'ניו אייג NRG - מאמא ג'י

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

מאמא ג'י

לא רק תרמילאים צעירים ורוחניקים נוסעים להודו ומתמכרים אליה. יש ז'אנר שלם של נשים בגילאי 40-50 שנסעו פעם אחת ופשוט לא יכולות להפסיק. ארבע נשים מאוהבות מספרות

דפדף בניו אייג'

עומר טל, את
10/4/2006 10:54

"אני מתה! אני נוסעת בעוד שבוע!", קוראת בהתרגשות פנינה מרקו, וחיוך רחב מתפשט לה על הפנים. "אני כל הזמן חיה את הודו, כך שאני יותר שם מאשר פה, גם כשאני פה. עוד במטוס בדרך לארץ אני כבר מתגעגעת לשם, אני כבר יודעת מה אני רוצה לעשות בפעם הבאה עוד לפני שאני נוסעת לפעם הזאת", היא אומרת בהתלהבות.

מרקו, אם לשניים וסבתא לנכד, חיה בקריית טבעון עם בן זוג, אבל זה לא מפריע לה להיות פריקית אמיתית של הודו. "אני כותבת על הודו וקוראת עליה כל הזמן", היא מתרוננת. "אני לא רואה את עצמי מפסיקה לעשות את הטיולים האלו. גם כשאני אצא לפנסיה אני אעשה שלושה חודשים בגואה ואז שלושה חודשים בצפון הודו".

תת היבשת ההודית ידועה

בקסמה המיוחד וביכולתה המאגית למשוך אליה שוב ושוב מטיילים שהתאהבו בה עד מעל לראש ונשבעו לה אמונים. יש הרבה תרמילאים ישראלים שחוזרים להודו, אבל מעטים מצליחים לשלב אותה באורח חייהם באופן שגרתי. הדבר קשה פי כמה לנשים בעלות משפחה ועבודה, כאלו שהודו נכנסה להן עמוק לוורידים, אבל לא רצו להשאיר את הכל מאחור ולברוח אליה לתמיד. אלא שכמו שבהודו נהוג לומר שהכל אפשרי, ארבע נשים ישראליות הפכו את המשפט הזה למציאות. אף אחת מהן לא מסתובבת עם פרחי יסמין בשיער ונקודה אדומה על המצח, אבל הן נמצאות על קו תל אביב-בומביי באופן סדיר, ומכירות היטב את הודו, כמו גם את היתרונות, הוויתורים והמחיר שהסידור האקזוטי הזה גובה מהן.

פנינה מרקו. צילומים: אמיר מאירי


	קומוניקטים בצ'אי שופ


	"זה התחיל לפני שש שנים", נזכרת מרקו, שמטיילת בהודו ארבעה חודשים בשנה וכותבת על חוויותיה לאתר האינטרנט שלה, "פנינה צ'אי שופ". "קיבלתי ליום ההולדת במתנה את הספר 'קאל', של פנינה בר, בו היא מספרת על אהבתה להודו ולנזיר טיבטי, והתאהבתי. אמרתי שאני חייבת לנסוע להודו. ולא סתם לנסוע, אני צריכה להתפטר מהעבודה ולנסוע לתקופה בלתי מוגבלת", היא נזכרת. הבוס של מרקו, שעובדת במשרד פרסום, לא רצה לוותר על שירותיה, והציע לה לנסוע לפסקי זמן קצרים יותר, בתקופות שבהן אין פרויקטים במשרד. מרקו הסכימה, והסידור ביניהם מחזיק מעמד עד היום. "אני יורדת לקפה אינטרנט, מורידה את החומר שהבוס שולח לי, ועובדת בחדר", היא מסבירה. "אני נכנסת כל יום לאינטרנט ועושה גם קומוניקטים למשרד יח"צ. הם לא צריכים לראות אותי, וגם לא לדבר איתי בטלפון, הכל דרך האי מייל". כשהיא בהודו, מרקו מטיילת עם תיק ומחשב נייד על הגב. "מבחינה כלכלית, אני לא במקום שאני יכולה להרשות לעצמי טיולים בעולם, אבל זה נורא נוח", היא מסבירה. "החיים שם עולים לי פחות, וככה אני אפילו חוסכת כסף. זה טירוף, זה משהו שאנשים לא קולטים", היא צוחקת ומספרת שההודים נוהגים לקרוא לה "מאמא ג'י" או "מהטה ג'י", כינויי חיבה וכבוד המוענקים לנשים מבוגרות. "אני אמא של כולם. יש לי קטע טוב עם הצעירים בהודו, כי אני מצליחה להתחבר אליהם ואני מטיילת איתם. עכשיו, בדרמקוט (כפר הודי קטן בצפון המדינה, שיש בו הרבה ישראלים. ע.ט), ישבתי במסעדה ואחד הבחורים שם התיישב לידי ואמר לי: 'את יודעת מה? אני מעדיף לשבת לידך ולדבר איתך. הרבה יותר מעניין לי'". מרקו זורמת עם התרמילאים והמחמאות, אך מעדיפה לטייל לבד: "זה הרבה יותר כיף. זאת הדרך האידיאלית בעיני". את הקשיים הכרוכים בטיול לבד היא פוטרת בהינף יד: "לפעמים קשה לי עם התרמיל, ואני מניחה שלצעירים זה יותר קל, אבל קניתי עגלה ואני מסתדרת. ההודים נורא מצחיקים, יש לי המון הצעות מגונות מהודים צעירים. לפעמים אני אומרת למישהו: 'אני יכולה להיות אמא שלך, אתה לא מתבייש?', והוא עונה 'תנסי, מה אכפת לך?'". היכולת לקחת את הדברים בקלילות ובחיוך קשורה לדבריה לתפיסת העולם ההינדית: "יש בחור אחד בדלהי, בערך בן 15, אין לו רגליים והוא יושב על הרצפה, אבל בחלק הגוף העליון שלו הוא לבוש מסודר והוא מסורק ומחייך, ואני כל הזמן רואה את הפנים שלו מול העיניים ואומרת שאם הבן אדם הזה יכול להיות מאושר, מי אני שיהיו לי טענות על זה שאני נוסעת עם סובארו שעכשיו אני צריכה להחליף לה מנוע?".


