 |
/images/archive/gallery/425/918.jpg הילדים של רמזי במה שנותר מהמשתלה
עמית ויסברגר  |
|
|
|
|
| בדרך כלל מתמחים ב"שביל זהב" בפעילויות פחות "מבצעיות". הליכות שקטות בטור עורפי ובשתיקה ומעגלי הקשבה. אבל היום כבר אי אפשר להסתפק רק בעבודה במישור מדיטטיבי-רוחני שכזה. את הכפר ברטעה למשל הם החליטו לאחרונה לאמץ באופן מיוחד |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנדרלמוסיה של עציצים, שתילי זיתים, כדי חרס בכל הגדלים, ברזלים ועמודים עקורים, סככות תלושות ומעוקמות, קירות בטון שבורים וסימני דחפור גסים שחפרו בקרקע, היוו תפאורה לסצנה הזו, הפשוטה לכאורה, שהתרחשה לפני שבועיים בכפר ברטעה.
"מאה שקל זה מספיק?", שואלת חדווה ומציאה את הארנק מתיקה.
"זה אפילו יותר מדי בשביל ארבע קקטוסים קטנים", עונה רמזי.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה יותר... אולי מאה חמישים?".
"לא, לא... באמת... תודה רבה".
"טוב, אז רק תביא לי בבקשה איזה קרטון - לסדר את העציצים שלא ייפלו לי באוטו...".
אכן, בנסיבות אחרות ועם תפאורה קצת פחות אוונגארדית, אפשר היה לחשוב שמדובר בשגרת סחר-מכר בין בעל משתלה ערבי ותושבת חיפה יהודיה שבאה לעשות קניות בזול באחד מכפרי ואדי ערה, חצי שעה נסיעה
מהעיר שלה. אלא שחדווה לא באמת באה כדי לעשות קניות בברטעה. את הקקטוסים הקטנים קנתה כמחווה של רצון-טוב. היא חברה בארגון השלום "שביל-הזהב". היא הגיעה לכפר הזה, החבוי בין גבעות השומרון המערבי, עשרה קילומטרים דרומית לאום אל-פאחם, כדי לחזות במו עיניה בתוצאות הדרמה שהתרחשה כאן שלושים ומשהו שעות קודם לכן. דרמה, שבמונחים של פלסטינאים ופעילי-שלום שבעי עוולות-כיבוש, היא לא מי-יודע-מה יוצאת דופן ו"קשה", אלא שברור שהיא רק קצהו של קרחון.
"מזל שקודם התחילו להרוס את המספרה, אצל השכנים", אומר רמזי, "עד שהדחפורים גמרו שם, היה לנו קצת זמן להוציא את רוב השתילים והצלנו מה שאפשר... אבל הרבה מזה ילך לאיבוד ככה בחוץ, ימות...". אחר-כך הוא מבקש מאחד מילדיו שעוזרים לו במיון ההריסות להביא לחדווה קרטון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
רגל אחת בישראל והשנייה בפלסטין
|
|
|
 |
|
|
|
ברביעי בלילה, לקראת חצות, הגיעו כוחות גדולים של צה"ל, משמר-הגבול ומשטרה ("אולי חמש-מאות, אולי שמונה מאות חיילים", מעריכים התושבים) וכיתרו את ברטעה, המונה כ-10 אלפים תושבים: חציים בעלי אזרחות ישראלית חציים "תושבי שטחים". בכניסה לברטעה המערבית, "ברטעה הישראלית", הוצב מחסום. עשרות ג'יפים מילאו את הרחובות הצרים, חיילים התפרשו בין היערות הדלילים על הגבעות מסביב. זה נראה כאילו הולכים לכבוש את המקום. אפילו מפקד החטיבה נכח. אבל בארבע בבוקר, יום חמישי, כבר לא נשאר בסביבה אפילו חייל או שוטר זוטר. הכוחות יצאו והותירו אחריהם רק דאבון-לב וחורבן: שלושה בתי מגורים בברטעה המזרחית, שבנייתם כמעט הושלמה (באחד מהם פעלה מספרה), מחסנים ומשתלה - נהרסו תוך שעות ספורות תחת הדחפורים.
