 |
/images/archive/gallery/176/232.jpg שיווה.
 |
|
|
|
|
| על אי קטן ליד בומביי נמצא מקדש עתיק ומהולל לאל שיווה, שפסלי האבן שבו מספרים את ההיסטוריה של הקוסמוס ואת הדרך המלאה לשלמות רוחנית. תומר פרסיקו ביקר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו
עדכון אחרון : 6/12/2005 14:58 |
|
|
|
|
|
|
|
כשההיסטוריון של האמנות רנה גרוסה (Rene Grousset) דיבר על האי אלפנטה הוא קבע כי "האמנות
האוניברסלית הצליחה פעמים מועטות להגשים את האלוהי בצורה כה עוצמתית וכה מאוזנת". רודולף אוטו, חוקר הדתות המפורסם, כתב כי "אין עוד מקום בו ראיתי את המסתורין של הטרנסצנדנטי בא לידי ביטוי בצורה יותר מפוארת או מלאה". האם ייתכן שמדובר בסך הכל בכמה פסלי אלילים מאבן סמוך לעיר צפופה בת 17 מיליון תושבים?
מסתבר שכן: במרחק שעת שיט מחופי בומביי נמצא אי קטן ועליו פלא ארכיטקטוני ואמנותי: מקדש עתיק לאל שיווה החצוב כולו מתוך גבעת גרניט. פועלים עלומים חצבו מתוך הסלע אלפי טונות של אבן והשאירו אחריהם חלל גדול הנתמך על ידי עמודים עשויים מהאבן המקורית. בתוך החלל, על פני פאות הסלע, חצובים כמה וכמה פאנלים המציגים סצנות שונות מתוך החיים המיתולוגיים של האל שיווה. הדמויות חולצו מתוך האבן כנראה בשלבים, החל מהמאה השישית ועד למאה השמינית, והמקום שימש כמקדש בתקופה זו ואחריה.
האי עצמו מהווה כיום מפלט לתושבי העיר הענקית המבקשים לחמוק מהצפיפות ולצאת לטיול קצר, אולם בעבר אין ספק שהמקום שימש מרכז של פולחן: לא ידוע בדיוק מי היה הפטרון שמימן את הפרויקט או המלך שכפה את העבודה הרבה שהושקעה באתר, אבל ברור שאם לא היה הנושא חשוב ביותר לעמלים עליו, לא היה מוקדש המאמץ הבלתי נתפס שהוצרך כדי ליצור את הפלא המכונה היום "אי אלפנטה" (Elephanta). את השם אגב נתנו הפורטוגזים ששלטו במקום במאה השש-עשרה, שגם השתמשו בחלק מהפסלים כמטרות במטווח, טאליבאן-סטייל).
בסופו של שביל ארוך המטפס במעלה הגבעה הגבוהה ביותר באי נפער הפתח הצפוני למערה, כמו לוע ענקית וחשוכה. החלל המרכזי עשוי בצורה של מנדלה המחולקת לשלושים ושישה ריבועים (צלע כל ריבוע כארבעה מטרים), ועוד ריבוע התפוס על ידי מקדש קטן ללינגה (אבן אליפטית המגלמת את איבר מינו של שיווה). כאמור, החלל כולו היה פעם אבן אחת דחוסה. מסביב, חצובים בקירות, נמצאות תשע התגלמויות-אבן של האל הגדול, אותן ניתן לראות כביוגרפיה מפוסלת שלו, ועל כן, בעצם, הן כתיאור של ההתפתחות הקוסמולוגית של היקום (שכן שיווה הוא היקום עצמו), והן כרמז להתפתחות הרוחנית של כל אחד מאיתנו (בהנחה שהאדם הוא מיקרוקוסמוס).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| הכניסה למקדש שיווה. מתאר את ההתפתחות הקוסמולוגית של היקום
| /images/archive/gallery/410/688.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
זועף, שליו ומתענג
|
|
|
 |
|
|
|
החלל כולו נשלט על ידי דמותו הענקית, שבעה מטרים גובהה, של הסאדאשיווה: שיווה-הנצחי בעל שלושה ראשים: השמאלי זועף, האמצעי שליו (או שקוע בהתבוננות פנימית) והימני מתענג. היה זה בהתייחסו להתגלמות הזו של שיווה שרודולף אוטו כתב ביומנו, בעת ביקורו במערה ב- 1928, כי "אין עוד מקום בו ראיתי את המסתורין של הטרנסצנדנטי בא לידי ביטוי בצורה יותר מפוארת או מלאה מאשר בשלושת הראשים הללו". פניו השלווים של שיווה אכן מגמדים את המתבונן בהם, ולפעמים מצליחים לרגעים להעלים לגמרי את נוכחותו. אז נותר רק שיווה, שקוע בהתבוננות פנימית, רגע לפני שהוא מוציא מעצמו את עולם התופעות כולו.