	יאללה, בואי לטיבט


	"כל הזמן אני אומרת לאנשים: 'אין כזה דבר פעם אחת בהודו'", אומרת עירית להב, 39, שמלמדת בודהיזם טיבטי ומדיטציה, מעצבת תכשיטים ומדריכת טיולים בודהיסטיים למזרח, ובעיקר להודו. להב, שמתגוררת במושב עין הבשור, היא אם ללוטוס, בת ארבע, ובודהיסטית בעצמה. "בכל שנה אני נוסעת להודו. מקסימה אותי הפילוסופיה העמוקה שיש לאנשים שם. כל מצחצח נעליים הודי הוא פילוסוף", היא אומרת בחיוך. להב חייתה שנים רבות מחוץ לישראל, והגיעה לראשונה להודו כשהייתה בת 26. אז גם התחיל הרומן שלה עם הבודהיזם הטיבטי: "יום אחד הלכתי לי בגואה, בחורשת עצי קוקוס ליד החוף, ופתאום ראיתי משהו יפה על הרצפה. הרמתי שקית עם שלושה עגילים מטורקיז. זה היה מוזר. הסתכלתי מסביב, ולא היה את מי לשאול. גיליתי שאלו עגילים טיבטיים עתיקים, מאוד נדירים. בעלי דאז אמר לי: 'יאללה, בואי לטיבט, וככה נסעתי'", היא מספרת. המפגש עם הבודהיזם הטיבטי קסם ללהב, והיא החליטה לחפש מקום בהודו שתוכל ללמוד בו בצורה רצינית. השנה היתה 1994, והיא חזרה ליפן, שם חייתה אז, והתחילה לחסוך כסף למה שחשבה שתהיה תקופת לימודים בת שנתיים. "אבל היה כל כך מדהים שנשארתי עוד ועוד", היא נזכרת. בסופו של דבר היא נשארה בדרהמסלה, שם למדה, חמש שנים. "ויתרתי על הדירה שהייתה לי בניו יורק, ועל הגרין קארד, כי לא הייתי מוכנה לחזור לחודש בארצות הברית", היא מספרת. "אמרתי לעצמי שגם אם לא יישאר לי כסף, אני לא חוזרת. הלב שלי הוא במזרח, סגנון החיים פה הרבה יותר מתאים לי והרבה יותר נכון בעיני. עשיתי הרבה כסף לפני כן, אבל תמיד הרגשתי שזאת לא המטרה. הבודהיזם מזיז את כל הדברים האלו הצידה. אין שום דבר שאני עושה כיום, שאני מרגישה לגביו ייסורי מצפון, או שלא עשיתי נכון, או שאני צריכה להתנצל עליו". להב סיימה את הלימודים, המשיכה לשוטט בעולם, ומשנת 2001 היא מתגוררת בארץ ומגדלת את בתה הקטנה כאם חד הורית. אביה של לוטוס הוא ברזילאי שחי בברזיל. הטיולים המאורגנים להודו התחילו מהרצון של להב להפגיש את תלמידיה בקורסים לבודהיזם עם המאסטרים הגדולים שמהם רכשה ידע, כולל הדלאי לאמה. היא הציעה להם להצטרף אליה לביקור בהודו, והשמועה עברה מפה לאוזן. רוב המשתתפים בטיולים שלה הם אנשים בני חמישים פלוס. "ההשפעה של הודו על המטיילים, היא אומרת, גורפת לחלוטין: "רוב האנשים שנוסעים איתי לטיולים, אומרים שהודו שינתה להם את כל סדרי העדיפויות והגישה לחיים. הדברים החומריים הפכו להיות פחות חשובים". להב יוצאת למזרח לפחות פעם בשנה, ולוקחת איתה את בתה. "היא אוהבת את הודו", היא מעידה על לוטוס. "את הצבעוניות, את זה שיש חמורים וכבשים ועזים ופילים והמון התרחשות. אנשים בארץ חושבים שאני משוגעת שאני לוקחת אותה, אבל אני מכירה את הודו מעולה, אז אני מסתדרת איתה בקלות".

