'ניו אייג NRG - הפנים שמאחורי הפנים של הפנים

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

הפנים שמאחורי הפנים של הפנים

כשרוקדים בוטו מתקלפים משכבות ההגנה ונמצאים במקום שהוא אף פעם לא הצד הבטוח. הדרך היחידה להבין אותו, היא לזוז אותו. על המחול היפני האוואנגרדי שהתחיל כמרד רוחני

דפדף בניו אייג'

שחר שילוח
31/3/2006 9:18

אז כולם רוקדים עכשיו ואומרים ביג טיים בכל הזדמנות. כל מי שעשה אי פעם בחייו קצת פלייה-רלווה כבר בונה על אודישנים. אין ספק, הריקודים כובשים את ישראל בצעדי מחול וזאת שעתם היפה של לובשי הגרביונים. גם בוטו הוא מחול,

אבל אחר. המילה בוטו מורכבת משתי סימניות ("אותיות" קליגרפיות): בוּ, שמשמעותה ביפנית ריקוד, ו-טוֹ, שמשמעותה צעד. הפירוש המילולי הוא מחול צעידה, אבל הגדרות הן רק הגדרות ובמקרה הזה המילים מוגבלות למדי. ב אתר הבינלאומי של הבוטו, אמנות הבמה הזאת מוגדרת כך:

"בוטו הוא צורת מחול אוונגארדית עכשווית שנוצרה ביפן והוצגה לראשונה ב-1959. היא משלבת מחול, תיאטרון, אלתור והשפעות של אמנויות במה יפניות מסורתיות ביחד עם מחול אקספרסיוניסטי גרמני, שיוצרים סוג של אמנות במה שהיא גם שנויה במחלוקת וגם אוניברסלית במבעה".

הבוטו נטול פירואטים לחלוטין, לא קופצים, לא מניפים אף אחד באוויר ולא צועדים על בהונות, להפך - נשארים מחוברים חזק אל כוח המשיכה. לא מנסים להיראות יפים, כי אחרי מופע בוטו ממילא לא יהיה שם אף אחד שיציע לך להשתתף בטלנובלה, או לדגמן קולקציה כזאת או אחרת. אנשי תנועת הבוטו, שהחלה ביפן כמרד רוחני, לא ממש מנסים להגדיר את המכנה המשותף שלהם ומעדיפים לומר שמספר סגנונות הבוטו שווה למספר אמני הבוטו. השפעה יפנית שכן ניתן לראות במופעים היא מסכת מייק אפ לבנה שבה משתמשים חלק מהרקדנים. הצבע הלבן יכול גם להתחלף בזהב, בכסף, בכל צבע אחר או בהיעדר איפור. יכולה להיות שם מוזיקה ויכול להיות גם שקט, תפאורה אפשרית, אבל לא הכרחית, כך גם לגבי תלבושות או אביזרים. התנועה תהיה בדרך כלל איטית ומינורית ולכן, בכלל לא בטוח שבוטו הוא מחול.

אז מה זה בעצם? יכול להיות שאחרי קריאת המאמר תדעו, אבל זה לחלוטין לא מובטח.

