ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה
בארכיון האתר
עמוק במים
"בעומק של 150 מטר נעלם הגוף, אתה לא נושם ובתוכך משתררת שלווה והבנה שלא הכרת מעולם. אתה מרגיש מחובר לכול ובאותו הזמן ישות נפרדת וטהורה". צלילה חופשית אל מעמקי הים והתודעה: על יוגה, דולפינים, עצירת נשימה ומצבי תודעה עמוקים במיוחד
לכתבה הקודמתדפדף בניו אייג'לכתבה הבאה
 סאתים לארוקה
14/6/2006 9:47
:עוד בכתבה
על המחברת
אם היו שואלים אותי מה היתה חוויית התהייה והיופי הראשונה בחיי, הייתי מצביעה מיד על כניסתי הראשונה לים. הייתי בת שלוש. אבי לקח אותי על כתפיו, ולאחר שעברנו את שובר הגלים, הוריד אותי אל המים הכחולים והצלולים של ריו בברזיל. פתחתי מיד את עיני והתאהבתי בכחול ובתחושת הציפה ושחרור הגוף במים. מאז הפך הים ובעיקר מעמקיו לאהבת אמת עבורי, לסביבה שתמיד אחווה בה התחדשות.

אגדות רבות מספרות על הים ועל יצורי הכלאיים השוכנים בו: אדם ודג, אדם ודולפין. כאלה שמעתי מסופרות לא פעם בילדותי בברזיל, כפי שהן מסופרות ודאי גם בכל התרבויות הקרובות לאגמים וימים בעולם. במשך הזמן למדתי שהאגדות משלבות התבוננות בטבע, במציאות הממשית וביטוי של משאלות לבם של בני האדם. ההיסטוריה מספרת, דרך חפירות ארכיאולוגיות, שכבר משנת 4500 לפני הספירה בארם נהריים שובצו שכיות חמדה באם הפנינה. כלומר כבר אז צללו בצלילה חופשית כדי לשלות את הפנינים. ביוון העתיקה השתמשו בעצירת הנשימה במים לדיג, ולחבלה בתחתיתן של אוניות בעתות מלחמה. הנשים הצוללות ה-"Hae-Nyo" מקוריאה
ונשות ה"Ama" מיפן משתמשות בטכניקות של עצירת נשימה כדי להביא ממעמקי הים את פרנסתן.

אפילו דייגים מקומיים בחופי ישראל והעולם מכירים את בסיס טכניקת עצירת הנשימה (אפנאה APNAE). סביר להניח שהאדם שאינו יכול לנשום במים נעזר בחיקוי התנהגותם של הדולפינים והלוויתנים, המסוגלים לצלול לעומק. בעלי חיים אלה השייכים למשפחת היונקים נושאים דמיון רב לאדם. יש להם שתי ריאות המקבלות חמצן מהאוויר ועמוד שידרה המאפשר תנועה קדימה ואחורה, בניגוד לדגים המניעים את גופם מצד לצד וסופגים חמצן מהמים דרך הזימים. הדולפינים עוצרים את נשימתם בעת צלילה במשך שעתיים ברציפות, ומגיעים לעומק של 500 מ´, בעוד לוויתנים מסוימים יכולים להעמיק עד 1000 מ´. הזמן הממוצע שבו אדם מסוגל לעצור את נשימתו נמוך בהרבה: סביב שתי דקות עצירת נשימה ואפשרות להעמיק עד 20 מ´. זהו הממוצע של דייגי הים התיכון, הדייגים בפיליפינים והנשים הצוללות של המזרח. מקרה אחד יוצא דופן התגלה ב-1911 כשדייג יווני בשם הגי סטטיס, ירד לעומק 77 מ´ כשהתבקש לחלץ עוגן טבוע עבור הצי הבריטי.
ז´אק מאיול הומוס דולפינוס
שינוי משמעותי בזמן עצירת הנשימה האפשרי ובעומק הצלילה החופשית החל כאשר הופיעו אנשים שהחליטו לצלול לא לפרנסתם אלא להנאתם בלבד והתגלה להם עולם חדש ומפליא עם הנאות שלעתים אינן מובנות לאיש מלבדם. איך הפכה פעילות כה קיצונית לגוף ונפש האדם לספורט חוויתי ותחרותי? אפשר למצוא תשובות בתיאוריהם של חלוצים כמו ז´אק מאיול, הצולל הצרפתי שהשווה את הנאת עצירת הנשימה בצלילה לשלוותה של מדיטציית הזן שאותה למד ביפן ככלי עזר לצלילה. מאיול היה האדם הראשון שעבר את מחסום ה-100 מ´ במשיכת משקולת, בשנת 76´ בהיותו בן 50, ועליו יצרו את סרט הקולנוע "הכחול הגדול" משנת 88´.