האם מדובר בבתי מחבלים, האם צדו כאן מבוקשים? לא. הסיבה הרשמית להרס המבנים היא שהם נבנו ללא רישיון על "שטח יערות", כהגדרת המינהל האזרחי.
"שטח יערות?" צוחק כיסרא, מזכיר המועצה של ברטעה המערבית. "פתאום במנהל דואגים לאיכות הסביבה כאן? אתם יודעים כמה יער מהאדמות שלנו גילחו שם למעלה כדי לבנות את קציר?", הוא מצביע מעבר לבתים של ברטעה המערבית, אל ראש ההר, ומורה לפעילי שביל-הזהב, ביניהם חדווה, על גגות הרעפים של קציר. אגב, למרות שהיא נראית כך, קציר אינה התנחלות. זה "ישוב קהילתי" קילומטר ומשהו מערבית לקו הירוק.
"רואים את הוואדי הקטנטן הזה שאנחנו עומדים מעליו?", אומר כיסרא, "זה הקו הירוק. כאן בדיוק עובר הגבול בין ברטעה המערבית והמזרחית. יאעני עכשיו אני עומד עם רגל אחת בישראל והשנייה בפלסטין. זה הקו שקבעה מלחמת 48. עד 67 עמדו פה שני חיילים עיראקים ושמרו שלא יעברו. היום כל אחד יכול לעבור, אבל אם אתה תושב הצד המזרחי ומג"ב תופסים אותך בצד המערבי - תשלם 5000 שקל קנס ותהיה צפוי לשלושה חודשים בפועל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תעודה כחולה, תעודה כתומה, שטח ירוק
|
|
|
|
|
|
|
הוואדי, "הגבול הטבעי" בין ברטעה א-שרקייה וברטעה א-גרבייה (המזרחית והמערבית) הוא למעשה תעלת ביוב פתוחה. נכון שהמקומיים מכנים אותו "ואדי אל-מאיית" (ואדי המים) אבל בפועל הוא מנקז את הביוב של שתי הברטעות.
"אם באמת איכפת לרשויות מאיכות הסביבה, אז במקום להרוס משתלה, למה שלא ייתנו לנו תקציב למערכת ביוב מסודרת?", מיתמם מזכיר המועצה. "כשהקימו את קציר, שפכו מיליונים על תשתיות ביוב. לא הכניסו אף אחד לגור שם עד שהכל היה מסודר פיקס. קציר פה משנת שמונים ומשהו ויש להם מערכת ביוב "ירוקה", אנחנו פה מעל מאה שנה והביוב זורם לנו באמצע הכפר".
פניו הלא מגולחות של רמזי, כבן ארבעים, ומבטו הנוקב, מזכירים במשהו את פניו של השחקן מוחמד בכרי. למרות הטרגדיה שקפצה עליו הוא מצליח להגיד את רוב דבריו במין חיוך. כאילו כבר השלים עם הגזירה כגזירה משמים. הוא אומר שהשקיע כל מה שהיה לו במשתלה. רק לפני חצי שנה הקים אותה ביחד עם שותפו עלי. רמזי ועלי שכנים. הבתים שלהם נמצאים זה מול זה. רמזי גר מצדו המערבי של הוואדי ויש לו תעודת זהות כחולה (ישראלי) ועלי גר בצד המזרחי ויש לו תעודת זהות כתומה ("שטחים"). את המשתלה הקימו באזור פתוח שבין הבתים, מצדו המזרחי של הוואדי. שניהם קיוו שבגלל שהעסק יהיה רשום על שמו של השותף הישראלי מביניהם – לא יהיו בעיות רציניות. אבל תעודה כחולה או כתומה - למינהל זה לא שינה. מה שחשוב הוא שהמשתלה נבנתה על שטח "ירוק", שטח שמוגדר "שטח יערות" בתוכנית המתאר של הישוב מ-1982. לא משנה גם שמדובר בשטח כבוש ושעל-פי אמנת ז'נווה אסור להרוס בתים בשטח כבוש (שלא למטרות צבאיות).
