 |
 |
|
|
|
|
| אי אפשר להתווכח עם רגשות, וההיגיון יהיה הראשון שיודה בזה. אבל יש רגשות עומדים ויש רגשות זזים. ובזה אפילו הלב מודה. עדית פאנק על רגשות זזים ורגשות עומדים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
עדית פאנק
14/5/2006 13:04 |
|
|
|
|
|
|
|
יש רגשות זזים ויש רגשות עומדים. רגשות זזים הם כמו נהר שנע בדרכו אל הים. רגשות עומדים הם כמו מים חסרי תנועה שהופכים לשלולית או ביצה. עם רגשות לא מתווכחים. רגש הוא מים במהותו. לכן, כנראה, גם לשלולית או לביצה יש סיבה טובה להתקיים בטבע. מקווה של מים עומדים מייצר ראשנים שהופכים לצפרדעים, שבזכותם נולדות אגדות רגשיות על נסיכים ונשיקות שלא מגיעות אל סיפוקן. מקווה מים כזה גם מאפשר בית חממה ליתושים, שכשהם עוקצים אותנו, הם אולי פשוט רעבים, אבל לבטח גם מנסים להזכיר לנו משהו שהעדפנו לשכוח - שגם עמוק בתוכנו יש מים עומדים שאמנם חיים בדרכם, אבל לא מגיעים אל הים...
נכון שגם מים עומדים הם רגש, אבל הם סוג מסוים של רגש שמעכב את הנשמה. רגשות ללא תנועה משכנעים אותנו שזה בסדר שיתושים עוקצים אותנו, כי אנחנו מונעים מהם את המזון שלהם, ולכן הם אוכלים אותנו. ואולי הם גם מאפשרים לנו להאמין שמאגר מים כזה, טוב ביסודו, למרות שהוא מעלה עובש.
 |
| מעקף לב רגשי |
|
עדית פאנק מאמינה שאין קיצורי דרך ואין גם שום דרך ששווה להאריך אותה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
מים עומדים הם רגש שעבר מוטציה. מים שלא זורמים הם כמו רגשות תקועים. שלולית שמאפשרת לנו להאמין ששנאה, נקמה, בגידה, חוסר אונים או מרירות, מאפשרים לנו להאמין שלא טעינו בבחירותינו כבני אדם ששואפים להגיע אל הים. עדיף שניקח אחריות על המוטציה הזאת. לא יתכן שלא. נקמה וזעם, חוסר אונים ותשישות, מאפשרים לנו לחרוג מגבולות הלב וההיגיון, והופכים את כולנו למים עומדים.
מים הם מים. אבל מים עומדים הם לא מים זורמים. שנאה ואהבה הם אמנם שני צדדים של אותה מטבע, אבל אהבה היא נהר זורם ושנאה מגיעה אולי אל אותו ים, אבל בדרך קשה ואחרת, לרוב מייסרת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הים תמיד יהיה שם
|
|
|
 |
|
|
|
מבחינתי, ייסורים הם רגש עומד. יותר מדי פעמים שמעתי אנשים שאומרים שהם מעדיפים לחיות בביצה הפרטית שלהם, כי נוח להם יותר להיעקץ ולהעלות עובש, מאשר לשנות כיוון אל עולם לא ידוע, גם אם הדרך תוביל אותם אל מי העולם הגדול.
יש סיפור עתיק שמופיע בתרבויות שונות ובגרסאות שונות. בכפר סיני קטן ועני התלוננו כל התושבים מול הזקן החכם על חוסר האונים שלהם לעמוד בחייהם הקשים. עוני, אובדן, צער, קנאה, מרירות, עקרות, כעס, קור, חום ורעב. הזקן החכם ביקש מכולם להתכנס בכיכר הכפר השכם בבוקר. הוא ביקש מכל תושבי הכפר להביא את כל הצרות שלהם בתרמיל על גבם. כל תושבי הכפר הגיעו אל הכיכר נושאים את הצרות שלהם בתרמילם האישי. הזקן החכם ביקש מכולם להניח את תרמיל הצרות שלהם באמצע הכיכר. כולם כאחד הניחו את השק הכבד שלהם במרכז הכיכר ונשמו לרווחה.
עכשיו, אמר להם הזקן ההוא, אתם רשאים לקחת כל תרמיל שתבחרו בו. קחו לכם כל צרה שנראית לכם קלה יותר משלכם, ולכו לביתכם.
לא היה שם איש אחד, בכיכר הקטנה ההיא, שלקח תרמיל לא שלו. כולם כאחד העדיפו לחזור אל הביצה המוכרת שלהם, מאשר להתמודד עם תרמיל חדש, שאולי הצרות שבו גדולות יותר או פחות משלו, אבל מחייבות אותו לתנועה רגשית לא מוכרת, שאין לנו אומץ לעשות אותה, אפילו אם בסופה נהפוך לנהר שהולך אל הים האמיתי. במקום זה, אנחנו מעדיפים לעשות תנועות מוכרות ומרגיעות בביצה שלנו, תנועות שמאפשרות לנו להנפיק עוד ועוד כספומטים רגשיים שעושים לנו אוברדרפט בנשמה, וגם גורמות לנו להאמין, שטוב יותר לחיות בביצה מוכרת, עם הכאב המוכר, מאשר לקחת סיכון אמיתי
עם סיכוי אמיתי להגיע אל הים.
