 |
/images/archive/gallery/525/283.jpg אושרת קוטלר.
צילום: עודד קרני  |
|
|
|
|
| משבר אישי הוביל את אושרת קוטלר למסע רוחני. פרק מתוך ספרה החדש: מסע אל שלושה מחוזות רחוקים-קרובים של התרבות האנושית: הפסיכואנליזה, הפילוסופיה של שפינוזה והזן |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
NRG מעריב
13/6/2006 11:42 |
|
|
|
|
|
|
|
הימים עברו ביעף. בניגוד לכל מה שלימדו אותי אֵי פעם, תקופת הבטלה שלי הייתה מלאה ומספקת. "לא, לרגע אני לא משתעממת," חזרתי ואמרתי לעמיתַי שתמהו אם אני לא סובלת מגעגועים לחיי הקודמים; אם חיידק החדשות לא זורם עדיין בעורקי; אם לא חסרה לי החשיפה התקשורתית, הנוכחות הציבורית, או השד יודע מה עוד.
מי מתגעגע? איזה חיידק? בעינַי זה היה יותר כמו החלמה מסרטן. מצאתי לעצמי נווה מדבר, ממש אַשְרַם, בתוך התוהו ובוהו הישראלי, ולא הייתה לי שום כוונה לעזוב אותו. שגרת חיַי כללה לימודים מחוסרי מחויבות, בילויים עם הילדות, קריאה על חוף הים, אנליזה, שנת צהריים, כתיבה, חברים, המון סרטי קולנוע ובילויים.
הדבר היחיד שהעיב על אושרי הייתה הידיעה הברורה שחיים כאלה הם בלתי אפשריים; שפסק הזמן עומד להסתיים, ולוּ רק בגלל הפחד מפני אובדן מוחלט של עצמאותי הכלכלית. לא יכולתי להרשות לעצמי חיים נטולי עבודה. גם לא יכולתי לאפשר לעומר לפרנס אותי מעתה ועד עולם. פשוט הייתה לי בעיה קטנה עם הביטוי "ועד עולם". דור אחר דור במשפחה שלי, הביטוי הזה לא ממש הוכיח את עצמו. בקיצור, חייתי על זמן שאול, אבל דאגתי לנצל אותו עד תום.
באחד הימים הצלחתי לפתות את אהובי החרוץ לברוח איתי לים, ככה סתם באמצע השבוע. כמו שפעם ברחנו מבית הספר. נסענו לטנטורה.
"ראיתי שחזרת למדיטציות שלך על הבוקר. מה קרה?" שאל עומר כשעזבנו מאחורינו את פקקי התנועה המייאשים
של תל אביב בימי חמישי.
"זה הקורס על זן בודהיזם ודאואיזם."
"מעניין?"
"כן, מאוד. וגם דומה דמיון מפתיע לשפינוזה."
"שפינוזה. מה פתאום?"
"ככה זה. האיש היה כנראה בודהיסט בנשמתו. אבל יש שם עוד משהו שאני עדיין מנסה לברר לעצמי. משהו שכולם מתעקשים שהוא פשוט, אבל לי הוא דווקא נראה מאוד מסובך."
"לְמה את מתכוונת?"
"ליכולת שלנו להתאים את עצמנו למציאות ולקבל אותה כפי שהיא."
"אבל למה לעשות כזה דבר כשאפשר להתאמץ קצת ולשנות את המציאות?"
"כי זה לא תמיד אפשרי, זה למה!" התפרצתי עליו.
"היי, מה את כועסת עלַי? מה כבר אמרתי?"
"את מה שכל ישראלי ממוצע אומר לעצמו ברוב גאוותנות. כמה שאנחנו יהירים, לכל הרוחות! אין לנו שמץ של ספק שגורלנו נתון בידינו. אבל זה ממש לא ככה!"
"ולפעמים זה כן ככה. וחוץ מזה, מה רע בלנסות ולשנות את המציאות אם היא לא טובה לך? למה חייבים לקבל כל דבר כמו שהוא?"
"קשה לי להסביר לך את זה, בלי לתת לך עכשיו הרצאה שלמה על זן בודהיזם."