|
|
|
|
|
|
|
 |
| בעל המספרה מפנה את הכיסאות שנותרו מההריסות. צילומים: עמית ויסברגר
| /images/archive/gallery/425/919.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
שטח היערות נטול העצים
|
|
|
|
|
|
|
"שטח היערות" הוא למעשה רצועה ארוכה לאורך הגדה המזרחית של ואדי אל-מאיית, ואדי הביוב (דרך-אגב: אין בשטח הזה אף לא עץ אחד). לפני שנה כבר נהרסו במקום אחר ב"שטח היערות" בית-מגורים, בית-בד ומתפרה. על מבנים רבים אחרים לאורך הוואדי מרחפים צווי הריסה. הרבה מבתי ברטעה המזרחית בנויים ללא-רישיון, אבל רק לבתים "בשטח היערות" הוצאו צווי הריסה. האם זה מקרי? או אולי, כפי שחושדים התושבים, מדובר בתוכנית של גדר או חומה עתידית שתיבנה על הקו-הירוק ותחצוץ בין ברטעה המזרחית והמערבית? האם הרס הבתים הסמוכים לוואדי נועד להסיר מכשולים העומדים בדרך למכשול הפרדה עתידי כלשהו?
השאלה הזו קורעת את תושבי ברטעה. מצד אחד, מזמן טוענים הפלסטינים, שאם-כבר בונה ישראל את גדר הביטחון שלה, אז שתבנה אותה על הקו הירוק ולא מעבר לו, תוך סיפוח והפקעת שטחים. מצד שני, במקרה של ברטעה, שהקו-הירוק עובר בלבה, בניית המכשול על הקו הזה תפריד פיזית בין שני חלקים של כפר אחד, תחצוץ בין קרובי משפחה, שכנים וכו'. (לדוגמא: כמאתיים נשים מברטעה המזרחית, נשואות לבעלים מברטעה המערבית. מה הן אמורות לעשות אם תוקם גדר או חומה בין החלק המערבי למזרחי?). כפי שהגדר בנויה היום באזור ברטעה, כ-4 קילומטרים מזרחית לקו-הירוק, אמנם למראית-עין היא מותירה את ברטעה כישוב רצוף אחד, אך בעצם מספחת לשטח ישראל כ-18 קמ"ר ויוצרת מעין מובלעת שמנתקת את תושבי ברטעה המזרחית משני העולמות – מצד אחד מפרידה הגדר ביניהם ובין השטחים, שאליהם הם שייכים מבחינת מעמדם כתושבים, מצד שני, אסור להם ע"פ החוק לחצות את הוואדי ולעבור לישראל, גם אם מבחינה פיזית זה לגמרי אפשרי. האגודה לזכויות האזרח כבר שוקדת על הגשת בג"ץ בנושא.
