 |
/images/archive/gallery/496/970.jpg בין אי-סדר לסדר.
כריכת ההגדה  |
|
|
|
|
| האם תניחו ללילה הזה לשנות אתכם באמת? טעימה מתוך ההגדה האלטרנטיבית-הוליסטית שכתב מיכאל קגן |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
מיכאל קגן
12/4/2006 9:33 |
|
|
|
|
|
|
|
מה מסמלים מי המלח? אלו הן דמעותיך המלוחות. כל הדמעות ששפכת וכל הדמעות שעצרת בתוכך ולא הרשית לעצמך לשפוך. נִשמו עמוק והניחו לעצמכם להיזכר בכל אותן דמעות: הזולגות, האצורות, המודחקות. ההגדה מעודדת אותך לגעת במצרים
הפנימיים, במצרַיִם שבתוכך: בכל אותן פעמים שבהן חשת לכודה ואבודה, בכל הפעמים שבהן היית בודד, מנוכר מעצמך וממקור חייך.
נשמו נשימה עמוקה והניחו לעצמכם לחוש את הלחץ בחזה, את כאבי הבטן. אמנם כן, המסע החל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יחץ
|
|
|
 |
|
|
|
חכו, אל תמהרו לשבור את המצה!
אתם עומדים עכשיו לפני אחד הרגעים המרגשים ביותר של ליל הסדר. צרפו כוונה עמוקה ואמיתית לשבירת המצה. החזיקו את המצה השלמה בידיכם והתבוננו בה. מצה זו מייצגת את האני האמיתי שלכם. לכן כל כך חשוב שלפני השבירה היא תהיה שלמה לגמרי. שלמה ללא יוהרה, ללא גאווה, ללא שום ניפוח של האגו, ללא רעיונות ומחשבות, ללא מסכות, ללא שום קלקול. המצה השלמה היא מי שאתה, מי שאת באמת: פשוטה, תמימה, כפי כשהיית בילדותך, לפני שהתחלת לשאול, לפני שקיבלת תשובות, לפני שהתחילו להעמיד אותך במבחנים. כך גם תשובי להיות. כך אתה כבר עכשיו - אם רק תאמין בכך. הביטי במצה השלמה ושברי אותה. הנה היא מי שאת עכשיו: תמימות אבודה, אמונה כושלת, רוח שבורה, הנה הוא מי שאתה: רחוק מאלוהים, נודד בגלות, מרוחק מן האני האמיתי שלך. הצביעו על השבר הקטן - זהו לחם עוניינו, הא לחמא עניא, את השבר הגדול עִטפו והחביאו. במהלך הערב הוא יעבור שינוי מהותי ויהפוך להיות אפיקומן: לחם החירות והריפוי, לחם השלמות, לחם המשיח. שני חלקי המצה באים מאותו מקור ובכל זאת הם שונים כל כך. זהו נס הגאולה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מגיד
|
|
|
|
|
|
|
כדי להעריך בשלמות את עומק החוויה שמציעה בפנינו ההגדה של פסח, עלינו להיות ערים ומודעים לכל מה שנאמר ונעשה במהלכו של הלילה הזה. כדאי לחשוב גם בדימויים. אל תניחו להסבר המקובל "כדי שהילדים ישאלו..." לספק אתכם. זהו הסיפור האישי שלכם - העמיקו בו. השתמשו בדמיון כדי להבין את הסיפור - בדרככם שלכם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבן הרשע / הבת הרשעית
|
|
|
|
|
|
|
הבת המנוכרת, זו שקל כל כך לכנותה "רשעית", איננה מעסיקה את עצמה בדאגות לעתיד העם היהודי, היא מרגישה דחויה ומנוכרת מן הקהילה והיא כועסת. היא איננה שואלת שאלות מתעניינות, אלא מטיחה בפנינו את עמדתה באופן רטורי: אם אלוהים החליט להחריב את המקדש ולהגלות אותנו - מה הטעם בכל העבודה הזאת!