מאיול הדגיש בפעם הראשונה בעולם הצלילה את הקשר שהיה ידוע זה מכבר בעולם היוגה והמדיטציה, בין נשימה לבין שינויי תודעה, ובינם לבין שינויים בתפקודי הגוף. היו לו מפגשים מפתיעים עם דולפינים בים הפתוח שהגיבו אליו כאחד מהם וכך זכה בעיתונות הצרפתית לכינוי "הומוס דולפינוס", שם שאימץ מאיול לספרו, הראשון שנכתב אי פעם על חוויות האפנאה או הצלילה החופשית. כאן התחיל עידן חדש ביחסים שבין האדם לבין כוחות הטמונים בתודעתו ובין האדם לבין האלמנט העצום וחסר הגבולות - הים. עד אז, סיפורים של עצירת נשימה לזמן ממושך מעבר ל"אפשרי" והאטת דופק הלב באופן רצוני, היו שייכים רק לעולמם המסתורי של היוגים ההודיים והלאמות הטיבטיים. ישנו תחום שלם ביוגה המסורתית המוקדש לתרגילי הנשימה בלבד: פראנאימה-יוגה. פעולת עצירת הנשימה ביוגה נקראת "קומבקה, והיתה ידועה ככלי עזר להתבוננות פנימית מדיטטיבית.

בהתעלמות מוחלטת מהרפואה המסורתית ומתופעות שהיו קיימות במזרח, חשבו הרופאים המודרניים שאדם אינו יכול לשרוד יותר מארבע או חמש דקות ללא נשימה, עד שהתחילו לחקור את גופם של שני אלופי עולם בצלילה חופשית שהתחרו זה בזה משנת 90´ עד 01´, ואף שברו את שיאיו של ז´אק מאיול: פיפין פררס מקובה ואומברטו פליצארי מאיטליה. אומברטו היה תלמידו של ז´אק מאיול. שיאיו בעצירת נשימה סטטית, כשהגוף צף רפוי בבריכה רדודה, הוא 7 דקות ו- 52 שניות. הישגיו בצלילה חופשית, כלומר ירידה ועלייה בכוח הרגליים בלבד הוא 80 מ´ עומק ו- 150 מ´ במשיכת משקולות משתנות למעמקים (כאשר אוחזים בידית מחוברת למשקולת של עד 30 ק"ג המושכת את הגוף למעמקים, והחזרה מתבצעת בשחיית רגליים או באחיזה במתקן מציף, כאשר עוברים עומק של 100 מ´, סגנון זה ידוע כ-No Limits). לאחר שיאים אלה שהשיג בתחרות בינלאומית באיביזה 2001, פרש אומברטו מהתחרויות ועתה הוא מקדיש את זמנו להפצה ולימוד האפנאה בעולם. בשנים האחרונות התחלתי גם אני להתנסות באופן עצמאי בצלילה חופשית בים סוף. שמעתי על אומברטו פליצארי, אותו ספורטאי איטלקי תימהוני המדבר על מצבי טראנס ומדיטציה בצלילה וחיכיתי להזדמנות לפגשו פנים אל פנים. זו נקרתה לי כשהחלטתי להצטרף לקורס הראשון שפתח אומברטו בשארם-א-שייך בשפה האיטלקית.
אומברטו פליציארי. מתרגל מדיטציה מתחת למים. צילומים: איתמר גרניברג
רפלקס היונק הימי
אומברטו פליצארי נולד בעיירה בשם בוסטו ארסיזיו שבמחוז לומברדיה בשנת 65´. רציתי להבין איך אדם כמוהו שנולד באזור הררי בצפון איטליה גילה את הים, ומאיפה התחילה התשוקה המטורפת למעמקים. מתברר שהכול התחיל מפנטזיית ילדות שהוא דבק בה עד שהתממשה: "כשהייתי בן שמונה היתה לי אמביציה אחת בלבד, לפגוש דולפינים אמיתיים בים וללמוד מהם לשחות. בלי שום סיבה התעוררתי בוקר אחד מחלום עם המטרה המוזרה הזאת בראש, במקום ובזמן ששחייה עם דולפינים עוד לא היתה לנושא אופנתי. מי בכלל חשב על דולפינים בהרים שבהם גדלתי? ביקשתי מהורי לאפשר לי להתעמל בשחייה בבריכה העירונית, וכבר אז הייתי עוצר את הנשימה וחוצה מרחקים מתחת למים".במשך הזמן שעקבתי אחר הקריירה הספורטיבית של אומברטו, ובעיקר דרך הסרטים התיעודיים שערכו עליו ה"נשיונל ג´יאוגרפיק" ולאחרונה גם רשת ה-BBC, שמתי לב שמלבד הצדדים האמביציוזיים שקיימים אצל כל ספורטאי הפונה לתחרויות, קיים אצלו גם חיפוש אחר משהו שהוא מעבר להישגים הספורטיביים, משהו שנוגע לעומקה של התודעה. הוא מדבר על "רפלקס היונק הימי" הקיים גם במוח האדם ועל איך להעיר אותו דרך הדמיות הדומות מאוד לטכניקות מדיטציה טיבטיות שאותן הכרתי במזרח.