עירית להב


	ביג מאמא


	"כשהחלטתי להישאר בהודו ושלחתי מייל לכולם, האקס שלי כתב לי: 'או שהסמים דפקו אותך, או שחזרת בתשובה', אבל זה לא זה ולא זה", צוחקת יסמין דיין, 28, שנמצאת בארץ בביקור מולדת קצרצר. "כשאנשים שומעים שאני חיה בהודו, הם שואלים מה איבדתי שם. אנשים מגיבים כאילו שהודו דפקה אותי, אבל כשהם פוגשים אותי, הם מבינים שזה משהו אחר. אם לא הייתי חושבת שאני רוצה ילדים, כל החיים הייתי נשארת בהודו, לא היתה לי בעיה. בכל פעם שאני באה לארץ, אני רק רוצה להיות כבר בהודו". דיין מנהלת מסעדה ישראלית בדרמקוט, יחד עם לירון, חברה לחיים, שנמצא בהודו כבר שש שנים. "אנשים באים למסעדה שלנו לא רק לאכול. הם באים לקבל המלצות לגסט האוסים, לשאול שאלות, לפגוש חבר'ה, לדבר, אני אוהבת את זה", היא אומרת. "הם קוראים לי 'ביג מאמא'. אני יושבת, שומעת ומייעצת להם. יש לנו משחקייה וספרייה עצומה". דיין הגיעה להודו לראשונה בנובמבר 2003. לאחר חודש וחצי בגואה נגנב התיק שלה יחד עם הדרכון ואלפיים דולר. "נגמר לי הכסף, ולא רציתי לבקש מההורים שלי. הלכתי לשתות קפה כדי לחשוב, ישבתי במסעדה בכפר דרמקוט, ומנהלת המקום שאלה אותי אם אני מעוניינת למלצר. בהתחלה הסתכלתי עליה כאילו היא נפלה מהירח, אבל התחלתי לעבוד, הכרתי את לירון ונשארתי", היא מספרת. את "הישראלית של דרמקוט", שנמצאת בבעלות הודי שהוא גם חבר, הם פתחו בתחילת חודש מרץ. "מרץ זה חודש חלש יחסית, במאי כבר מלא, ובסוף יוני מתחילים המונסונים, וזאת התקופה הכי מפוצצת. אנשים יושבים שעות במסעדה והופכים להיות המשפחה שלך. אני זוכרת את השמות של כל מי שעבר אצלנו בשנתיים האחרונות, אני זוכרת להגיד לך מה הם אכלו", היא מכריזה בגאווה. בספטמבר-אוקטובר מתחיל החורף, והשניים קונים כרטיס פתוח לשלושה חודשים ומגיעים ארצה. "וכל פעם שאני מגיעה, זה רק מחזק לי את ההחלטה לחיות בהודו. לא לכל החיים, אבל כן לשנים הקרובות", היא אומרת. "וזה לא שהיה לי רע בארץ, חייתי בתל אביב כמו מלכה. אם מישהו היה אומר לי שאגור בהודו, הייתי אומרת שהוא התחרפן". כשחייתה בישראל עבדה דיין חמש וחצי שנים ב"סלקום" עם שלושה פלאפונים צמודים לאוזן. היום היא מבהירה שמבחינתה השהות בהודו היא לא בריחה. "אני לא מנותקת. אני נכנסת לאינטרנט, ידעתי מה קרה בתקופה של ההתנתקות, אבל אני לא חיה את זה כל יום", היא אומרת. להורים שלה לא היה קל עם העובדה שבתם חיה בהודו, אבל הם התרגלו: "הם ראו שאני מאושרת, ואמרו 'כל עוד טוב לכם, תישארו שם'. יש פה משהו באוויר, אני לא יכולה להסביר את זה במילים. אני קמה בבוקר מאושרת והולכת לישון גמורה בלילה, ואני מרגישה טוב, אני מרגישה שנתתי מעצמי ושנתנו לי. אני מסופקת. אני לא בטוחה שזה היה בא לי בקלות כזאת בארץ כמו שזה בא לי כל כך בקלות בהודו".