את התשובה לבת המנוכרת עלינו לנסח בזהירות. לא תשובה חדה ולאקונית, אלא תשובה "קהה" הניתנת בחמלה ובהבנה. עלינו לעזור לה (ולחלק הפנימי שלנו שמזדהה איתה) להתרכך. נוכל להודות בפניה שיש הרבה שאלות, אבל לא תמיד יש גם תשובות. נוכל לספר לה מניסיוננו שדחיית האלוהי היא דחיית העצמי, ושגם החלק המרדני שבתוכנו הוא אלוהי. אולי נצליח לשמור עליה מפני הסתחררות אל עבר הענשה ושנאה עצמית, שהיא - לעתים קרובות - התוצאה של ההוצאה העצמית מן הכלל. ייקשה עליה לשמוע, אבל עלינו להמשיך ולשדר לה כי יש לאהבת אלוהים הכוח לחדור גם דרך החשכה הגדולה ביותר. לפני שנים רבות ניהלתי סדר שבו סיפרה אחת האורחות על אחיה שהצטרף לכת וזנח לחלוטין את דרך היהדות. באותם ימים הגבתי בדרך שאולי יותר מקובל להבין בה את התשובה לבן הרשע: "אף אתה הקהה - במובן שבור - את שיניו... לרשע שכזה לא מגיע להיגאל...". במשך הזמן הצטערתי מאוד על שנתתי ביטוי לגישה זו, משום שככל שהעמיקה הבנתי, התברר לי כי למעשה ליל הסדר כולו מוקדש לבן המנוכר והדחוי הזה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה
|
|
|
|
|
|
|
מן הבודהיזם למדנו שהיקשרות ((attachment היא סיבת הסבל הקיומי. ההיקשרות במובנה הבודהיסטי היא מה שאנו קוראים "שעבוד מצרים". מצרים מייצגת כל דבר שאנו נקשרים אליו בתחומים הפיזיים, הרגשיים והפסיכולוגיים של חיינו. כאשר הכתוב מצווה "אלוהי מסכה לא תעשה-לך"(שמות ל"ד, י"ז), הציווי איננו על המסכות, אלא על הפיכת המסכות לאלוהים. כסף למשל הוא חסר כוחות כשלעצמו: הוא בסך הכל אמצעי למסחר. אבל ההיקשרות לכסף, אהבת כסף, הפיכת הפיזי, הארעי, לאלוהים, זהו שעבוד ואלה כבלים. התבוננו אל תוך לבכם וראו איך הפּרעה הפנימי מעביד אתכם קשה!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ואחרי כן יצאו ברכוש גדול
|
|
|
|
|
|
|
ואחרי כן יצאנו - ברכוש גדול! גם בחשכת השעבוד הפרטי שלנו חבוי אוצר, משום שאין התנסות שהיא רק שלילית או חסרת ערך. תובנות אלו הן כלי הכסף וכלי הזהב ששאלנו מן המצרים בדרכנו אל המדבר. ומה נעשה באוצר זה? האם נקדיש אותו לאלוהים (כמו אלו מישראל שהרימו תרומה לבניית המשכן) או נשחית אותו בעבודה זרה (כמו אלו שיצרו את עגל הזהב)?
שאלו את עצמכם: מה למדתם בכל אותו הזמן שחייתם במצרים הפנימית, ואיך תוכלו להשתמש במה שלמדתם כדי להיטיב עם העולם? ומה שנכון ליחיד, נכון גם במישור הלאומי: מה למדנו באלפיים שנות גלות, ואיך נשתמש בידע זה כדי להיטיב עם העולם?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ונצעק
|
|
|
|
|
|
|
הקולות הפנימיים שמתנגדים לתשוקתנו לצאת ממצרים וגורמים לנו להשתיק את הצעקה הגדולה, הם חזקים ומתוחכמים:
"יהיה בסדר".
"זה לא ממש כואב – זה לא נורא כואב".
"אני יכולה להסתדר עם זה".
"יכול להיות יותר גרוע".
"לא מגיע לי יותר".
"זה הגורל שלי לסבול".
"אלה החיים".
