 |
/images/archive/gallery/442/412.jpg ציור של רנה מגריט
 |
|
|
|
|
| רודולף שטיינר על האמון לו ראויה החשיבה ועל המצב בו הקוסמוס חושב דרכך |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
NRG מעריב
15/1/2006 13:45 |
|
|
|
|
|
|
|
חשיבתו של האדם היא לחייו הערים כמו אי מבטחים בתוך שטפי חיי הנפש הזורמים להם בהתרשמויות, בתחושות, ברגשות וכדומה. האדם הצליח לעכל במידה ידועה התרשמות מסוימת, תחושה מסוימת, אם הוא יודע לפרשן, כלומר אם הוא תפס מחשבה הזורעת אור על ההתרשמות, על התחושה. אפילו בעיצומה של סערת להיטות והתרגשות עשויה לחול מידת מה של רגיעה, אם ספינת הנפש הצליחה לעשות את דרכה אל אי המבטחים של החשיבה.
לנפש יש, בדרך הטבע, אמון בחשיבה. היא חשה כי אילו לא היה לה אמון זה היתה מתערערת כל יציבות בחיים. חיי נפש בריאים חדלים אם מתחילים להתעורר פקפוקים בחשיבה. אם מתקשה האדם להעלות מחשבה אשר יש בה להבהיר לו דבר מסוים, עדיין רשאי הוא להתעודד בסיכוי כי ההבהרה בוא תבוא אם רק יוכל לאזור אונים ושנינות די הצורך בחשיבה. עם אי יכולת אישית להגיע לידי הבהרה של דבר בידי חשיבה, ניתן להשלים. אולם תהא זו מחשבה בלתי נסבלת לחשוב כי החשיבה כשלעצמה חסרה אונים בכדי לספק לאדם את ההבהרה, אף אם יחדור אל תוך תחומה כדרוש לשם השגת מלוא ההבהרה בנסיבות חיים מסוימות.
יחס זה של הנפש לחשיבה מונח ביסוד כל שאיפה לְדעת של האנושות. אפשר שהוא נתעמעם בשל מצבים מסוימים של הנפש, אך תמיד יהיה מצוי בדמדומי תחושותיה. אלה בין הוגי הדעות המפקפקים בסמכותה ובכוחה
של החשיבה כשלעצמה, נופלים קורבן להונאה עצמית לגבי יחס זה, היסודי, של נפשם, כי לעתים קרובות זוהי הלוא שנינות מחשבתם בהיותה מופעלת בהגזמה יתרה המעלה את הפקפוק והמבוכה. אילו לא היו שמים באמת את אמונם בחשיבה, לא היו גורמים לעצמם את ייסורי הפקפוקים והמבוכה הללו אשר אינם נגרמים אלה כתוצאה של החשיבה.
אדם המפתח ומטפח בקרבו לגבי החשיבה את התחושה עליה נרמז כאן, חש כי החשיבה אינה רק דבר אותו הוא מכשיר ומטפח בפנימו ככוח של נפש אדם אלא גם דבר הנושא בחובו ישות עולמית קוסמית שהיא בלתי תלויה בו ובנפשו. ישות עולמית קוסמית זו, לקראתה יצטרך האדם לעמול את דרכו אם ברצונו לחיות בתוך דבר, בו יש חלק גם לו, גם לעולם הקוסמוס הבלתי תלוי בו.
לחיות בתוך חיי המחשבה משרה שקט ושלווה על הנפש. היא חשה כי חיים אלה מסגלים אותה להתנתק מעצמה. ואמנם, הנפש הזקוקה לתחושה זו, כשם שהיא זקוקה להפוכה: להתרתק [מלשון ריתוק] לתוך עצמה. בשתי התחושות הללו נתונה הקוטביות החיונית של חייה הבריאים.
ביסודו של דבר מהוות עירות ושינה הביטויים הקיצוניים-מובהקים של קוטביות זו. במצב של עירות שוכנת הנפש בתוך עצמה, חיה את חייה האישיים; במצב של שינה מתמזגת היא עם חיי עולם הקוסמוס הכלליים - היא אז על כן במובן מסוים מנותקת מעצמה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בן בית בעולם הקוסמוס
|
|
|
 |
|
|
|
קוטביות זו של חיי הנפש מתבטאת גם בכמה מצבים אחרים של חיי הפנים: לחיות בתוך מחשבות מהווה התנתקות של הנפש מעצמה, ולעומת זאת - להרגיש, לחוש, להתרגש וכדומה, מהווה התרתקות לתוך עצמה. לאור פני הדברים המתוארים לעיל מעניקה החשיבה לנפש את העידוד לו היא זקוקה מול תחושת מבודדותה מן העולם-הקוסמוס.
עלולה להתעורר באדם, ובצדק, ההרגשה: "מה אני בתוך זרם המקיים מנצח לנצח את כלל חיי העולם-הקוסמוס - אני עם רגשותי, מאוויי, רציותי, אשר להם חשיבות רק לי בלבד?". אולם אם לומדים לחיות בתוך מחשבות, מעמידים מול הרגשה זו את האחרת: "החשיבה, אשר לה יש חלק בחיי העולם-הקוסמוס הללו, קולטת אל תוכה אותך יחד עם נפשך; אתה חי בתוך החיים הללו בתתך לישותם - בשעת היותך שרוי בחשיבה - לזרום אל תוכך".
אז האדם רשאי להרגיש את עצמו כנקלט, כבן בית, בעולם הקוסמוס. מצב נפשי זה חונן את הנפש בהגברת כוחה, אותה היא חשה כמוענקת לה מכוחות העולם-הקוסמוס עצמם בתוקף חוקיות רוויית חוכמה. מכאן כבר אין מרחק רב אל הנקודה מה מתחוור לנפש: אין זו רק אני החושבת, אלא חושבים בי; חושבים ודוברים בי חיי העולם-הקוסמוס; נפשי הינה המקום בו מתקיימים חיים אלה בצורת מחשבה.
ייתכן כי הבנה זו פסולה בעיני אסכולה פילוסופית זו או אחרת. לכאורה ניתן להצביע על סיבות מסיבות שונות המוכיחות ללא צל של ספק כי המחשבה שהובעה זה עתה על "חיי העולם-הקוסמוס המתקיימים בצורת מחשבה - החושבים את עצמם - בנפש האדם", בטעות יסודה. אולם כאן יש לדעת כי זאת מחשבה שנחוץ לעבוד עליה ולחוות אותה בפנימיות האדם למען קנותה. רק מי שכך קנה אותה יעמוד על מלוא אמיתותה ויידע כי כל טענות נגד אין בכוחן לערער את אמיתותה זו. מי שקנה אותה, מתבהר לו מעצם מחשבה זו, מה שוות באמת רבות מ"טענות נגד" ו"הוכחות". הן מתחזות לעיתים קרובות כחותכות כל עוד שוגה האדם בדבר תוקף ההוכחה של תוכנן. אדם נמצא במצב כזה, בו הוא מקבל את תוכנן כ"ראיה חותכת" - קשה למצוא איתו שפה משותפת. אדם כזה נחרץ עליו לראות בזולת את הטועה, היות וטרם עשה בקרבו את העבודה הפנימית אשר הניבה בזולת את ההכרה באותו דבר, הנראה לו, לאדם כזה, מוטעה ואולי אף שטותי.
לקוח מתוך הספר "הכשרת החשיבה לשימוש מעשי: על מדיטציה" מאת רודולף שטיינר, הוצאת מיכאל. תרגום: יצחק פורת
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
