 |
/images/archive/gallery/353/666.jpg תומר פרסיקו
 |
|
|
|
|
|
|
| הדת בהודו חיה, שוקקת, רחוקה מלשעמם את מאמיניה ובעיקר: נראית. תומר פרסיקו עזב הכל ונסע להודו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איך יודעים שהגעת להודו? ביציאה מהמטוס מגיש לך אדם לבוש מדים כרטיסיית פלסטיק ועליה הכתובת "Bombay Transit". אחרי (אני נשבע) שלושה צעדים לבוש מדים אחר לוקח אותה ממך (המוח משתולל מהאפשרות להפגיש בין שני בעלי תפקיד אלה, העומדים לא יותר ממטר וחצי האחד מהשני, ולאפשר לראשון פשוט להושיט את כל הכרטיסים לחברו, אלא שזה כמובן יפספס את המאורע האמיתי כאן: הבירוקרטיה שהשאירו אחריהם הבריטים הפכה בשביל ההודים, עם של פילוסופים, לערך בפני עצמו). אחר כך כבר מכה את האף הריח המוכר
של הארץ הזו (אני הייתי מכנה אותו "עובש מתקתק") והחולדה הראשונה שחוצה את דרכך בריצה בדרך אל קרוסלת המזוודות כבר סוגרת את העניין: הגעת, בעזרת השם, לארץ הקודש.
הדרך למרכז העיר ארוכה, פקוקה וחסרת נתיבים. זה טוב, מפני שהנהג של המונית ממילא מסרב לאותת. עיני דומעות משילוב של התרגשות, חוסר שינה והטראומה של הפגישה עם זיהום האוויר המפלצתי של העיר הענקית. במלון שבו השתכנתי לפני ארבע שנים לא זיהו אותי, אבל חדר הסכימו לתת לי. זרקתי את התיק על הרצפה: הגעתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| על הברזלים במומבאי
| /images/archive/gallery/403/027.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
שיווה? שיווה?
|
|
|
 |
|
|
|
כשיצאתי לסיבוב ראשון ברחוב תפס אותי איזה סאדהו-באבא ליד מקדש שיווה המקומי והתחיל לכרוך חוט אדום סביב זרועי (מסתבר שלא רק בקבלה אוהבים חוטים אדומים) ולמלמל את הגירסה ההודית ל"מי שברך". "שיווה? שיווה?", שאלתי אותו והוא אמר "יס, יס". "וישנו? וישנו?", שאלתי אותו והוא אמר "יס, יס". לא המשכתי לנסות. אין לי אלא להניח שמרוכז כל כך בכסף שעמד לקבל ממני עבור ברכותיו, נשתכח ממנו האל הספציפי אותו הוא עובד. לא נורא, קורה לכולנו.
אחד הדברים המיוחדים בהודו הוא, כמובן, היותה ארץ מאוד דתייה. באופן הכי פשוט, כמעט שאין בה חילונים. קרוב למיליארד הינדים שומרים את מסורות אבותיהם בדבקות מעוררת. גם אם רובם המוחלט מקיימים דת מאוד לא מתוחכמת, יש ביצר הדתי שלהם משהו שובה לב, משהו תמים ואופטימי שהמסורות המונותאיסטיות התרוקנו ממנו מזמן. והמשהו הזה, ברוך השם, מדבק.
הבלגן המבורך שמציג הרחוב ההודי, המתקפה על החושים כולם על ידי צבעים עזים וקבצנים חסרי גפיים, ריחות ביוב וקטורת, צפירות בלתי פוסקות של מכוניות וריקשות ורעש נעימות סרטים הודיים צעקניים יכולים לעורר באדם שתי תגובות מיידיות: או התכנסות מהירה בתוך קליפתו וביצורה, כלומר אטימת החוויה החיה מחוץ לו ויצירת מחיצה שקופה, חסינת אש ורגש כלפי חוץ; או הבנה שאבוד לו ממילא, וכניעה מיידית למה שמציע לו הרחוב ההודי ההומה, הרמת ידיים, או אולי פשיטתן אל הצדדים לחיבוק גדול, המובילה לאיבוד עצמו בתוך מערבולת ההתרחשות הקליידוסקופית. אחרי שנכנעת להמולה, כאשר בכל פינה תיתקל/י במקדשים ובמקדשונים, בצלמי אלילים מאלילים שונים, במחרוזות פרחים ובמקלות קטורת ובנזירים לובשי כתום ובעוברי אורח מצמידים כפות ידיים מול כל פסלון ותחת כל צלם מטונף - קשה שלא לאפשר גם לטיפה של דתיות להיכנס אליך פנימה. ואם טיפה, מדוע לא כמה טיפות?