מה התירוץ שלך? עד מתי תחכה, עד מתי תחכי? נקודת המפנה בהגדה בין עבדות לחירות סבה על ציר אחד - "ונצעק". מיד אחרי הצעקה מתחיל תהליך הגאולה: "וישמע ה', וירא ה', וידע אלוהים... ויוציאנו ה' ממצרים!". זהו סודו הגדול של הריפוי הרוחני: אמנם אין הוא נובע מתוכנו אלא מגיע אלינו בחסדי האלוהים, אבל כדי שנוכל לקלוט את החסד האלוהי אנחנו חייבים לעשות משהו - לצעוק! האהבה האלוהית מבקשת להתבטא בחיינו, אבל יהירותנו, פחדינו, גאוותנו ובורותנו חוסמים את זרם האהבה. בואו נוותר על יהירותנו ונצעק! בואו נתגבר על פחדינו ונצעק! בואו נבלע את גאוותנו ונצעק! בואו נשבור את כלא בערותנו ונצעק! בואו נודה שאין בידינו הכוח להוציא את עצמנו ממצרים, שרק בעזרת כוח גדול מאתנו נוכל להיגאל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עשר המכות
|
|
|
|
|
|
|
על כל אחת מעשר המכות שאנו מזכירים, אנו מטפטפים טיפת יין בעזרת הזרת. בדרך כלל אנו מבינים זאת כמחווה סמלית להפחתת שמחתנו (שהרי אין שמחה אלא ביין), מתוך הכרה בסבלם של המצרים. אבל למען האמת, קשה לראות הטפת עשר טיפות מתוך ארבע כוסות כשקולה למותם של אלפי מצרים!
קחו נשימה עמוקה והתבוננו בחייכם שלכם. האם יש מישהו ששילם בסבלו כדי שתוכלו להיות כאן היום, חיים את חייכם במציאות של חירות, במקום שבו בחרתם להיות?
קודם כל, סבלו האימהות שלנו, את עול ההיריון ואת כאב הלידה.
אם אנו בכורים, ייתכן שלידתנו, המשמחת כשלעצמה, הביאה קץ לתקופת החירות של הורינו כזוג צעיר. ייתכן שקיומנו הפעוט הפיל עליהם מכה כלכלית, או יצר לחץ על יחסי הזוגיות (מכת בכורות). מרגע זה, במשך ימי חיינו, המשכנו לגרום כאב: גרמנו כאב לאחינו ואחיותינו, גרמנו סבל לבני זוגנו, לאלו שאנו עדיין חיים לצדם ועוד יותר מכך לאלו שעזבנו משום שהיינו חייבים לעשות זאת, כדי לחיות את חיינו בדרך הנכונה לנו. גם על ילדינו הבאנו כאב, אפילו אם רק טובתם היא שעמדה לנגד עינינו!
ומה באשר לכאב שאנו מכאיבים לאדמה? והסבל שאנו גורמים לעצמנו? חלק מן הכאב הזה נגרם באופן מודע; חלק - באופן בלתי מודע. נראה שאי אפשר לצאת ממצרים בלי לגרום כאב למישהו: כמו בלידה, כמו בגירושין. אין פירוש הדבר שאנו אנשים אכזריים או שאנו רוצים להכאיב בזדון. ליציאת מצרים ולכניסה לארץ ישראל יש לפעמים מחיר במטבעות של סבל. אנו חייבים להכיר בכך שלכל צעד במסע הגדילה הרוחני יש מחיר, ולפעמים מישהו אחר משלם את מחיר הצמיחה שלנו. פִתחו את לבכם והכירו באמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חמץ ומצה
|
|
|
|
|
|
|
החמץ מסמל את האגו המנופח שלנו - רובו פשוט מורכב מאוויר.