"רפלקס היונק הימי" נובע מהמוח הקטן כאשר גופו של הדולפין או הלוויתן הצולל למעמקים חווה עלייה בלחץ הסביבתי, כלי הדם בגפיים וברוב האיברים מתכווצים והדם מתרכז באיברים החיוניים, הלב והמוח, דבר החוסך הרבה חמצן. בנוסף, יורדות פעימות הלב באופן משמעותי. הן יכולות להגיע לארבע פעימות לדקה בלבד אצל אדם צולל כפי שמעיד על כך אומברטו עצמו כשירד לעומק שמתחת
ל-100 מ´. בדומה ליוגים, גם אלופי הצלילה החופשית לומדים לשלוט על האטת הדופק באופן רצוני (על הקרקע) כדי לעזור לתהליך הטבעי שקורה בעת הצלילה. מסתבר שגם אצלנו קיים "רפלקס היונק הימי", עובדה שהוכיחו אותה האלופים וכך הביאו לשינוי התפיסה על מקורותיו של האדם. אסכולות אקדמיות אף התחילו לפתח תיאורית אבולוציה חדשה שבהן האדם והיונקים הימיים קרובים זה לזה יותר ממה ששיערנו. ייתכן שהים היה פעם ביתם המשותף של כל בעלי החיים היבשתיים, ואז חלה התפצלות: שלשלת אבולוציה אחת התפתחה בתהליך האיטי מהמים ליבשה דרך משפחת הזוחלים, ואילו שלשלת שנייה התפתחה לאב הטיפוס של הפרימאטים, אבות האדם הקדמון עלי אדמות. כך שהאדם התפתח באופן ישיר מהדולפין. תיאוריה.
צילום: גלית עמיאל
בצלילה חופשית לומדים גם לנטרל מחשבות מטרידות
שאלתי את אומברטו אם חווה אי פעם פחד לפני או במשך הצלילה: "פחד נוגד במהותו את היכולת לעצור את הנשימה. הקשר בין המצב האמוציונלי שלנו לבין הנשימה הדוק ביותר ובצלילה חופשית מבחינים בו בצורה בולטת וברורה. אתה מתבונן בעצמך כל יום מחדש לפני הכניסה למים, ולפי מצבך היום, אתה יודע עד כמה תצליח לרדת. אתה פשוט בכיול מוחלט עם עצמך". מתברר שזהו ספורט המלמד באופן ישיר מודעות והכרה עצמית. גם רגשות כעצב או כעס גורמים לכך שהאדם אינו יכול לשלוט בנשימתו. רגשות אלה יוצרים נשימה מהירה, רדודה ולעתים לא סדירה. ביוגה לימדו גם את ההפך: באמצעות תרגילי נשימה אפשר לנקות מהנפש רשמים שליליים, ולהפוך תחושות ואף רגשות שליליים העצורים בתודעה לחיוביים. רבים מאתנו הסובלים מהפרעות נשימה, נחשבים לפי תורות המזרח, כסובלים מבעיות רגשיות בלתי פתורות. כך הטענה של פטנג´לי, אבי היוגה הקדומה, שהנשימה הנה "כלי רכב לתודעה", מתאמתת כשאנו עדים לתופעות פריקת מטענים נפשיים המתרחשת בעת טיפול ב"ריברסינג", "פראנה-הילינג" וגם בעת הכנות לצלילה חופשית.