על פי המיתולוגיה השָיְיוויסטית (זו המתייחסת לשיווה), היקום כולו נוצר מתוך האל, כאשר מתוך אחדות הוא הפך לריבוי. אבל לפני כן, אנחנו עדים בדמות שלפנינו לניגודים החבויים בתוכה של האלוהות. מצידו הימני של שיווה השקוע בתוך עצמו מגולפים פני האל שמחים, בעלי מאפיינים נקביים: פנים נעימים, רכים ומחוייכים, והדמות מחזיקה פרח לוטוס בידה. הצד השמאלי מגלה פנים זכריים בעליל, זועפים, חשופי שיניים ומשופמים. בידה מחזיקה הדמות נחש ובכתר שעל ראשה משובצת גולגולת. לעת עתה הניגודים הללו הם פנימיים, פוטנציאליים בלבד, אך אם שיווה רוצה לצאת מתוך עצמו וליצור את העולם, הוא חייב להחצין את מה שמבעבע בו בפנים - ממהות אחדותית בה כל ערך מחובר לניגודו, מאוזן ומושתק על ידי המהות ההפכית לו - כמו יד בתוך כפפה - הוא חייב להתפרט לכדי עולם של תופעות וזמנים, בו נדמה כי הניגודים נבדלים לחלוטין האחד ממשנהו, ונדמה כי אפשר לתפוס באחד ולהתכחש לתאומו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| סאדאשיווה . שיווה בעל שלושת הראשים
| /images/archive/gallery/410/686.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
ממהות ללא ניגודים - לניגוד בסיסי מאוד
|
|
|
|
|
|
|
על פי ההיסטוריון צ'רלס קולינס המקדש באי היה שייך לזרם הפשופטה (Pasupata), ועל כן כיוון המאמינים ההולכים סביב המנדלה היה, שלא כרגיל, נגד כיוון השעון. אם כל אחד מתשעת הפאנלים במקדש מתארים סצנה מיתית בעלת משמעות קוסמולוגית ופיזיולוגית, הרי שאחרי הפרק הראשון, הבראשיתי, של הסאדאשיווה, אנחנו עוברים לסצנה הבאה, בפאנל שמימין לו. כאן, בפאנל מספר 2 נמצא את שיווה כאנדרוגינוס, חציו גבר וחציו אישה (Ardhanarishvara) .
כאשר שיווה יוצא מתוך עצמו ויוצר את העולם, הוא ראשית הופך משיווה לשיווה-שקטי, כלומר ממהות ללא ניגודים הוא מתפרט לניגוד בסיסי מאוד: זכר ונקבה. בפאנל הזה שיווה נראה בראשיתו של תהליך החלוקה, כאנדרוגינוס, כלומר כישות אחת הכוללת בתוכה את שני המינים. פניו של שיווה שלמים אך גופו חצוי; צידו הימני גברי ואילו צידו השמאלי נקבי: האגן והשד היחיד מעידים על כך. יותר מאשר החלוקה לטוב ורע, או ליפה ומכוער, נראה כי החלוקה לזכרי ונקבי היא שמאפשרת לשיווה להפרות את עצמו, להרות וליצור עולם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ארנדישווארה. שיווה האנדרוגינוס
| /images/archive/gallery/410/673.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
משחק הוא הפעילות היחידה שאלוהים יכול לקחת ברצינות
|
|
|
|
|
|
|
בחלוקה הראשונית לזכר ונקבה שיווה נשאר עדיין שלם. הוא הופך לאנדרוגינוס, אך הניגודים נשארים עדיין קרובים מדי בשביל ליצור מתח מפרה - ברור שכך שיווה אינו יכול לקיים יחסי מין עם אשתו: אין גם כל מתח אירוטי בישות שהיא אחת. שיווה מגלה בתוכו את האפשרות לדואליות, לבינאריות. הוא עצמו, עם עצמו, יכול להכיל הפכים וניגודים, אך כאמור, כדי שייווצר עולם הניגודים חייבים לפרוץ החוצה ולהתממש. כפי שבאלוהות מתאחדים כל ההפכים, כך בעולם התופעות מופיעים הקטבים המנוגדים בנפרד זה מזה. בדיוק כפי שבאחדות המוחלטת לא ייתכנו ניגודים של ממש, לא ייתכן יקום ממשי ללא הפכים ממשיים שמנוגדים זה לזה (מה שגם יכול לרמוז לנו על הבלבול העומד בבסיס השאיפה לטוב מוחלט או להכחדה מוחלטת של הרוע בעולם התופעות).