שלולית או ביצה תמיד מרגישות צודקות, בעיקר כי מקורן במים, ועם מים, כלומר עם רגש, קשה להתווכח. ההיגיון מנסה לפעמים לשכנע את הרגש שככה אי אפשר יותר, אבל הרגש, רקדן אקטיבי, מעדיף מסיבות של שמחה וצער, תנועות מוכרות מעברו הרחוק, כדי לשכנע את ההיגיון שהוא זה שטועה. רגש לא באמת רוצה להיכנע לשלולית, אבל לעתים הוא נכנע או משתף פעולה עם ההיגיון, שלא באמת מאמין באגדות, כי הוא בטוח שהרגש ממציא אותן, רק בגלל שחסר לו ראש.
היגיון לא מאמין באגדות. רגש לא מאמין לראש. הרגש נכנע להיגיון ונשאר בביצה של מים עומדים. ההיגיון מוותר על תנועת הרגש אל הים.
ואולי באמת, בסופו של דבר, כל הדרכים מובילות לרומא וכל המים זורמים אל הים, אבל טעייה או תהייה, מצדיקות עיון מחודש ביחסים בין הראש ללב, ולהפך.
יש דרכים שנראות כאילו הן לא מובילות לשום מקום. מים זורמים שהופכים לשלולית עיקשת שלא מגיעה אל הים. אבל מים הרי תמיד נשארים מים. גם אם הם לעתים מעלים עובש, מגדלים צפרדעים ויתושים, עוקצים את ההיגיון, וממציאים אגדות, הם תמיד יישארו מים במהותם. הם מחלחלים אל האדמה שתמיד מוכנה לספוג אותם, ובסוף בסוף, הם יעלו עובש, יתייבשו בה, או ימצאו דרך קשה להתמזג עם הים. ובסוף הדרך, ככל הנראה, גם מים שהעלו עובש יניבו חיים בדרכם, כשהם ישכילו לחוש את הים.
כי מים, כמו גנב מטעם הטבע, תמיד ימצאו את הדרך אל הים. וגם אם הדרך קשה ולא מוכרת, הים תמיד יהיה שם. זורם בדרכו השקטה, מוכן לקבל לתוכו כל נהר שזורם אליו, וגם כל שלולית שאבדה בדרכה אליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסוגריים שבין הלידה למוות
|
|
|
|
|
|
|
הגוף שלנו, הכלי שבו קיבלנו זכות להכיל את כל המים שבאנו איתם לעולם, לא תמיד מסוגל להכיל את מלוא עוצמת רגשותינו. לעתים, המים שהתברכנו בהם, הופכים למאגר מעלה עובש. לפעמים אנחנו טועים. יורדים מדרך המלך אל שבילים צדדיים. לפעמים, אנחנו הופכים לשלולית או ביצה למרות שנולדנו נהר. מסתפקים בפנטזיה על נשיקה שהופכת צפרדע לנסיך, או חולמים להתעורר מנשיקה. נוקמים במקום לחבק את חולשותינו. זועמים במקום לקבל את הכעס שלנו על עצמנו. שוחים בביצה הרדודה שלנו, ומתגרדים עם היתושים המוכרים שלנו, העיקר שאף אחד לא יכריח אותנו לוותר על המציאות המוכרת לנו, במקום לקום יום אחד עם תחושה חדשה של נהר שמוכן לזרום אל הים, עד הסוף. זה כנראה פחד המוות, או פחד הלידה.
איש לא מבטיח לנו שניוולד כמו שחלמנו או שנמות איך שנרצה. לכן אולי נוצר חשש עצום בסוגריים שבין הלידה למוות. כולנו כנראה לא סומכים על ארוחת החיים שלא נגמרת במתיקות כזו או אחרת. זה חשק אמיתי, מתוק כמו צמר גפן מסוכר, אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו, לא נוכל להתעלם מהמקל הדק והנוקשה שעליו מלופף הסוכר האוורירי הזה. כי מים עומדים הם לא נהר. שלולית היא לא נחל וביצה היא לא אגם.
אי אפשר להתווכח עם רגשות, וההיגיון יהיה הראשון שיודה בזה. אבל יש רגשות עומדים ויש רגשות זזים. ובזה אפילו הלב מודה.
רגשות או תחושות כמו טינה, נקמה, מרירות, אשמה, האשמה, חוסר אונים, שנאה, תלות, קמצנות, ריצוי, חוסר אחריות, התבדלות, בדידות, הסתגפות, צדקנות, התחסדות, התייסרות, התנשאות, הסתגרות וכדומה הם רגשות שהופכים לשלולית או לביצה. זה בסדר, כי לכל מאגר מים יש זכות קיום בטבע, אבל ביצה היא לא נהר, ולרוב היא תעלה עובש, או במקרה הטוב היא תהיה שלולית שתתייבש.
רגשות כמו אהבה, חמלה, שמחה, ואפילו כאב או כעס (כן, אפילו כעס, בתנאי שבוחרים להניע אותו, בדרך אנושית) הם רגשות זורמים. מותר לכעוס לא פחות ממה שמותר לסלוח, כל עוד הרגשות שלנו נעים כמו נהר. רגשות עומדים, גורמים לנו לחיות בשלולית כל חיינו.
כולנו בני אדם. כולנו עושים שלוליות. כולנו נהר. כולנו שואפים להגיע אל הים.
אולי מה שקשה לנו, הוא היכולת לקבל את הרעיון שהיגיון ורגש הולכים ביחד. כי הרי מי שבוחר להיות נהר, בעצם מוותר על האגו והופך לטיפה אחת בים, אבל במקביל, מי שמוכן להתמזג כטיפה אחת בים, הופך להיות חלק מהאוקיינוס הענק הזה.
אולי פשוט קשה לנו להודות שאנחנו גם גל אחד וגם הים כולו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
