 |
/images/archive/gallery/121/662.jpg מיה הוד
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| האוהב, האהוב והעץ הנדיב: מיה הוד מהרהרת על הקשר בין אהבה ונדיבות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הגיע האוהב לפתח הבית ודפק בדלת
"מי שם?", שאל האהוב.
"זה אני", אמר האוהב.
אך האהוב לא ענה והדלת לא נפתחה.
"זה אני אהובי", אמר האוהב ודפק שוב, "פתח את הדלת בבקשה".
אך לא נשמע כל קול מבפנים והדלת נותרה סגורה.
האוהב דפק חזק יותר ואף צעק ולא הבין מדוע האהוב אינו פותח את הדלת.
"פתח את הדלת! זה אני!", צרח האוהב וכעס על שהאהוב אינו עונה לו. "למה אתה לא פותח את הדלת?", הזעיף האוהב את פניו וחרק שיניו.
כעבור זמן הכעס התחלף בפחד. "האם לא תפתח לי את הדלת יותר לעולם?", שאל האוהב, "אתה
כבר לא אוהב אותי?".
אך הדלת עדיין לא נפתחה.
לאחר מכן התחלף הפחד בעצב. "אוהב, מדוע אינך פותח ? הלוא זה אני!", בכה האוהב בתוגה.
ואז, מרוב צער התייאש האוהב, איבד תקווה שהדלת תפתח והלך לו לדרכו.
האוהב יצא למסע ארוך בו חצה אוקיינוסים, טיפס על הרים ועבר יבשות. בסופו של המסע, כעבור שנים, גילה שהקיף את כל העולם והנה שב ועמד מול אותה דלת.
דפק האוהב בדלת ומצידה השני נשמע קול אהובו שואל "מי שם?".
"כאן, בצד זה, אין אף אחד", ענה האוהב ברוך ובאהבה, "רק אתה הנך שם".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
לכל אחד יצא לאהוב.
משהו.
פעם.
כל אחד הוציא מתוכו כעס, עצב ופחד בזמן אהבה.
כאשר אנו מרגישים כך כלפי מושא אהבתנו, אנו נשארים בתוכנו, חגים סביב רגשותינו, שמים את עצמנו במרכז, מאחורי הדלת.
אולי כשמפסיקים לצעוק "זה אני!"
אפשר להתחיל ללמוד מה זו אהבה.
מצד שני
הסיפור "העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין (הוצאת אדם) מגולל מעשיית אהבים מסוג אחר, העוסקת בחברות בין עץ לילד. כשהילד היה ילד, הוא טיפס על העץ והתנדנד בין ענפיו, אך כשגדל, הילד הפסיק לשחק עם העץ והחל לבקש ממנו את פרותיו למכירה, את ענפיו להקמת ביתו, ולבסוף אף את גזעו לבניית סירה עמה ישוט רחוק ממנו.
הסיפור עליו התחנכנו כמופת לנדיבות עוסק בעצם בביטול עצמי שנובע מאהבה. העץ אוהב את הילד, ולכן נותן לו את כל כולו. הוא נהנה לתת. העץ אוהב את הילד מעצם נוכחותו, ללא תנאי. אהבת העץ מזכירה אהבת אם. בנה אינו צריך לעשות דבר, מלבד להיות, על מנת לזכות באהבתה. כל שלב בו העץ מעניק לילד משהו ממנו, נסגר בספר באמירה "והעץ היה מאושר". הילד מצידו הגיע רק כאשר היה צריך משהו, ולאחר שקיבל את מבוקשו - נעלם, עד לפעם הבאה.
העץ לא מרגיש פראייר. הוא נותן מתוך ליבו העֵצִי, ואינו מצפה לתמורה מהילד, הוא רק שמח על בואו בכל פעם מחדש. יש קסם רב בנדיבותו של העץ. אך מה עם הילד? הרי ההזדהות המיידית של הילד הקורא את הספר היא עם הילד מן הסתם. ואולי השאיפה היא להביא את הילד להציץ אל אהבת הוריו? בכל מקרה אף לא אחד מהגיבורים בסיפור "העץ הנדיב", עובר תהליך.
בסוף, כשהילד לוקח מהעץ את כולו, והעץ נשאר גזע כרות, מעז המספר להגיד ש"העץ היה מאושר... אבל לא מאושר ממש". וגם אז, מוצא העץ דרך לתת לילד שכבר הופך זקן - משהו מעצמו. הוא נותן לו מקום לשבת. הילד יושב על הגזע הכרות ונח עליו, ושוב "העץ היה מאושר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנה שני סוגים של התנהגות באהבה.
בסיפור על האוהב והאהוב ה"אני" עומד מאחורי הדלת ועוסק באגו שלו, ביחסים שלו עם עצמו ועם רגשותיו בלבד.
בסיפור על העץ הנדיב אנחנו מוצאים אהבה שכולה נתינה אך גם בה אין איזון. עץ שהופך גזע כרות ונשאר מאושר, אמנם אין לו "אני" כלל, אך בסופו של דבר גם את עצמו אין לו.
היכן כל אחד מאיתנו ממוקם על הסקאלה שבין שני הקטבים הללו?
אולי אהבה היא הדילוג העדין שבין האוהב לאהוב. הנתינה, שאינה באה ממקום של ביטול עצמי, אלא ממקום בו האוהב והאהוב, העץ והילד, מהווים ערוץ יציב כגזע איתן, דרכו עוברת האהבה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופרת, עיתונאית ומנחת סדנאות כתיבה ומודעות | | | | |
|
|
|
|
![]()
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