"גם הרצאה חלקית תהיה בסדר, אבל תפסיקי להתעצבן עלַי. אַת והאנרגיות שלך. חשבתי שעשית מדיטציה הבוקר. זה לא אמור היה להרגיע אותך?"
"אמרתי לך שעוד לא הבנתי את זה עד הסוף..." חייכתי אליו במבט מתחנף. "אז זה עוד לא ממש עובד. אבל כדאי לך להשקיע בי, בסוף אני אצא רגועה, מינימום בודהה."
"טוב, קשקשנית, ההתנצלות התקבלה. אז מה יש לך לספר לי?"
העולם פועל בספונטאניות הכרחית. המים שיורדים מהשמיים הם נטולי טעם, צבע, ריח או צורה, נעדרי משמעות, ממש כמו המציאות, בטרם הטלנו עליה את הגדרותינו. כשמגיעים המים אל האדמה, הם זורמים מעצם טבעם בערוצים. אבל האם הערוץ הוא שמתווה את נתיב זרימת המים או שמא המים מתווים את נתיבו של הערוץ?
המים והערוץ צרים זה את זה כל הזמן מתוך הדדיות של עשייה. כך עובד העולם לפי הדאו וגם לפי שפינוזה - מתוך הדדיות תלויה והכרחית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
"בסדר. הגיוני," אמר עומר לאחר ששמע את משל המים. "אבל עוד לא שכנעת אותי שזו סיבה מספקת לשבת ולהמתין לגורל. המים הרי חרצו את הערוץ שבו הם זורמים, בדיוק כמו שאנחנו יכולים לחרוץ את נתיב חיינו, אם תרשי לי להיות מליצי לרגע...."
"כן, אבל זה עוד לא הסוף. כי עוד תכונה של המים היא שהם מקבלים את צורתו של כל כלי שאליו הם נשפכים. הם מקבלים את צורת הכלי באופן מושלם. צר או רחב, גבוה או נמוך, עמוק או רדוד. המים ישתלבו השתלבות מוחלטת במסגרת שתכיל אותם, אבל הם יְשנו מיד את צורתם ברגע שהמסגרת, כלומר הנסיבות ישתנו. וכך בדיוק ראוי לחיות לפי הדאו, התורה הסינית שהשפיעה מאוד על עקרונות הזן - בהסתגלות מלאה אל המציאות המשתנה, בהתאמה מושלמת ונטולת שיפוט."
"אבל כל מה שאת מציעה לְמי שבוחר בדרך הזאת זה להיות סביל, מוּבל, בלתי פעיל, חסר כל ייחוד, שלא לומר - חסר חיים. עדיף כבר למות מרוב שִעמום."
"באמת? בוא נלך רגע עם הדימוי עד הסוף. תדמיין רגע מים שזורמים בנהר, מגיעים אל סף מצוק ונופלים מטה. דמיין את מפלי הניאגרה בצפון אמריקה או את מפלי האיגְוַוסוּ בדרום אמריקה, ואפילו את מפל התנור הקטן שלנו, בגליל. אתה באמת יכול להגיד על המים האלה שהם חסרי אנרגיה? חסרי ייחוד? חסרי כוח או חיות? סבילים? הרי המפלים מעידים על ההפך. למים יש עוצמה אדירה ויכולת גדולה לא פחות לשנות, לעצב, להגדיר מחדש, למרות שלכאורה הזרימה שלהם נראית לנו סבילה והכרחית. הכוח של המים יכול לשנות את פני כדור הארץ, להזיז יבשות ולהגדיר אותן מחדש, מה לא. ועדיין, אם נביט בהם סתם ככה, בתוך הכוס או באמבטיה, הם באמת נטולי כל ייחוד – אבל רק לכאורה. ככה בדיוק ראוי לחיות על פי הדאו. ומה אני אגיד לך, זה ממש מוצא חן בעינַי."
