכה לצורך סיום תפקיד
|
|
|
|
|
|
|
לסְוַואמִי וֶנְקָטֶסַאנַנְדָה היתה תכונה נדירה לשלוח את תלמידיו למורים אחרים. אם ראה שתלמיד זקוק להנחיה מיוחדת, הוא שלח אותו למורה המתאים בלי שיעלה בו חשש קל שבקלים שמא יאבדם. אותי הוא כיוון תחילה אל סְוַואמִי וִישְׁנוּדֶוַואנַנְדָה, שהיה אף הוא תלמיד של סְוַואמִי שִיוַואנַנְדָה. בקיץ 1974 נסעתי לקנדה, עברתי קורס מורים ליוגה בהנחייתו וכשחזרתי לארץ התחלתי ללמד.
התחלתי לקרוא לו סְוַואמִיגִ'י - התוספת "ג'י" מסמלת קירבה וחיבה. הוא המשיך במסעותיו סביב העולם. אני כתבתי לו מכתבים והוא השיב על שאלותי והבהיר את ספקותי. באותם ימים שלפני עידן המחשב והדואר האלקטרוני קיבל הסְוַואמִי עשרות מכתבים מדי יום, קרא את כולם בעיון רב, והשיב על כולם באופן אישי. באותה תקופה פיתחתי מערכת יחסים מורכבת עם תיבת הדואר. אם חיכה לי מכתב ממנו הייתי מאושרת. אם התיבה היתה ריקה, היום נראה שומם ואפור.
סְוַואמִיגִ'י התארח בוַונְקוּבֶר בחודשים יולי ואוגוסט 1977, ואני ביקשתי רשות להצטרף אליו. שם לראשונה ראיתי מקרוב איך הוא אוכל, עובד, כותב, נח, נע, מדבר, מתבונן, מתַרגל. ראיתי איך הוא נענה לאנשים שונים ומטה להם אוזן קשבת, עוזר להם ברגעי מצוקה ושמח עימם ברגעי אושר, מרצה לפני קהל, שר ומספר סיפורים במפגשים ביתיים, עובד על תרגום כתבים עתיקים מסנסקריט לאנגלית, ובעיקר - איך הוא נותן דוגמה אישית בהתנהגותו. גיליתי שהוא אדם אנושי במובן הרחב והחם של המילה - מבין, מתחשב, דואג, אוהב, רציני ומצחיק - בלי לנסות להרשים אף אחד. יחד עם זאת, בעיניו הבוחנות הוא ראה לא רק את מעשיו של האדם, אלא גם את כוונותיו הסמויות, מאווייו והגיגי נפשו. הוא העניק אור נפלא וחום נעים לסובבים אותו, אך בשעת הצורך בערו גיציו וטיהרו את תלמידיו עד תום.
יום אחד, כאשר טיילתי איתו ברחובות וַנְקוּבֶר, הרגשתי לפתע חום אדיר מתפשט בחזי ומציף אותי. קראתי בפליאה רבה: "סְוַואמִיגִ'י, נפתח לי הלב!" הוא הביט בי וחייך. באותו הרגע נוכחתי לדעת שלמרות שלא הכריז על כך ברבים, הוא מעניק לתלמידיו אנרגיה רוחנית. מאותו רגע ואילך נפתחתי אליו לגמרי. לעתים היה לי כחבר או כחברה, לעתים כאחות או כאח, לעתים כאם או כאב, לעתים כתינוק או כילד, אך לרגע לא שכחתי שהוא המורה שמאיר את דרכי. בנוכחותו חזרתי לצחוק, ליהנות מן היופי ולחוש את קסם החיים.
בשנת 1979, כאשר הייתי איתו בטוֹרוֹנטוֹ, ביקשתי ממנו שם חדש. הורי קראו לי רבקה, שם שלא התחבר אלי ולא אני אליו. הרגשתי שתהיה זו מתנה נפלאה לקבל ממנו שם חדש. הוא הביט בי מופתע ואמר: "תני לי לחשוב על כך". באותו ערב הוא קרא לי לחדר המדיטציה, הצביע על שלוש פתקאות לבנות מקופלות, וביקש שאבחר אחת מהן. הרמתי אחת ופתחתי אותה.
"מה כתוב בה?" שאל.
"Priya", השבתי, ושאלתי: "מה זה פְּרִייָה?"
"פְּרִייָה בסנסקריט היא יקירה או אהובה".
"ומה כתוב בפתקאות האחרות?"
"את כל כך סקרנית", צחק ואסף את הנותרות.