החלוקה הפנימית לשיווה-שאקטי, לצד הזכרי והנקבי שבאלוהות, היא צעד ראשון בדרך להריון וללידת המציאות רבת הפנים. כאמור, כדי ליצור עולם חייב שיווה להמשיך ולהוציא את הניגודים שמצויים בו לגמרי מהכוח אל הפועל. אבל מה יגרום לו לצאת מעצמו? מה יכול לעורר את האלוהות מרבצה השליו מכל? מה יפתה את שיווה ליצור עולם?
שלא כמו במסורות המונותאיסטיות התופסות את ההיסטוריה כסרט מתח המציב במרכזו את המאבק בין הטובים לרעים, בזרמים הינדים רבים הקיום עצמו נתפס כמשחק אלוהי ("לִילָה" בסנסקריט), לאמור: נתאווה לו האלוהים לשחק משחק, והמשחק הוא המציאות הנגלית. אכן, על פי המיתולוגיה ההודית הפעילות העיקרית של האל שיווה היא משחק בקוביות עם זוגתו/חציו השני פרוואטי. את מירב זמנו מקדיש האל הגדול להימורים על ידי זריקת קוביה עם אשתו, ובמיתוסים רבים המשחק הוא זה שמאפשר לשיווה האנדרוגינוס להתפרט לבני הזוג שיווה ופרוואטי (מסתבר, אם כן, שכאשר צעק אלברט איינשטיין על נילס בוהר "Der Herrgott würfelt nicht!!!" הוא טעה: אלוהים כן משחק בקוביה).
המשחק הוא חשוב, שכן זהו המשחק שמפתה את שיווה להוציא לחלוטין את פרוואטי מעצמו וליצור מציאות דואלית, היא המציאות שלנו. ומדוע שיווה מתפתה? אלן וואטס שאל פעם: לו היית כל-יכול, לו היתה עומדת לרשותך מכונה ובה כפתור לכל דבר ועניין, אשר על ידי לחיצה פשוטה היית יכול לברוא כל חפץ ולהגשים כל משאלה - כמה זמן היה חולף עד שהיית לוחץ על הכפתור המסומן בסימן-שאלה? המשחק הוא הפעילות היחידה שאלוהים יכול לקחת ברצינות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| Umamaheshvara. שיווה רוכן לעבר פרוואטי שמתרחקת ממנו
| /images/archive/gallery/410/683.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
העולם הובא לידי קיום
|
|
|
|
|
|
|
משחק הוא תמיד תנועה לקראת הלא-ידוע, תמיד הימור מסוים - אם הכל צפוי הרי אין בו הרבה הנאה. המשחק הוא גם מקום בו אנו נותנים לעצמנו להסתכן מעט, נחשפים לאפשרות של הפסד. בהיותנו אנושיים, ובעלי כוח מוגבל, לפעמים ננצח ולפעמים נפסיד, אך כאשר האל הכל-יכול חושף את עצמו להימור, ודאי שהוא מראש כבר הפסיד. למי שיש לו הכל, כל הימור הוא בהכרח תבוסה, ובאמת במיתוסים ההינדים שיווה המשחק בקוביות עם פרוואטי תמיד תמיד מפסיד. צריך להיות ברור למה: היציאה מהאחדות לריבוי מחייבת הקרבה מסוימת של שלמות, נוחות וידע. כדי ללמוד משהו חדש אנחנו נדרשים פעמים רבות לשכוח משהו ישן. דבר מושלם אינו יכול להתפתח, ולכן כדי לעבור תהליך של התפתחות, כדי לאפשר קיום של זמן, חייב האל להפחית מעצמו, להתפצל ולתת את עצמו לבלתי ידוע.