יסמין דיין


	בהודו אני סלבריטי


	"בכל פעם שאני בהודו אני שואלת את עצמי מחדש מה יש בה. עשיתי A.M ודוקטורט על זה, ואני לא יכולה ללכוד את זה, לכמת או לשים חותמת מדעית", אומרת דריה מעוז, 37, מירושלים, חוקרת תיירות ותרמילאות, מרצה באוניברסיטה העברית ומחברת הספר "הודו תאהב אותי" (הוצאת "כתר"). "בכל פעם שאני בהודו, אני אומרת שזאת הפעם האחרונה. משנת 2000 ועד היום אני חוזרת כל שנה, בהתחלה בשביל הדוקטורט, ובפעמיים האחרונות זה כבר לא היה קשור, כי סיימתי אותו. כל פעם אני עושה איזה מחקר, יש גבול לכמות של מחקרים שאפשר לעשות על הודו, אבל תמיד אני איכשהו חוזרת", היא מודה בחיוך. מעוז נמצאת בהודו ארבעה חודשים בשנה, בתקופת חופשת הקיץ. "אני חושבת שמה שהודו נותנת לכולם קשור למשפט הזה של הישראלים שבהודו הכל אפשרי", היא מנסה לפצח את סוד הקסם ההודי. "אתה יכול להיות מי שאתה רוצה. כל האפשרויות פתוחות בפניך להגשים את כל מה שאתה רוצה, לעשות כל מה שאתה לא יכול לעשות בארץ". מכאן, היא מבארת, נוצר גם הצורך לנסוע שוב ושוב, מכיוון שאנשים יכולים לבטא בהודו חלקים באישיות שלהם שלא ניתן לבטא בארץ. "קשה לייבא את התובנות האלו, את צורת החיים ואת ההתנהגות הזאת לתוך חיי היומיום בישראל, כי זה מתפוגג ונעלם, ולכן חייבים לחזור". בנוסף, להודו יש דימוי של מקום רוחני מאוד, שאפשר לבצע בו תהליכי שינוי פנימיים. הדימוי הזה מועבר מתרמילאי לתרמילאי, מסבירה מעוז, וגם הוא משחק תפקיד בכוח המשיכה של הודו ובאטרקטיביות שלה. ויש גם את מה שקצת יותר קשה לה לנמק: "לאווירה שיש שם אני לא יכולה לתת הסבר מדעי, לזה שאתה יכול ללבוש זהות שונה ממה שיש לך בארץ, וזה מתבטא בלבוש ובמחשבה". מעוז מתייחסת לתופעת הנשים שנוסעות להודו, ואומרת שככל שהגיל עולה, החוויה נהיית עמוקה יותר. "אם ניתן לומר בהכללה שבגיל עשרים הטיול בהודו הוא חוויה שהיא יותר בריחה ונהנתנות מאשר חיפוש, הרי שבגיל יותר מאוחר, המטיילת בהודו נכנסת יותר לסביבה וסופגת ממנה, מהאוכל, מהדת ומכל דבר אחר, וזה מה שהישראלים בהודו מכנים בעגה המקומית 'להתחבר'", היא מסבירה. "בגיל 40-50 זה עוד יותר עמוק, ונהיה חלק מהחיים. מצאתי גם שנשים חוות את הודו בצורה של התחברות למקום יותר מאשר גברים". מעוז אומנם מדברת על הודו בז'רגון אקדמי, אבל ברור שהעניין שהיא מגלה בתת-היבשת המופלאה אינו מדעי בלבד. "אני מעין סלבריטי מקומי בהודו", היא צוחקת. "העובדה שאני גם חוקרת נותנת לי לגיטימציה להיות בהודו, כי אני לא איזה פריקית שנוסעת בלי סיבה. אבל אנשים מתחילים לחשוד", היא צוחקת. "באקדמיה אני משלבת. אני נוסעת וחוקרת וכותבת, אבל בקטע של החיים האישיים שלי זה בהחלט יכול לבוא על חשבון הזוגיות, כי כשאני בזוגיות, אף אחד לא אוהב שאני נעלמת לו לכמה חודשים. וחוץ מזה, גם החתולה שלי סובלת".

דריה מעוז

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


יוחזר לאלתר
דיוויד סופר
שי טובלי
אורי לוטן