כוריאוגרפיה ומחול: מיה דונסקי


	העיניים פקוחות, רואות הכל אבל לא רואות שום דבר


	הלכתי לשיעור אצל מיה דונסקי, אמנית ורקדנית שחייתה מספר שנים ביפאן והיתה תלמידתו של קזואו אונו ( Kazuo Ohno), אבי הבוטו. על רצפת בית האבן בעין הוד פרוסים כמה שטיחים ועליהם עומדים בדממה חמש נשים ושני גברים. משום מה תמיד יש רוב מכריע לנשים בפעילויות מהסוג הזה, אבל זה כבר ראוי לדיון נפרד. מהחלונות הגדולים רואים את הים וקרני שמש מאדימות נכנסות פנימה, חוצות את המטבח, מגיעות אלינו וסוגרות את השבוע. שקט שם. לא מדברים הרבה בשיעור ומה שנשמע זה בעיקר מוזיקה לא מלודית. מתוך שלוש שעות הבוטו שעמדתי לרקוד, רק ההתחלה היתה מונחית. עומדים ברגליים מקבילות וקרובות ומדמיינים חוט של זהב שמותח אותנו מעלה אל השמים ומטה אל האדמה. עמוד השדרה נמתח, החוליות נפרסות ואני משתדלת לעקוב אחרי ההוראות של מיה ולתת למרווחים גדולים וחדשים להיכנס אל החלל שבין חוליות הגב והצוואר שלי. סוג אחר של יציבה צריך עכשיו לפסל את הגוף, הנשימה מתבקשת לעצב את החללים שבין העצמות. אחר כך מתחילים ללכת, לאט לאט, עקב בצד אגודל, פשוטו כמשמעו. כף רגל אחת ניתקת מהשטיח, אבל נשארת קרובה אליו, מחליקה לה מעל שכבה דקה של אוויר וכשהעקב שלה ניצב בסמוך לבוהן כף הרגל השניה - היא חוזרת אל האדמה ומניחה לרגל האחרת לעשות בדיוק את אותו הדבר. וחוזר חלילה. כך, באיטיות אין קץ, אנחנו חוצים הלוך ושוב את החדר במשך חצי שעה בערך. מכונסים בעצמנו, העיניים פקוחות, מביטות אל האופק, רואות הכל, אבל לא רואות שום דבר באופן מיוחד. מיה מסבירה שמטרת טכניקת ההליכה הזאת היא לעזור לי להשתחרר מהאגו. קצת קשה לי לא לראות שום דבר באופן מיוחד. אף פעם לא הייתי פה והמציצנות שולחת הוראות לאישונים. בחוץ יש שקיעה, ים ועצים (נורא יפה בעין הוד באביב), בחדר יש רהיטים וחפצים לא מוכרים, על השטיח מהלכים אנשים שלא פגשתי קודם ונורא מעניין אותי מה עושים. האגו עושה הרבה רעש.

קזואו אונו


	מוזר עם כל האבסטרקט הזה


	מופע הבוטו הראשון התקיים אחרי מלחמת העולם השניה ביפן. זה היה קטע קצר, נטול מוזיקה ושערורייתי - נער צעיר, יוֹשיטוֹ אוֹנוֹ (בנו של קזואו אונו), הציג סקס עם תרנגולת שלפת בין ירכיו. אחר כך ירד חושך והאמן טאטסומי היג'יקאטה (Higikata Tatsumi) התקרב אל הנער. היג'יקאטה וקזואו אונו הם האנשים שייסדו את הבוטו ב-1954. אחד הנסיונות להסביר את האמנות הוא הטענה שהריקוד הזה, אם הוא ריקוד בכלל, מחזיר אותנו אל הריטואלים השבטיים של החברות המסורתיות. עכשיו מיה אומרת לחייך חיוך איטי, חיוך שנובע מתוך הפנים שמאחורי הפנים של הפנים שלנו. חיוך שמתפשט לאט, נשאר לרגע, נמוג ועולה בחזרה. עכשיו יד שמאל נעה לפי מה שאומר לה החיוך שעל הפנים שמאחורי הפנים של הפנים שלנו. זאת תנועה מינורית שצריכה אולי לצמוח באופן עצמאי מתוך עומקים שלא ניתן להגדירם במילים, אבל אצלי המילים רוחשות במוח כמו נחיל זבובים קטנים. השכל מתקתק לו והקול הפנימי השטחי שלי אומר: לא נוח לי, מוזר עם כל האבסטרקט הזה. אבל אני ממשיכה, יד ימין מתחילה לנוע גם היא. כשיד ימין זזה, יד שמאל קופאת, גם אם התנוחה לא נוחה. הרגליים ממשיכות לפסוע לאורך החדר עקב בצד אגודל בצד עקב בצד אגודל. אני מצייתת להוראות: הגב זקוף, הצעדים זעירים, הידיים נעות לסירוגין. זה מזכיר לי את התנועות האיטיות והמדויקות של הטאי צ'י, את ההקפדה על שיווי משקל ואיזון, זה מזכיר לי מדיטציה בהליכה, זה כמעט מזכיר לי קונטאקט, אבל פה לא נוגעים באף אחד. פיזית, זאת אומרת. מאוחר יותר קראתי שהבוטו מחבר אותנו אל הלוחם הפנימי הדומם, אז משהו "בוטואי" כן קרה לי, כנראה.