מהי מצה? זהו לחם שלא החמיץ, שנוצר מעירוב של קמח ומים, ללא תסיסה. תהליך התסיסה נעצר משום שהמצה נאפית סמוך לבלילת הקמח במים, משום שהעיסה נאפתה מיד. המצה המקורית (שנראית כמו פיתה בדואית רכה, ושנשמרה בצורתה זו גם במסורות מזרחיות ואתיופיות) תופסת מקום של כבוד בתרבות הנוודית. הבדואים מכינים ממנה כמויות גדולות לפני שהם יוצאים לדרך משום שקל לקפל אותה, היא תופסת מעט מקום ומשתמרת לזמן ארוך. המצה היא בדיוק כפי שהיא נראית לעין - תוכה כברה. היא אמנם אינה טעימה כמו החמץ, אבל היא איננה זקוקה למראית העין התפוחה הזאת כדי להיות מה שהיא. היא מייצגת את ההוויה. היא מייצגת את היותנו עצמנו, פשוט מי שאנחנו, עם האגו הבסיסי שלנו, במצבו הלא מנופח. כי הרי מלכתחילה האגו איננו רע, הוא חלק חיוני מן החיבור בין העולם הפיזי לעולם הרוחני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חרוסת
|
|
|
|
|
|
|
האגדה מספרת על ספר רפואות מיוחד שכתב שלמה המלך. בספר זה פירט שלמה את דרך ריפויים של כל החוליים הפוגעים במין האנושי. זה היה ספר ממצה יותר מספרה של לואיז היי, משום שהוא לא עסק רק בסיבות הפסיכוסומטיות למחלות, אלא גם בשורשיהן הרוחניים. על פי המודל הקבלי, הנשמה מחוברת אל הגוף ב- 613 ערוצי חיוּת, הקשורים ל- 613 (תרי"ג) המצוות. אם ערוץ מן הערוצים הללו נסתם - החיוּת איננה יכולה לזרום בחופשיות מן המישור הרוחני לגוף הפסיכולוגי, הרגשי והפיזי.
סתימה של ערוץ אור כזה מתבטאת במחלה, והתרופה נמצאה במצווה המקבילה. אנו יכולים לדמיין את ספר הרפואות של שלמה כרשימה ארוכה של חוליים: כשאנשים חשו ברע, הם היו פשוט מחפשים את הבעיה בספרו של שלמה (ששמו מעיד על גישה של שלמות - הוליזם), מתקנים את הטעון תיקון בקיום המצוות שלהם, וכדברי רש"י - "מתרפאין מיד". הבעייתיות בשימוש בספר הרפואות היתה שהעם פסק להתפלל על החולים ובמקום לדרוש אלוהים בליבם - הם בטחו בספר! המלך החכם מכל אדם גנז את ספר הרפואות וכתב במקומו ספר אחר שבו נמצאות כל הרפואות, חבויות היטב במשלים וברמזים. הספר הזה הוא שיר השירים; דו-שיח בין אוהבים, המשמש משל לאהבה בין אלוהים לבינינו. זוהי המגילה שאותה אנו קוראים בפסח וסודה הוא שהאהבה היא התרופה לכל מכאוב. כאשר אנו טועמים מן החרוסת, שכל מרכיביה - תפוחים, תמרים, תאנים, יין, קינמון ואגוזים - מופיעים בשיר השירים, אנו מעוררים את עצמתו של שיקוי האהבה האלוהית, שיקוי כה חזק עד שדי לטבול בו את המרור כדי לנטרל את הכאב. כמו תרופה הומיאופתית שככל שהיא מדוללת יותר עוצמתה גדלה, די בנגיעה קלה של אהבת אלוהים כדי לרפא כל כאב ומחלה.
החרוסת היא אחת מסודותיה העמוקים של ההגדה: סוד החיים הוא האהבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפיקומן
|
|
|
|
|
|
|
האפיקומן, לחם הריפוי והגאולה, נגנב בידי הילדים ואליהם אנו פונים כדי לפדותו. רק הילדים יודעים את סוד הריפוי השלם. אלו הם הקטנים שהנבואה עדיין לא ניטלה מהם, שעדיין נמצאים בקשר חי עם אלוהים. מה שנכון לגבי ילדינו - נכון גם לגבי הילד שבתוכנו.
הילדים עומדים לפנינו עם האפיקומן בידיהם, חיוך גדול על פניהם והם שואלים "כמה האפיקומן הזה שווה לך? האם את מוכנה לשלם בעד ריפוייך השלם?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
"בין אי-סדר לסדר, מה יִשתַּנֶּה הלילה הזה? - חוויה הוליסטית לליל הסדר", יצא בהוצאת אורים.
ד"ר מיכאל קגן לימד והנחה במשך שנים רבות סדנאות חווייתיות המבטאות את גישתו ההוליסטית ליהדות. נשוי לרב רות גן קגן, אב לחמישה ילדים וסב לנכד אחד.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