"אבל עם כל הכבוד לדימוי, בני אדם הם לא מים. הרי בעיני עצמנו אנחנו נורא ייחודיים, מלאי טעם וצבע וריחות טובים, חכמים ומקוריים. וחוץ מזה, שכחת שיש לנו גם אגו. כלומר הגדרה ברורה של מה אנחנו כן ומה אנחנו לא. אז איך בדיוק נתנהג כמו מים, חסרי כל טעם וריח, צורה או אנרגיה? זה סותר את הדבר הבסיסי ביותר שמגדיר אותנו כבני אדם... הרצון לייחד את עצמנו."
"נכון. הפילוסופים של הדאו היו מודעים כמובן לבעיה 'הקטנה' הזאת, אבל שלא כמו שפינוזה, הם ויתרו על הרעיון לנתח את הסיבות לקושי הזה שלנו. לשיטתם צריך 'לתקן את הכלי המזייף', ולא חשוב מה הסיבות לזיוף."
"ואיפה בדיוק הם מציעים להתחיל בתיקון הזה?"
"קודם כל מנַטְרלים את האבחנות שלנו על העולם. השלב הראשון הוא להבין שאנחנו מוגבלים ושהעולם הוא לא הפרשנות שאנחנו מעניקים לו."
"גם זה דומה לשפינוזה....אבל זה בכלל לא פשוט. זה לכשעצמו נוגד את הדבר הבסיסי ביותר שמגדיר אותנו – שיפוט."
"נכון. באמת מדובר במצב תודעה חדש. ואין לי מושג איך עושים את זה עדיין. זה בדיוק הדבר שאני מתאמצת כל כך לברר. תראה, לפי הדאו, כשמסגלים התבוננות נטולת הגדרות על העולם, אפשר לזהות דברים חדשים שלא ראינו קודם בגלל ההגדרה. סתם דוגמא: כשאתה רואה פלסטיני המחשבה הראשונה שלך היא..."
"שהוא עומד להתפוצץ עלַי כמובן."
"ואם זו לא הייתה ההגדרה שלך, אם זו לא הייתה התניה אוטומטית - מה היית רואה?"
"סתם בחור שנראה עני אולי."
"כלומר, היית מסוגל אפילו לרחם עליו."
"כן. אבל נראה אותךְ עומדת ליד מישהו שנראה לך ערבי או פלסטיני בכניסה לקניון, ולא מפחדת בגלל שהחלטת לבטל את המחשבה האוטומטית שלך על המציאות. זה לא הגיוני, ואת יודעת מה, זה גם לא אחראי!"
"אני מסכימה שזה קשה, אבל בכל זאת, זו השאיפה של הדאו ושל הזן - לבטל את הידע האוטומטי, את הסקת המסקנות המכלילה שלנו על המציאות, ולחזור אל המקום של הידיעה הספונטאנית. הידיעה הזאת דומה ליכולת שלנו ללכת או לחשוב, משהו שקורה באופן אוטומטי כמעט, בלי שאף אחד יסביר לנו איך עושים את זה. ידיעה של תינוק או של ילד לפני שלמד לדבר..."
"זה מאוד פואטי, אבל בחייך, בדיוק בגלל זה צריך לשמור על תינוקות! הם לא יודעים ממה צריך להיזהר! ידע מוקדם על המציאות יכול רק לעזור לך להתמודד איתה טוב יותר."
"אבל בדרך תפספס את החיים עצמם, בגלל כל החששות, ההתניות והפחד," התפרצתי לדבריו.
"היי," קטע אותי פתאום עומר בקול נלהב כשעברנו את צומת פורדיס לכיוון צפון. "תראי את כל מצנחי הרחיפה האלה? מאיפה הם באים?"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבטתי החוצה וראיתי. המחזה היה מרהיב, השמיים למולנו היו מלאים מצנחי ענק צבעוניים, שריחפו באיטיות ובשלווה לעבר קו החוף.
"זה בטח מועדון הצניחה החופשית של חוף הבונים. אנחנו כנראה לא רחוקים משם," אמרתי.
"תמיד רציתי לנסות את זה", הביט בי עומר והסיט את מבטו מהכביש לפניו. אני שונאת כשהוא עושה את זה . "מה את אומרת? נעצור לבדוק?"