	כל אחד שקוע בעצמו ולא מתערב בבוטו של רעהו


	אני מציצה במשתתפים האחרים. אצל חלקם החיוכים עדיין צפים על הפנים והם נראים תיאטרליים וקפואים, כמו מסכות. ההליכה פינתה את מקומה לתנועה חופשית ולא מוגדרת. מישהי אחת כאילו רוקדת ריקוד אינטימי עם הקיר, אחרת שרועה על הרצפה. יש כאלה שנראים שטופי טראנס, רועדים, מטלטלים גווים וגפיים. מתעוותים, מתמסרים למשהו שמנחה אותם מבפנים. מה שהכי בולט זה שאף אחד לא מנסה להיראות יפה, סקסי או כמו רקדן. הם פשוט חשופים, גם אם מדובר בקהל קטן מאוד. העיניים פקוחות, אבל המבטים נמצאים במקומות רחוקים ופרטיים. נראה כאילו גלונים של כאב חותרים ומוצאים את דרכם החוצה והם שמזיזים את אבריהם של האנשים בחדר. אני מרגישה קצת כאילו פלשתי אל תחום לא לי, אל מין סשן של תרפיה קבוצתית, שהיא בעצם לא מאוד קבוצתית, כי כל אחד שקוע בעצמו ולא מתערב בבוטו של רעהו. אחרי שעה וחצי של תנועה זקופה אני מתעייפת, מוצאת לי חלקת שטיח להתמוטט עליה. ממשיכה לרקוד בישיבה. הקצב שמזיז אותי הוא המוזיקה שבוקעת מהרמקולים בחדר ולא קולות פנימיים. מאוחר יותר מיה אומרת שזה לא משנה, גם אם הקצב של המוזיקה מזיז אותי, התנועה עדיין באה מבפנים. השיער מסתיר לי את הפנים וככה אני ממשיכה להציץ אל החדר שהולך ומחשיך, אל הים שמעבר לחלון שמתמזג עם השמים ואל שישה אנשים שכולם רוקדים בוטו וכל אחד מהם עושה משהו אחר וחד פעמי. אחר כך באה ההפסקה. גם בשלב שמדברים, שקט מאוד. בשעה האחרונה מתוך השלוש המשתתפים מציגים קטעי סולו. אלה הם שיעורי בית שהם קיבלו, ובהם התבקשו ליצור קטע שבו הבעות הפנים יוצרות את המרחב לריקוד. זה לא אומר שעושים פרצופים במובן הליצני של המילה, פשוט רוקדים עם הפנים. התוצאה אבסטרקטית מחד ועזת מבע מאידך ולחלוטין לא מתאימה לאנשים מהסוג שמצטלם רק "מהצד היפה שלי". זה לא משהו שעושים כדי להחמיא לעור הפנים. אחת המשתתפות אמרה לאחרת שהיא הרגישה נורא מכוערת בריקוד שלה. אני לא יודעת אם "מכוערת" זאת ההגדרה, אבל בטוח שמדובר באסתטיקה מסוג שונה. לא כזה שמראים לנו בטלוויזיה.