האם מישהו זומם לפתור את הבעיה על-ידי סיפוח ברטעה המערבית שתושביה ערבים-ישראלים למדינת פלסטין העתידית ולבנות את הגדר ממערב לברטעה המערבית? או אולי להפך: האם מישהו שקל ברצינות לספח את ברטעה המזרחית לישראל, לאזרח את 4300 תושבי המובלעת ולהשאיר את הגדר כפי שהיא נכון להיום? לאיש לא ברור. מה שבטוח זה שבכל אחת מן האפשרויות תהיה אוכלוסייה גדולה שתצא נפסדת וממורמרת. בקיצור, זה סיפור שלכאורה אין לו שום פתרון צודק.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| משחקים בהריסות
| /images/archive/gallery/425/917.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
לעג לרש
|
|
|
|
|
|
|
"אתה יודע מה? כבר לא אכפת לנו", אומר תאופיק אבו-ראמי, סגן ראש-המועצה של ברטעה המזרחית. "לא משנה מה יעשו, אבל לפחות שיחליטו כבר ויודיעו לנו חד-וחלק מה החליטו. עם מה שיהיה נסתדר אינשאללה - יגידו לנו שאנחנו שייכים לפלסטין נהיה אזרחים פלסטינים, יגידו "ישראל", נהיה ישראלים. אבל העיקר שנדע מה הגורל שלנו. ככה, כמו שקורה עכשיו, אף אחד לא יודע מה יהיה. בינתיים אנחנו רק נדפקים מכל הכיוונים: יש גדר רחוקה בריחן, יש הריסות בתים בוואדי, אסור ללכת לישראל, קשה להיכנס לגדה. בשביל ללכת למשל לעשות קניות בג'נין, או לבית חולים שם, או לבקר קרובי משפחה, צריך אישורים ולעמוד במחסום עם כל הבלג ן והתורים וההשפלות. זה חיים זה? איזה בן אדם יכול לחיות ככה בלי לדעת מה יהיה העתיד שלו?"
בשלב מסוים באותו לילה מר ונמהר שבין רביעי וחמישי, החלו נערים ליידות אבנים לעבר הדחפורים. שוטרי מג"ב רדפו אחרי המיידים עד לבית שמהכיוון שלו הגיע המטח, מעברו המערבי של הוואדי, מ"ישראל". המג"בניקים דפקו עם קת רובה על תריס הבית שמהאזור שלו נזרקו האבנים. הם שברו את התריס. אחר כך נכנסו לבית והיכו נערה בת עשרים שניסתה לחסום את דרכם. כשלא מצאו את מבוקשם עברו לבית הסמוך שם היכו בחזה (שוב עם קת הרובה) אשה בת 66, אמו של כיסרא, מזכיר המועצה.
בפתח ביתה, עם זרועותיה פרושות לצדדים במחוות חוסר אונים, סיפרה הזקנה לאנשי שביל-הזהב כיצד נהגו בה. "מה אנחנו כבשים שמרביצים לנו ככה ודוחפים אותנו?", שאלה.
המג"בניקים (שהשמועה אומרת שבאו ישר מחברון), לא מבדילים כנראה בין אמו של מזכיר מועצה במדינת ישראל ואמו של מבוקש חבר בגי'האד האיסלאמי. מה לעשות ששתיהן חובשות מטפחת ראש לבנה וצועקות עליהם בערבית כשהם פורצים לביתן? מה לעשות שעל האבנים שנזרקו צריך מישהו לשלם?
בזמן שרמזי עוזר לשני הפועלים ששכר למיין את הריסות המשתלה ולברור במה אפשר עוד אולי להשתמש, 50 מטרים בהמשך הוואדי מפנים את הציוד מהמספרה שנהרסה. לפחות את הריהוט, המראות והחלונות הצליחו להציל. בין קרעי הבטון והברזלים העקומים המזדקרים כמו צלעות של חיה מתה, אפשר עוד למצוא מגזינים של "EVE".
מאה מטרים צפונה משם, משחקים ילדים על חורבותיו של בית מגורים אחר. שם עוד לא גרו - אבל הבית היה כמעט גמור ומשפחה צעירה התכוונה לעבור לשם אוטוטו. הגבר הצעיר שהיה אמור לעבור לבית עם אשתו ובנו התינוק, יושב עכשיו בבית הוריו הסמוך. פניו אטומות, כועסות. אפילו עם אנשי שביל-זהב אין לו חשק לשוחח. הבית השלישי שנהרס, היה גם הוא כמעט גמור. הבולדוזרים עלו עליו ומעכו חומרי בניין חדשים שהיו בתוכו. שקי מלט וערמות של בלטות לריצוף. בעל הבית התחנן שייתנו לפחות להוציא את המלט והבלטות - אבל הוא נענה בשלילה.