"השתגעת? לקפוץ ממטוס ועוד בלי לפתוח את המצנח? סתם ליפול במהירות של מאתיים חמישים קמ"ש לכיוון הקרקע? ממש לא. תודה. אני מעדיפה להישאר כאן על הארץ, בחיים."
"מה קרה לך? נראה לך שכל אלה קופצים אל המוות? נכון שזה נראה מפחיד, אבל לא נדע עד שננסה. וחוץ מזה, מה קרה לנאום היפה שלך על ביטול ההתניות המוקדמות שלנו על המציאות?"
"מותק, אני עדיין בשלב התיאוריה. יישומים זה למתקדמים בלבד. אבל אם בא לך, אני מוכנה להסתכל עליך מלמטה."
וכך היה. עומר אפילו לא חשב פעמיים: רישום, תשלום, הסבר מזורז על כללי התנהגות ותנוחות גוף בצניחה. ובתוך שעה הוא כבר צעד עם המדריך הפרטי שלו לעבר מטוס הסֶסנה בדרך לצניחת טַנְדֶם, מה שאומר - נפילה חופשית אבל בליווי מדריך. באוויר הפתוח עמד טעם של התרגשות משחררת. כל המקום שָרץ אנשים שטסו, קפצו נחתו בשלום, וחוזר חלילה.
"אולי בכל זאת תבואי?" חיבק אותי עומר, מזהה את ההשתוקקות במבטי.
לרגע אחד התפתיתי לומר כן, אבל הפחד היה חזק ממני. "עזוב, עדיף שהבת שלנו לא תהפוך יתומה משני הוריה. אם חס וחלילה יקרה משהו, לפחות אחד מאיתנו יוכל לטפל בה," אמרתי בצחוק והתכוונתי לכל מילה. "אני רק מקווה שניסחת את הצוואה שלך כראוי," קראתי לעברו לפני שעלה למטוס. וליתר ביטחון כרכתי עצמי סביבו לעיני כולם ולחשתי לו שגם אם הוא ימות, לא יהיו לי אחרים על פניו.
"רק בשביל זה היה שווה לעצור כאן, משוגעת אחת," חיבק אותי חזרה ונשק לצווארי. "אל תדאגי, אין לי שום כוונה למות בקרוב."
ואז הוא עלה למטוס, נעלם בתוך דקה והשאיר אותי בבית הקפה הקטן, לדאוג לו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזמנתי קפה הפוך, הדלקתי סיגריה והתמקמתי על בַּר העץ שפונה לים. רוח קלה נשבה. היה חם מאוד, אבל הצֵל סיפק מחסה סביר. בית הקפה היה ריק מאדם, למעט איש מבוגר, חבוש כובע בוקרים, שנשען על מקל והתבונן כמוני בשמיים. מחכה למישהו מן הסתם.
חשבתי על השיחה שנקטעה בעודה באִיבה. משל המים בעצם אומר לנו לזרום עם החיים. כמה שזה מפתה, אבל כמה מאיתנו באמת מסוגלים לכך?
הזקן בבית הקפה הנטוש התחיל להשתעמם ונופף לי לשלום. "ולמי את מחכה, עלמתי הצעירה?"
"לבעלי," קיצרתי הסברים. המילה בן זוג תמיד נשמעה לי מטופשת.
"אל תדאגי," קרא את מחשבותי. "הם כולם נוחתים בסוף על הקרקע. אף אחד עוד לא מת כאן. לפחות לא מהצניחה," הוסיף בחיוך.
יופי. באמת מאוד מרגיע. "תודה," חייכתי אליו ופתחתי ספר. לא הייתי במצב רוח חברותי במיוחד.