"בצלילה חופשית אנו לומדים לנטרל מחשבות מטרידות לפני ובמשך הצלילה", מוסיף אומברטו, "כי הבחנו בעובדה שמחשבות שליליות מגבירות את קצב שריפת החמצן ומעלות את רמת הגז הרעיל שנפלט מהתאים בפעולת הנשימה, דו תחמוצת הפחמן, הגורם לגירוי הנשימה. אפשר לדחות את סף הגירוי על ידי תרגילים נפשיים מכוונים לפריקת מתחים שליליים והרפיה לפני הצלילה, וליהנות לזמן ממושך יותר מעצירת הנשימה ומהשלווה המדהימה הקיימת במעמקים". בטכניקת הצלילה החופשית, יורדים עם ריאות מלאות אוויר שאותו פולטים רק כששבים אל פני המים. התחושה היא פי כמה יותר נעימה במים מאשר בעצירת נשימה בתרגילי פראנאימה-יוגה הנערכים על הקרקע. הגוף במים מגיע להרפיה עמוקה יותר ואפילו מאמץ השחייה מורגש במתח מינימלי: יש תחושה של הרגליים הדוחפות כמופרדות משאר הגוף הנמצא בהרפיה. בספורט זה רואים בבירור את כוונתו של גואטמה סידהרתא, הבודהא, כאשר הסביר לתלמידו על רמת המתח היחידי המועיל בחיים: "כמתח מיתרי הסיטר, לא רפויים מדי, ולא מתוחים מדי, רק אז יוציא הסיטר את הצליל המושלם". כמו שמספר אומברטו: "באפנאה קיימים שני כוחות מנוגדים העובדים בהרמוניה מושלמת: מצד אחד, הרצון להגיע לעומק הגדול ביותר וקריאת תיגר על עצמך, ובאותו זמן, כניעה והתכנסות פנימית כה עמוקה עד שהמטרה מאבדת את חשיבותה, מה שמביא אותך, בסופו של דבר, לעומק שרצית".
צילומים: איתמר גרינברג
רצון לא רציונלי להישאר שם
הצלילות החופשיות הנערכות להנאה או לתחרות מתבצעות תמיד לאורך חבל המתוח בין פני המים לקרקעית הים על ידי מצוף ועוגן וזה באמצע ה"מים הכחולים", רחוק מכל מדרון תת ימי שלאורכו צוללים לרוב עם מיכלי החמצן. כך שנקודת ההתייחסות היחידה הקיימת לאדם הצולל היא החבל, שהופך למעין "חבל טבור" המקשר בין החיים שמתחת לפני המים לאלה בעולם שמעל. האינסוף הכחול עוטף את הצולל מכל כיוון אפשרי לפחות עד שהוא מגיע לקרקע המוצלת, ולמתבונן מלמטה, מזכירים לעתים פני המים את כיפת הרקיע. זהו עולם סוריאליסטי לחושים ולתודעה, המשתלב במצב ההרפיה והתמקדות פנימית ויוצר חוויות לא שגרתיות בתוכנו, היכולות להזכיר בתיאורן חוויות מיסטיות של איחוד עם היקום, חוויות ההארה הזמנית או "סאטורי" המתוארות בספרות הזן בודהיזם.

צוללים תיארו את הצלילה החופשית כחוויה ראשונית הדומה לחוויית העובר ברחם. בירידה לעומקים הולכת השלווה וגוברת עד שמגיעים למצב של זכות ותום ונוגעים במין גן עדן קדמון הכמוס בתוך הנפש. אנצו מיורקה, צולל אלוף נוסף מאיטליה תיאר זאת כך: "הנשימה הראשונה בחזרה לפני המים היא כמו נשימתו הראשונה של תינוק שאך נולד". לעתים כל כך נעים במעמקים, שצוללים דיברו על רצון לא רציונלי להישאר שם. בסרט "הכחול הגדול" היו לז´ק (הדמות הראשית) חלומות בלתי מובנים לצלול ולא לחזור לפני המים.

מאז ומעולם עסקו אגדות העם במקומות השוכנים לחופי ימים ביצורים וישויות ים המפתים את הצוללים לרדת אתם למעמקים. כמיהה זו מובנת מבחינת אסכולות הזן, כי כאשר פוגש האדם בחוויית הנירוונה, אף אם לשבריר של רגע, אין ברצונו לחזור לתודעתו הרגילה והמוטרדת של "פני המים".