"אין זמן", אמר לו אחד בשם יגאל, הממונה מטעם המנהל האזרחי שפיקח על עבודות ההרס. כך גם השיב לרמזי, כשזה ביקש ממנו רשות לפרק את הרשתות בחממות של המשתלה.
"זו רשת שעולה 10 שקל למטר...", הוא קובל, "הלכו לי פה בסך הכל כמעט חצי מיליון שקל, בחיי... בקיץ, זה העונה של החתונות אצלנו... השקענו חצי שנה במשתלה ואת כל מה שהיה לנו ורק חיכינו לקיץ הראשון, אז ידענו שהנשים באות לקנות עציצים ושתילים, מתנות לחתן ולכלה...".
למה לא נסית להשיג רישיון?
"מי אמר שלא ניסיתי? אתם יודעים כמה כסף הוצאתי על עורכי דין וכמה נסיעות עשיתי, עד בית-אל, ליד רמאללה, כדי לנסות להשיג אישור? שנתיים טרטרו אותי מפה לשם, עד שאמרו לי שלא יהיה אישור כי זה "שטח יערות", מחוץ לקווי-המתאר. אז אם מראש הם ידעו שלא ייתנו אישור, למה לא אמרו מההתחלה? בכוונה נותנים לבן-אדם לבזבז זמן וכסף, מוציאים לו את הנשמה ובסוף אומרים לו ללכת לעזאזל.... במצב כזה, אין לנו ברירה אלא לבנות בלי רשיונות - אנחנו גם צריכים לבנות, להתרחב, להתפרנס, לא? קודם משגעים אותנו, אחר כך דוחקים אותנו לעבור על החוק ובסוף באים והורסים".
תוכנית המתאר של ברטעה (גם של המערבית, גם של המזרחית) - היא לעג לרש. מכל הכיוונים אוסרים על הישוב מפוצל-הזהות הזה להתפתח. מצפון וממערב: אדמותיה של קציר וה"שטחים הירוקים" שלה מגיעים עד לבתיה של ברטעה המערבית. ממזרח: "שטחים". מדרום: שייכות האדמות החקלאיות למועצה אזורית מנשה, שם נותנים לפלאחים הרגשה ש"עושים להם טובה" אם נותנים להם לעבד את חלקותיהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלושים ומשהו שעות אחרי
|
|
|
|
|
|
|
יום שישי, 9 בדצמבר. שלושים ומשהו שעות אחרי. השקט שאחרי הסערה. עוד מעט יקרא המואזין ותתחיל התפילה במסגד. שמש דצמבר חמימה מרמזת על שנת הבצורת הצפויה. פעילי השלום משביל זהב יושבים על המרפסת של עלי, הצופה על ההריסות לאורכו של וואדי-אל-מאיית, ומנגבים סלטים וחומוס. פתאום מגיע מהמטבח גם עוף ממולא שבושל בזריזות. "ארוחה צנועה"... מתנצל המארח, "עבדתם קשה, הסתובבתם כל היום בין ההריסות ושמעתם סיפורים. עכשיו אתם צריכים לאכול משהו".
"צריך שנתארגן בינינו, אולי עם מסרי S.M.S שיעברו בשרשרת, כדי שנהיה ערוכים יותר טוב לפעם הבאה שזה יקרה", מציע אמיר מקריית טבעון, אחד מהפעילים המסובים לשולחן.
"בואו נציע את זה בהליכה בברטעה ביום שבת הבא", מציע גבי מנהלל, "אם יגיעו חמישים איש משלנו, ועוד עשרות, או אפילו מאות מברטעה, לא נוכל לעשות כרגיל "מעגלי הקשבה", אבל צריך שלפחות נעבור ליד ההריסות ונשמע מהאנשים מה היה".