המשכתי לתהות. למה בעצם אני לא יכולה ללמוד מהניסיון? הרי שלוש שנים נלחמתי במציאות, בדחף לקום וללכת מהעבודה. שלוש שנים שכנעתי את עצמי לא להרים ידיים, שזה לא הדבר הנכון לעשות. ואחרי שהכאב הפך לבלתי נסבל רקמתי ברוב יוהרה תוכנית חלופית. תכננתי ללכת מכאן, לברוח. אפילו לא הפריע לי להפוך על פיהם את חייהם של האנשים הקרובים אלַי, בשמה של המצוקה האישית שלי. הייתי חייבת לעשות משהו – ככה חינכו אותי, לא? לעצב את גורלי. לזרום עם זה? מי חשב על האפשרות המטופשת הזו בכלל. מי העלה בדעתו פשוט להפסיק להילחם. אבל בדיעבד, זה הרי מה שפתר את הבעיה. ברגע שהנחתי לעצמי להפסיק לעשות, להפסיק לתכנן, ופשוט לשבת אחורה, ולא לעשות כלום, הדברים הסתדרו מעצמם, הדרך הופיעה לפנַי מבלי שאתכוון לכך.
וזה הרי מה שקרה לי לאחרונה גם עם אבא. כמה ניג'סתי לו לשפץ את הדירה המכוערת בבת ים. כמה התשתי אותו בניסיונות השכנוע שלי למכור אותה. אפילו הלכתי ומצאתי לו דירה חדשה באותו מחיר. אבל רק אחרי שהחלטתי להניח לזה ולהשלים עם הכיעור, הוא הודיע לי פתאום שהוא מתכוון להשקיע בשיפוץ כללי. לא רק בתוך הדירה, אלא גם בבניין כולו. אז למה אני לא יכולה פשוט לוותר לפעמים? הרי כשמפסיקים ללכת עם הראש בקיר, הדברים יכולים להסתדר מעצמם.
"הי!" קרא אלַי הזקן על המרפסת והקפיץ אותי מהרהורַי. בכלל שכחתי שיש שם עוד מישהו.
"אני רואה את המצנחים. הם חוזרים. בואי תראי!"
מיהרתי לקצה השני של המרפסת וניסיתי להתבונן מעלה. בקושי רב הצלחתי להבחין בכמה נקודות קטנות בתוך התכלת הבוהקת.
"באיזה צבע היה המצנח שלו את זוכרת?"
"לא. זו הפעם הראשונה והוא גם עם מדריך."
"אה. אז חַפשי את המצנח הכתום-ירוק. זה הצבע של הטנדמים."
מקץ דקה זיהיתי אותו, מרחף לאיטו בסְלַלום, שלפחות מלמטה נראה נעים במיוחד. ושוב קינאתי. לי לא היה האומץ לוותר על הפחד.
חכם הדאו צ'וּאַנְג דְזֶה אמר:
החכם, הולך לאורו של התוהו ובוהו – לאורה של החשכה
הוא אינו כופה אבחנות. זו צלילות הדעת.
אני אחד עם עולם ומלואו, הארץ והשמיים נולדו איתי
הידיעה שנחה במקום שאיננה יודעת. היא הידיעה השלמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לי לא היה אומץ ללכת לאורה של החשיכה, לקפוץ אל הבלתי ידוע ובוודאי שלא היה לי שום מושג איך מגיעים אל הידיעה שנחה במקום של האי ידיעה.
מקץ דקות ספורות נחתו הצונחים בלב השדה הפתוח. עוקפת את כל המחסומים ואת האיסור המפורש להיכנס אל שטח הנחיתה, רצתי לעברו של עומר. לפתע יכולתי לנשום מחדש. "הוא נשאר בחיים, הוא נשאר בחיים," צווחתי בעודי מזנקת עליו, כשהוא עוד קשור לרִתמה. עומר התבונן בי בחיוך גדול ומותש, צוחק בשארית כוחותיו. "משוגעת, תרדי ממני, אני תכף מת! זה היה מדהים! מפחיד אבל מדהים. אל תוותרי על זה. בפעם הבאה תורך!"
אימצתי אותו אלַי בכוח, ולרגע נדמה היה לי, שאולי יום אחד זה יהיה אפשרי, שאולי יום אחד אוכל להפסיק לפחד.
מדיטציית זן הייתה הכלי שלי למיגור הפחד. עכשיו היה לי ברור לגמרי מדוע אני חייבת להתמסר לה. אני כהרגלי הייתי טובה בדיבורים. עומר פשוט עשה את זה, ובכך מימש את התורה כולה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"סיפור שמתחיל בדמעות" יצא בהוצאת כתר ורימון
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