מה היתה המחשבה הראשונה שאתה זוכר כשהגעת לעומק הגדול ביותר בחייך, 150 מטרים?
"לא הבחנתי במחשבות, אלא פגשתי בפעם הראשונה את החלק הנצחי שבי, זה שקיים ולא חושב. בעומק כזה, נעלם הגוף, אתה לא נושם, בתוכך משתררת שלווה והבנה שלא הכרת מעולם. אתה מרגיש מחובר לכול ובאותו הזמן ישות נפרדת וטהורה. העיניים לא רואות אלא חלל כחול וריק, ומדי זמן לא מוגדר נשמעת פעימת לב אחת ובודדה המזכירה לך שאתה עדיין נמצא בגופך. אך הוא אינו אתה. נגעתי אז במהות הרוחנית שבי המאחדת אותי עם כל האנושות והיקום". למה בכל זאת חזרת? "כשהבחנתי במצב הלא שגרתי שהגעתי אליו, החלטתי לחזור מתוך חמלה כלפי אלה האוהבים אותי שחיכו לי על פני המים. אהבתם בלבד החזירה אותי למעלה".
אין ברירה אלא ללמוד לזרום
מאז שנת 2001, שברו כבר פפין פררס המתחרה הקובני של אומברטו ואחרים את השיאים שלו, והגיעו כבר ל- 95 מ´ עומק בירידה עם סנפירים ו-170 מ´ בירידה עם משקולת בסגנון ה-No Limits. אני מניחה שהאדם ימשיך לנסות תמיד להגיע לגבול המקסימלי מבחינת עומקים וזמן עצירת הנשימה אך עליו לדעת שלהישגים אין כל משמעות אם לא יזהה את המניע הפנימי שדוחף אותו לעתים באופן תת הכרתי להעמיק יותר ויותר בים מלכתחילה: הרצון לפגוש את פנימיותו בשלמותה. בכל זאת, ספק אם גוף האדם יצליח לעמוד בלחץ העצום מתחת ל- 180 מ´, בלי למות או - לאלה המאמינים בעליונותו של כוח הרצון אף על החומר הפיזי, לעבור מוטציה כלשהי ולהפוך למשהו שעוד לא הכרנו עד היום: יצור בן כלאיים כמו באגדות.

עד כאן. השלמתי את שאלותיי לאיש שהשאיר אותי לשמחתי בתחושה של התרוממות נפש לאחר שדרכו, אמתתי בפעם הראשונה בחיי את החוויות הרבות של התפעמות ואושר שחוויתי בים, אף שבעומקים רדודים בהרבה ממנו, והבנתי שזו רק תחילת האקסטזה. העומק הוא בעצם רק אמצעי לעורר בנפש את הממדים הקיימים בה זה כבר, ורוב האנשים שהתנסו בצלילה החופשית בהתחלה בעומקים יחסית רדודים כבר דיווחו על תחושות ומחשבות שעד אז לא היו מוכרות להם כשהם דורכים על קרקע מוצקה. בדרך כלל, הם לא הצטערו על המפגש בינם לבין האני החדש שהכירו בים. אם נעז להיכנס לתוך האוקיינוס כוחו וקסמו יפעלו עלינו בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. העומק, המים הבלתי יציבים והתומכים בו זמנית, הריח הקדמון של מימיו, האינסוף וצבעו הכחול, אלה חודרים דרך המסכים העבים ביותר וממיסים אותם. הים אינו סביבה שניתנת לכיבוש או לשליטה. שם אין לך ברירה אלא ללמוד לזרום. 
על המחברת
המאמר התפרסם בגיליון 84 של "חיים אחרים" הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית.

סאתים לרוקה היא בעלת תואר ראשון בארכיאולוגיה, חוקרת עצמאית בתחומי מדעי הדתות, מיתולוגיה ופילוסופיה השוואתית. מטפלת מוסמכת בהידרותראפיה שיקומית, תנועה והדמיה על פי שיטת הביופידבק ומדיטציה טיבטית. צוללת בכירה וחופשית לעומקים: 32 מ´ סנפירים, ו- 40 מ´ משקולות משתנות. 

חדשות
פותחים ראש
מדיטציה
בודהיזם
אומנות לחימה
הספרייה
אסטרולוגיה
  מדד הגולשים
תשתחרר, בנאדם
                  40.86%
אני הוא זה
                  9.68%
האיש שפתח את הדלת
                  5.38%
עוד...

פותחים ראש
אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה  
האל שבאל.אס.די  
על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע  
 
סקר
הזיכרון הראשון שלי
מלפני גיל שנתיים
בין שנתיים לחמש
מהרחם