בפאנל המכונה Umamaheshvara נראה שיווה (או מה שנשאר מדמותו אחרי שהושחתה) רוכן לעבר פרוואטי (הדמות מימינו), כאשר זוגתו נוטה הרחק ממנו - אפשר עדיין לראות את התנועה המהירה של הפניית העורף ברוגז כלפי האל, כנראה אחרי שזה ניסה לרמות, כפי שהוא אכן נוהג לעשות. הפרידה בין הניגודים, אם כן, נשלמה: פרוואטי בורחת משיווה ויוצאת לדרך (שנראית) עצמאית; העולם הובא לידי קיום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם לא ברור ששיווה במידה מסוימת אומלל?
|
|
|
|
|
|
|
העולם נוצר, ומיד כמובן, מתחילות הבעיות. בפאנל הרביעי מרים השד העוצמתי ראוונה את הר קיילשה, עליו שוכן שיווה. כאשר העולם נוצר, אי אפשר לשלול קיומו של רוע. בפאנל החמישי אנחנו רואים את שיווה כאדון-היוגים (Yogishvara), מודט. בפאנל השישי נראה את שיווה רוקד את ריקוד הטנדבה (Tandava) המסוגל להשמיד את היקום כולו. ברור שבשתי הרפרזנטציות האחרונות אנחנו נחשפים לכוחו של שיווה, בין אם הוא מופנה פנימה, ובין אם הוא מכוון החוצה: שיווה יכול להעלים את עולם התופעות לגבי עצמו על ידי שקיעה בטראנס מדיטטיבי, והוא מסוגל להעלים כליל את עולם התופעות, על ידי ריקוד הרסני. מכיוון ששיווה הוא הקיום עצמו, אין בסיכומו של דבר הבדל ממשי בין שתי האפשרויות הללו, אלא הן רק דרכים שונות לומר את אותו הדבר. לגבי המחפש הרוחני המתבונן בסצנות השונות מהלך העניינים ברור: התשובה לרוע היא ראשית כל התכנסות פנימית, מדיטטיבית.
בפאנל השביעי שיווה נוקט צעדים אקטיביים לביעור הרוע: כאן הוא נראה לוחם בשד אנדהקה (Andhaka). במיתוס שיווה נלחם עם קלשון וחרב, מהם רק החרב נשארה שלמה. אחרי המדיטציה, כך נראה, אפשר גם לצאת למאבק אקטיבי ברוע.
האם לא ברור שכל ההתגלמויות הללו מבטאות חוסר מסוים מצידו של שיווה? בין אם הוא מותקף, מודט, מאיים להרוס את העולם או מנסה להשמיד אויב - האם לא ברור שהוא במידה מסוימת אומלל? שיווה מנסה למצוא את השלמות שאבדה לו, מנסה לזכות בחזרה במה שכבר לכאורה אינו שלו, במה שהיה שלו לפני שהחל לשחק וכעת, עם פרידתו מפרוואטי, נראה שאבד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| שיווה, אדון היוגים, מודט
| /images/archive/gallery/410/685.jpg |
|
|
|
 |
| שיווה הרוקד
| /images/archive/gallery/410/675.jpg |
|
|
|
 |
| שיווה יוצא למאבק אקטיבי ברוע
| /images/archive/gallery/410/672.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
החתונה של שיווה ופרוואטי: פסטיבל אחדות הניגודים
|
|
|
|
|
|
|
בפאנל זה נראים שיווה ופרווטי מתחתנים. אחרי הפיצול ההיולי לשניים, ואחרי המריבה והפרידה שבעצם הביאה את העולם לידי קיום, ואחרי ההרפתקאות הרבות שעולם מגוון ועשיר יכול לזמן, חוזרים שני החצאים של השלם ומתאחדים – אם כי, יש לשים לב: הם אינם מתמזגים. העולם קיים, ואין צורך להצטער על כך. העולם קיים, ואין לשאוף להעלים אותו. על כן פרווטי אינה מתמזגת חזרה את תוך אהובה, אינה הופכת חזרה לחלק משיווה, אלא נשארת ישות עצמאית. יחד עם זאת, בין הניגודים יש לקרב, את הקטבים יש לראות כמשלימים האחד את השני, בין הניצים יש להשכין שלום. על ההפכים ללמוד לחיות ביחד, להשתלב, להתחתן (אכן, איפה אם לא בחתונה אנחנו רואים איחוד של כל כך הרבה ניגודים? זכר ונקבה, כמורה והדיוטות, מסורת ואופנה, זכרונות וציפיות, זהב ובשר-אנוש, אלכוהול ואחריות, הערגה לנצח ואמירת ה"הן" כאן ועכשיו – החתונה היא הפסטיבל של אחדות-הניגודים).