במרץ 1980 שהה סְוַואמִיגִ'י בהודו. באחד הימים חש כאב חד בחזהו ובידו. הרופא שהוזעק אליו אבחן התקף לב והורה להבהילו במהירות לבית החולים. סְוַואמִיגִ'י סירב להתאשפז. הוא טען שאם הגיע זמנו למות, הוא ימות בין כה וכה, ולכן העדיף להמשיך את הסיור כמתוכנן. למרות כאביו וחולשתו המשיך להרצות, לכתוב, לנסוע ולעבוד כאילו לא אירע דבר. לאחר מכן הסביר לנו שהיה צריך "ללכת" אז, כשהוא בן 59 בלבד, אולם ניתנה לו ארכה מסוימת לסיים את תפקידיו כאן.
שלושה חודשים לאחר מכן נחת סְוַואמִיגִ'י בארץ. ביום האחרון לשהותו הגיעה לפתע אמי לביקור. מאז שהתחלתי לעסוק ביוגה, היא חששה שמא אני מאבדת את הראש ולא ראתה בעין יפה את הקשר שלי עם "הגורו מהודו". עתה גברה עליה סקרנותה והיא רצתה לראות במו עיניה מיהו היוגי הזה שבִּתה כה כרוכה אחריו. כשערכתי היכרות ביניהם, סְוַואמִיגִ'י לחץ את ידה בחום רב והביט בה במבט כה אוהב, עד שהיא נמסה כליל וכל המילים עזבוה.
מכאן המשכנו הסְוַואמִי ואני לארצות אירופה. אני התעייפתי מטלטולי הדרך ומן המעברים התכופים ממקום למקום, ואילו הוא, למרות שהיה אחרי התקף לב, המשיך בתוכניתו העמוסה והפיץ סביבו שמחה, אור וידע. כלפי חוץ ניתן היה לחשוב שהצטרפתי אליו כדי לעזור לו, אך לאמיתו של דבר, הוא לא היה זקוק לי כלל. השהייה הקרובה אליו אפשרה לו לבחון את תגובותי, כוונותי ורגשותי, לעזור לי להתמודד עם המערבולת השכלית והרגשית שלי בכל רגע נתון ולאפשר לי להרגיעה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אהבתי אותו באופן מלא ומוחלט, ללא דרישות, ללא תקוות
|
|
|
|
|
|
|
באחת מנסיעותינו הארוכות נעצרנו לחניה קצרה. עוד לא הספקתי לצאת מן המכונית וסְוַואמִיגִ'י פנה אלי ושאל בטון קר וחד: "מה את רוצה ממני?"
"שום דבר, סְוַואמִיגִ'י", עניתי לו מהבטן.
כשהמשכנו לנסוע חשבתי בליבי: "איזו טיפשה את. הנה, הוא נתן לך הזדמנות לבקש משהו, והחמצת. היית צריכה לבקש שחרור, הארה, התמזגות עם האינסוף. ואַתְּ? 'שום דבר', זה מה שאת יודעת להגיד?!" אבל התשובה הזאת היתה אמיתית וכנה. לא רציתי ממנו דבר. לא היו לי בקשות ולא רצונות. הדבר הנפלא ביותר היה להיות במחיצתו. אהבתי אותו באופן מלא ומוחלט, ללא דרישות, ללא תקוות.
בסוף ינואר 1981, פחות מחצי שנה מאז שנפרדתי ממנו, התאספנו קבוצה של תלמידים סביב סְוַואמִיגִ'י בשִיוַואנַנְדָה אַשְרַם ברִישִׁיקֶשׁ. כל יוגי נראה לנו קדוש וטהור, ודימינו את המקום להתגשמות של אוטופיה עלי אדמות. סְוַואמִיגִ'י השתדל להראות לנו את "הצד האפל של הירח". נוכחנו לדעת שבכל ארגון ובכל אַשְרַם ישנם זרמי כוח ותככים אישיים. בראייה לאחור אני מודה לו שפקח את עיני. כיוון שחווה את הפוליטיקה הרוחנית על בשרו, הוא לא הרשה לאיש מתלמידיו להקים סביבו ארגון ולא קבע יורש שימשיך את דרכו.
עיניו הבוחנות של סְוַואמִיגִ'י ליוו אותנו מבוקר עד לילה. להיות במחיצתו היה אושר גדול ולימוד מתמשך. לילה אחד כשיצאנו מאולם המדיטציה, סוּזַן הלכה לצידו והוא נשען על כתפה. וכך היא תיארה את השיעור שקיבלה: "מפגש הערב באשרם הסתיים. החושך ירד והאדמה היתה ספוגה ורטובה. פנסו של סְוַואמִיגִ'י האיר מעגל קטן לפנינו. עוד הוא פוסע בזהירות, אמר: 'מסוכן מאוד להרים את העין מן הצעד הבא. אם מנסים להסתכל רחוק קדימה, דורכים על נחש מתחת לרגל. הדבר היחיד החשוב הוא הצעד הבא, הנשימה הבאה. הפסיעה הבאה היא הפסיעה היחידה, הפסיעה האחרונה. כל מי שיכול להאיר לי את הצעד הבא הוא הגורו שלי. אני אכבד אותו. כזה היה סְוַואמִי שִיוַואנַנְדָה. לא כל-כך חשוב לחיות קרוב למאסטר כזה, אבל לראות באורו זה חיוני, לראות את הצעד הבא. כל היתר אינו ממשי".