בערב, בעודי צועד ברחוב צדדי, שמעתי מלפני צלצול פעמונים. לא פעמוני כנסייה גדולים וכבדים אלא פעמונים בגודל של אגרוף, עם ענבל מנחושת יצוקה. התקדמתי וראיתי את האורות שפורצים ממוקד הצלילים, לבנים וירוקים, מקיפים גזע עץ ענק, צבוע בכתום. העץ צמח בצד הכביש, ונבנתה סביבו חומה נמוכה. הגזע היה עבה מאוד ומפוצל, כך שנוצרו חללים קטנים, משולשים, בין בני-הגזע. חללים אלא הפכו למקדשים: אחד קטן מאוד של אל שלא זיהיתי, אחד של האל גאנש, "מסיר המכשולים" בעל ראש הפיל, והגדול של שירדי סאי באבא, קדוש שחי באזור הזה של הודו במאה השמונה-עשרה ונחשב כיום לאל על ידי בני המקום. סביב מקדשון זה, תחת ענפיו של העץ, עמדו כעשרה אנשים ונשים שרים ומוחאים כפיים ביחד. אחד מהם צלצל בפעמונים. כל זה בערבו של יום רגיל, במרכז מומבאי. הדת בהודו חיה, שוקקת, שובה לבבות, רחוקה מלשעמם את מאמיניה ובעיקר: נראית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אחלה סרט
| /images/archive/gallery/403/000.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
האם גם ההודים למדו שהדחייה של החומרי אינה הדרך לרוחני?
|
|
|
|
|
|
|
אני יודע, אוריינטליזם זה דבר מכוער. קל מאוד להיות נלהב מהשפע הזה כשלא אתה צריך לטאטא בסוף היום את הלכלוך, ובוודאי שלא לפרוס מחצלת מרופטת ולישון ברחוב. אין ספק שרוב רובם של עניי הארץ הזאת היו מבקשים שיפור במצבם הכלכלי, שלא לומר החברתי. ועדיין, יש במסכנות ההודית משהו ייחודי. לשם דוגמא, עם כל העוני והמחסור, אין לי בעיה להלך בשתיים בלילה ברחובותיה החשוכים של מומבאי, כאשר ברור לכל קבצן שאני נושא עלי יותר כסף משהוא אי פעם ראה בעשרת גלגוליו האחרונים. כמעט שאין סכנה שישדדו אותי - רמת הפשע האלים נמוכה מאוד.
אך הודו לא זקוקה להגנה ולא לתירוצים, ולו רק בגלל (כפי שאמר ראש הממשלה הראשון של הודו, ג'וורהלל נהרו, לעורך "מעריב" הראשון, עזריאל קרליבך) שהשאלה האמיתית כאן אינה "מה לעשות", אלא "מה להיות". וההבדל הזה בהשקפת העולם הוא הבדל מכריע.
אבל לא רק זאת. בעוד שאם בעבר התשובה על השאלה "מה להיות?" היתה "הכל", נבע מכך באופן אירוני שהתשובה על השאלה "מה לעשות?" היתה בהודו "כלום", כיום נראה שאין זה כך. השאיפה להבין חד משמעית שבאופן הכי אמיתי כל אדם הינו הקיום האחדותי כולו גררה בהיסטוריה של הודו דפוסים פילוסופיים ומעשיים של הימנעות מפעולה ואף דחייה של כל צורה של פעילות. כיום הודו חווה פריחה כלכלית עצומה, בראש ובראשונה בזכות חריצותם הרבה של אזרחיה, המובילה לשגשוג של חברות היי-טק רבות. הפריחה גדולה עד כדי כך שהכותרת של אחד השבועונים הפופולריים כאן היתה השבוע "מתי החגיגה תיגמר?". האם אפשר להסיק מכך שההודים למדו גם הם שהדחייה של החומרי אינה הדרך לרוחני, שאי-עשייה אינה הדרך להוויה? אולי, ואולי הגלובליזציה חזקה מכל פילוסופיה. אם דרך אותה תנועה גלובלית נוכל אנחנו ללמוד שעשייה רבה אינה מביאה בהכרח אושר גדול, דיינו. כך או כך, ברור שנכונה הסיסמה שאיתה זכתה מפלגת הקונגרס בבחירות האחרונות כאן, בדמוקרטיה הגדולה בעולם: "India Is Shining!".
|
|
|
|
|
|
|  | | /images/archive/gallery/403/028.jpg | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | לומד מדיטציה ממסורות שונות, בעל תואר שני במדעי הדתות. בימים אלו כותב ספר על נבואה ומדיטציה ע"פ הרמב"ם | | | | |
|
|
|
|
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