"אולי השאלה האמיתית שצריך לחדד היא לא מה היה, אלא מה יהיה", מצטרף לשיחה יוסי מצור-משה (ליד נתניה), "הרי יש כנראה עוד עשרות בתים שמרחף עליהם צו-הריסה. השאלה היא מה אפשר לעשות, למשל מבחינה משפטית, כדי להציל את מה שניתן...".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/425/913.jpg |
|
|
|
 |
| שביל זהב. הליכה שקטה בטור עורפי, יהודים וערבים, ולאחריה מעגל הקשבה באזור ההריסות
| /images/archive/gallery/425/920.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
מהטמה גנדי בברטעה
|
|
|
|
|
|
|
בדרך כלל מתמחים ב"שביל זהב" בפעילויות פחות "מבצעיות". לפני ארבע שנים, כשהארגון הוקם, התמקדו ב"הליכות שקטות". מדובר בצעדה איטית, בטור עורפי ובשתיקה "למען האנושיות". צועדים בשתיקה, ערבים ויהודים, ללא כרזות, דגלים או סמלים, ענודים רק סרטים לבנים על החזה. בסוף יושבים ל"מעגלי הקשבה" (טכניקת-שיחה הלקוחה מן המסורת האינדיאנית). כיום, מתוך ההיכרות עם השטח - לא יכולים להסתפק רק בעבודה במישור מדיטטיבי-רוחני שכזה ונרתמים במקביל גם לעניינים יותר קונקרטיים, מנסים לעשות פוקוס על מקומות מסוימים, היכן שאפשר לבוא, היכן שיש תחושת דחיפות ומצוקה. את ברטעה המזרחית למשל, החליטו לאחרונה לאמץ באופן מיוחד, כי שם המצב "חם". אבל גם אנשי "שביל הזהב" מהגרעין היותר "אקטיביסטי" של הארגון, רחוקים מלהיות אנשי-שמאל לוחמניים מהסוג המתלהם הרגיל. גם במקומות וברגעים הכי קשים הם זוכרים תמיד את עקרונות האי-אלימות של מהטמה גנדי ושל המורה הבודהיסטי טיצ'נא-טאן שמנחים אותם. "אי-אלימות היא נשקם של החזקים" הם מצטטים על כרטיס הביקור שלהם את המנהיג ההודי הדגול. לא תמצאו אותם נושאים שלטים פרובוקטיביים, צועקים, מתרגזים או מקללים חיילים בהפגנות. הם אפילו (ועל זה ילעגו להם מן הסתם נשות "מחסום-ווטש" או חברי "תעאיוש") משתדלים לתאם את הפעילויות שלהם בשטחים עם הצבא.
ניכר שתושבי ברטעה מעריכים את אנשי שביל זהב על טרחתם ונאמנותם. מדי פעם גם עושים פעילי-השלום מעשה סמלי שנחרט בלבם של האנשים. בלי לעשות הרבה רעש, הם הצליחו למשל לגייס לפני כמה חודשים סכום כסף לניתוח בעינו של מוצטפא כבהה, צעיר בן 20 שהתעוור כתוצאה מירי של מטח כדורי גומי בפרצופו. זה קרה במהלך גל ההריסות הלפני אחרון שהתרגש על "שטח היערות" בברטעה. מוצטפא נורה על ידי צלף בזמן שניסה להציל ציוד מכאני יקר מבית-בד שהדחפורים קמו להחריבו.
גם אם את הבתים לא יצליחו אנשי שביל זהב להקים מתוך ההריסות, גם אם לא יצליחו למנוע את ההרס הבא, גם אם לא יעצרו את הגדר ולא יחזירו למוצטפא את עינו, הרי שהם לפחות באים כדי לראות ולשמוע. ביום רביעי באמצע הלילה, כשהדחפורים התחילו לעבוד - התקשרו תושבי ברטעה לכמה מידידיהם ב"שביל זהב". חמישה פעילים "הוקפצו" באמצע הלילה והגיעו לברטעה מחיפה, מנתניה, מנצרת, מנהלל. היה להם חשוב להיות שם בזמן-אמת. פעילות-שלום אמיתית, הם יודעים, אינה מסתכמת בניגוב חומוס ביחד.
לאתר האינטרנט של שביל זהב | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