בפאנל אנחנו רואים את פרווטי עומדת לימינו של שיווה, כאשר גופיהם נוטים מעט זה לקראת זה. ידיהם פעם החזיקו האחת את השניה, פרט הכרחי לצורך קיום טקס החתונה. פרווטי, אם כן, שבה לבסוף הביתה – הזוג האלוהי שב לחיות יחד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| שיווה ופרוואטי נישאים ומחזיקים ידיים
| /images/archive/gallery/410/682.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו שפע יכול להיכנס ולשטוף את העולם
|
|
|
|
|
|
|
הפרק האחרון בסיפור נמצא בפאנל התשיעי: כאן נראה שיווה הקולט את נהר הגנגס בשערו למרות שלא ממש רואים את הגנגס. על פי המיתוס ההינדי המלך בהגיראתה העמיד עצמו בסיגופים נוראיים כדי להכריח את שיווה לאפשר לנהר לרדת מהשמים אל הארץ, זאת כדי לתת לנשמות אבותיו להיטהר במימיו הקדושים. שיווה הסכים לבסוף, אך היה ברור לו כי העוצמה שהנהר יביא עמו תהיה הרסנית לעולם, ולמעשה תמחק את המציאות לחלוטין. על כן דאג שגנגה, האֶלה, תנחת ראשית בשערו העבות, ומשם תרד אל האדמה כנהר הגדול והקדוש.
קשה לראות את הגנגס מעל ראשו של שיווה בדמות האלה הקטנה. לעומת זאת קל לראות את שיווה ניצב לצד אשתו, פרוואטי, כשתי ישויות נפרדות, אך מאוהבות. כאשר מתקיים איחוד מבורך שכזה בין ניגודים משלימים, יכול שפע להיכנס ולשטוף את העולם.
הפאנל האחרון מציג, אם כן, את האידיאל המתקיים בעולם: שיווה ופרוואטי, שני הניגודים הראשוניים ביותר, מאוחדים ופועלים במשותף, ומשום כך מאפשרים ברכה ושגשוג בעולם. אם אכן המסע של עולי הרגל למקדש המרשים על האי הסתיים בצפייה בפאנלים נגד כיוון השעון, ניתן להניח שהמאמין היה מפנים מרקם מיתולוגי מובנה ושלם, אשר (גם אם לא בצורה מודעת) היה מרמז לו על המהלך האידיאלי של העולם, ושלו עצמו. אותו אדם היה מלווה את שיווה מהמצב בו הוא שיווה-הנצחי, המכיל את כל הניגודים בתוכו, דרך היציאה מתוך עצמו ויצירת העולם (על ידי משחק הימורים עם פרוואטי זוגתו), דרך תלאות, הרפתקאות ופעולות שונות, פנימיות וחיצוניות, עד לאיחוד המחודש (אך ללא מחיקת ההבדלים) בחתונה, ולבסוף, על ידי כך, נתינה של שפע וברכה לעולם כולו. אז הוא היה מבין שגם החוסר שהוא מרגיש בתוכו נובע מאיבוד של שלמות היולית, שלמות שהוא יכול להשיג בחזרה לא על ידי מחיקת העולם או הניגודים שבו, אלא על ידי הבאתם להרמוניה בתוכו (ולמצער בתוך ביתו).
כאשר היה המאמין לבסוף מהלל את שיווה ומגיש מנחה ללינגה (איבר המין של שיווה) הגדול שבמרכז המקדש, הוא היה אולי מרגיש שלמות מסוימת, לא מוגדרת; שלמות שנשמתו עדיין חסרה אבל שאליה, אף אם הוא עדיין לא יודע זאת, היא כבר את עצמה כיוונה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| נכון, לא ממש רואים את הגנגס, אבל כאן קולט שיווה את נהר הגנגס בשיערו
| /images/archive/gallery/410/680.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
עוד על המקדש של שיווה
פרסום ראשון : 6/12/2005 14:58 | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