	ראיתי את ההזיות שלי הופכות לממשי על הבמה


	מיה דונסקי רקדה עד תחילת שנות ה-20 שלה והפסיקה. "הרגשתי שיש סוג של שטיפת מוח בצורה שאני נעה ובתפיסה של מה זה מחול", היא אומרת. "גם כשאני עושה תנועה בקונטקסט יצירתי, הכל זה תולדה של מה שלמדתי בתור ילדה במחול קלאסי ואחר כך בג'אז. הרגשתי שאני כל הזמן בתוך צורה, שהתנועות שלי שאולות. לא הרגשתי שזה משהו פנימי אותנטי שמחובר לחיים עמוקים יותר שמתרחשים בתוכי". מיה, שרקדה מילדות הפסיקה לרקוד והתהלכה בתחושה שיש משהו אחר בתוכה ובכלל. באותה תקופה, שנות ה-80, הגיעה לארץ להקת סנקאי ג'וקו. מיה הלכה להופעה. "נשארתי המומה", היא נזכרת, "ראיתי את המחשבות שלי, את ההזיות, הופכות לממשי על הבמה. ראיתי את החלום מתגלם מול העיניים. הייתי בשוק גדול. לריקוד הזה קראו בוטו". מכאן עוד עבר זמן עד שמיה הגיעה אל הבוטו, אבל כשהיא הגיעה, היא הגיעה ממש. מילדות, בהשראת הספר "נוריקו סאן הילדה מיפן" היא תמיד חלמה להגיע אל הארץ הזאת, שנדמתה לה כמו כוכב אחר. מיה הגיעה ליפן בתקווה להישאר שם ולא רק לעבור בה כמטיילת (ואכן גילתה שזה באמת כוכב אחר). ישראלית שחיה ביפן והיתה מעורה בעולם הבוטו ומקורבת אל האב הרוחני קזואו אונו, הביאה את מיה לביתו. מתוך שש שנים ביפן, במשך שנתיים מיה היתה תלמידתו של אונו, היום בן 97. מיה מספרת שאז, בשנות ה-80, הרבה לפני שהטרנדיות הניו אייג'ית חדרה לכל מתנ"ס וחוג, אונו דיבר על אור ואהבה, במובן הכי אמיתי וטהור שלהם. "להיות במחיצתו של אונו קזואו זה דבר מאוד מיוחד, מאוד מעשיר ומאוד מבלבל. החוויה היתה מאוד אבסטרקטית. לקח לי הרבה שנים למצוא את עצמי בתוך כל הידע והחומרים שהוא נתן לי". כדי לעכל את מה שניתן לה, מיה עברה תקופה של הפנמה והתכנסות פנימה. היא לא לימדה ולא רקדה. בתום שש שנים ביפן היא חזרה לארץ והיום היא מופיעה ומלמדת בוטו ומדברת עליו בלהט גדול.


	האדם הרוקד והאדם היוצר


	הבוטו הוא יותר אמנות במה או כלי ריפוי? "זאת שאלה שאני שואלת את עצמי ונראה לי שלא צריכה להיות תשובה חד משמעית. הריפוי הוא עניין מרכזי, אבל זה לא חייב להישאר שם. זה לא חייב להיות תרפיה אישית, אפשר להעביר את זה עוד אלכימיה ועוד טרנספורמציה. מקום הריפוי האמיתי הוא כשאתה מוותר על ה'אני' הזה. כל צורות הביטוי שיש בהן גם ריפוי יכולות להישאר במקום של התרפיה ויכולות גם לחצות את הגבול. ברגע שההשתייכות ל'אני' שצריך לרפא מטשטשת, אז האדם הרוקד והאדם היוצר הופך להיות עד. זה המקום של הבוטו. האדם משוחרר מעצם היותו הוא בלבד. המקום של העד הוא מקום שלא מזדהה. זה מקום של ריפוי אדיר, מקום של שקט". התנועות בבוטו שונות ממערך התנועות שמוכר לנו מסגנונות המחול המוכרים והן מבטאות תהליכים נפשיים ואת הקשר של הגוף עם התת מודע. הרקדן משתחרר מכל תנועה שלא משמשת לביטוי תחושותיו. התנועות שנשארות עמו מפורקות לאטומים שמרכיבים אותן. את הטכניקה, מיה אומרת, כל אחד מוצא בתוכו. כשרוקדים בוטו מתקלפים משכבות ההגנה ונמצאים במקום שהוא אף פעם לא הצד הבטוח. "היפה בבוטו הוא החיבור האדיר שלו לחיים. אומרת מיה, "הוא זורם עם החיים ועם הרבדים של החיים. אני לא מרגישה זרות כשאני רוקדת בוטו". כשהשיעור נגמר החושך כבר כיסה את מורדות הכרמל, את עין הוד ואת הים. לקחתי את הטרמפיסט, את עצמי ואת האני המבולבל שלי למכונית שזרמה הביתה בשקט. עייפות גדולה מוססה את הגוף בתוך המושב. סוג אחר של מודעות ליווה את התנועות הפשוטות של אחיזת הגה, לחיצה על הדוושות, הפניית הראש. הבוטו עורר בי מצד אחד לא מעט שאלות, ומצד שני לא הרגשתי שהתשובות יכולות להינתן במילים. הדרך היחידה להבין מה זה בוטו, היא לזוז אותו.





	לאתר הבית של מיה דונסקי

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


ליקוי חמה
אזהרה משמים
נשיקה מאלוהים