לפני שעזבנו את האשרם, הלך סְוַואמִיגִ'י לבדיקה אצל רופא לב ואני התלוויתי אליו. הקדמנו להגיע והיה עלינו להמתין לתור. בינתיים יצאנו לטייל בחוץ ופטפטנו על דא ועל הא. לפתע נעצר סְוַואמִי ג'י, הביט בי ושאל: "כמה ילדים פגועים נולדים בעולם?"
"אין לי מושג", עניתי.
לא קדמה לשאלתו כל שיחה על לידה, על ילדים או על פגמים. כלום. כאילו משום מקום צצה השאלה, נותרה תלויה בחלל האוויר ונגוזה. שלוש שנים אחרי שמת, נולדה לסֶרְגְ'יוֹ ולי בתנו הבכורה עינב כשהיא לוקה במחלת עצמות גנטית. "כמה ילדים פגועים נולדים בעולם?" צפה שאלתו ועלתה בהכרתי, כאילו ראה את הנולד וביקש להכין אותי לבאות.
באותו ביקור אמר לי: "זו הפעם האחרונה שתראי את הסְוַואמִי". מילותיו היכו בי כברק. "הפעם האחרונה?" כשנח בצהריים, השענתי את ראשי על בטנו ופרצתי בבכי תמרורים. הוא הניח את כף ידו על ראשי והניח לי לבכות עליו עד שגופי נרגע.
עתה דיבר איתנו גלויות על מותו הצפוי. הוא רצה שנדע איך לנהוג ומה לעשות במקרה שליבו יידום. בהודו נוהגים לקבור יוגים וחכמים, אולם הוא ביקש שנשרוף את גופתו ואת אפרה נפזר על פני נהר הגַנְגָא. כשדיבר, ביקשתי לאטום את אוזני, כאילו אם אעשה כן, גופו ימשיך לחיות לנצח.
סְוַואמִי ג'י המשיך בנדודיו ואני שבתי לארץ. לילה אחד בשנתי ראיתי אותו שוכב על המיטה ללא תזוזה והיה לי ברור שהוא מת. התמונה היתה בהירה וברורה, כאילו היו עיני פקוחות לרווחה. ליבי אמר לי להתקשר אליו מייד, אך אני בכסילותי חשבתי: "מה את נבהלת? זה רק חלום בלהות".
כעבור יום קיבלתי שיחת טלפון מדרום אפריקה: "פרייה, אני מצטערת, יש לי בשורה מרה לבשר לך. סְוַואמִיגִ'י מת מהתקף לב". היה זה ה-2 בדצמבר 1982.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו הוא בתוכך
|
|
|
|
|
|
|
"אינכם יודעים עד כמה תצטרכו זה את זה אחרי שהסְוַואמִי ילך", אמר לנו לפני שעזבנו את הודו. כיוון שלא השאיר אחריו ארגון לא היו בינינו מאבקי כוח, וכיוון שלא השאיר אחריו יורש לא התעוררה בינינו תחרות. להפך, תלמידיו ברחבי העולם תמכו זה בזה כאחים קרובים. בינתיים, חברתי אֶרִיקָה קיבלה על עצמה את נדר הסַנְיאָס ונקראה עתה סְוַואמִי וֶנְקַטַרַמָנִי. באחד מביקוריה בארץ, סיפרה לקהל שבא לשמוע על סְוַואמִיגִ'י על חוויותיה עימו. כשחזרנו הביתה, עמדנו במטבח והכנו לנו תה. מראות העבר שטפו אותי ואיתם זלגו הדמעות. לכתו של סְוַואמִיגִ'י מאיתנו היתה כל כך מוחשית, כל כך קשה לתפיסה. רַמָנִי נתנה בי מבט מלא רגש ואמרה: "למה את בוכה, פרייה? תביני, הוא לא עזב, הוא עכשיו בתוכך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר לקוח מתוך ספרה של פרייה הרט, "גורו", שיצא בהוצאת מפה. ספר שדן בנושא הגורו על סמך הכתבים העתיקים של הודו, בשילוב סיפורה האישי של המחברת
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
