 |
/images/archive/gallery/379/684.jpg גבריאל רעם
 |
|
|
|
|
|
|
| את הדברים האמיתיים בחיים אי אפשר לייצר, הם מתרחשים לבד ומעצמם כשהתנאים בשלים. גבריאל רעם ממשיך בשבחי אי-העשייה ומציג את מודל ה- Be, Do, Have |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במאמר הקודם עסקתי באפשרות של אי העשייה. המדובר כמובן לא על בטלנות וחוסר מעש, אלא על הורדה של רמת המאמץ וההתאמצות. דבר זה יוצר פינוי של חלל פנימי שקט
שמהווה מעין 'שדה נחיתה' לדינמיקה שתופיע עליו. במאמר זה אציג קונספט רחב יותר של רעיון אי העשייה ושמו: Be, Do, Have.
כפי שכתבתי במאמר הקודם, על כוחה המניע של אי העשייה, אנו חיים בעולם של עשייה. הכל זז, נע וחסר מנוח. והתחושה היא שזה טוב. משהו מעין 'צא מעצמך' וגלה את העולם.
רבים מאיתנו מנהלים את חייהם בהתאם לגישה זו. נוסעים הרבה, פעילים מן הבוקר ועד הערב, משקיעים בקריירה, או נודדים מקורס לקורס, מתפארים בפני ידידים ש'לא היה לי רגע לעצמי היום' ולמרבה הפלא אף זוכים בעקבות כך לקריאות התפעלות.
אם נעצור לרגע נגלה שבתוך כל המרוץ השוקק הזה שכחנו משהו והמשהו הזה הוא עצמנו. וזה הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי - יש לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו.
החיים החיצוניים שוקקים עשייה, ועשייה היא הקריטוריון דרכו אחרים בוחנים אותנו: מה הספקנו לעשות בחיינו, מה אנחנו מסוגלים לעשות וכן הלאה. אך מתי מישהו גילה עניין במה שחי בנו. מתי מישהו התעניין במה שמתרחש מעבר למסכה החברתית, מתוך רצון כן להבין מה חי בנו בפנים?
כדי להבין את המכלול בתוכו משוטטות השאלות שהועלו כאן, כדאי להכיר קונספט מעניין. קונספט המכיל שלוש גישות. BE, DO, HAVE. למעשה ניתן לומר שכל אחת מן הגישות היא פילוסופיה בפני עצמה.
הגישה הראשונה, שמתווכת אל העולם דרך צריכה וצרכנות היא גישת ה-HAVE. הגישה השנייה היא גישת ה-DO והיא באה לעולם דרך עשייה, יוזמה ומאמץ. לגישה השלישית, גישת ה-BE ניתן לקרוא גישה אונטולוגית, גישה שבאה לעולם דרך הישות של הדברים.
עולמנו נע בין שתי הגישות הראשונות: DO ו-HAVE ומזניח את השלישית.
את שלושת הגישות הללו ניתן לבדוק בכל מיני שדות, למשל בשדה היחסים בין בני אדם. בגישה הראשונה, אנו באים לבן אדם ומבררים: מה נוכל לקבל ממנו? מה אפשר להפיק ולקחת ממנו ((HAVE. בגישה השנייה, המעשית, אנו בודקים מה הזולת יכול לעשות עבורנו? (DO). ובשלישית, שזו הגישה האנושית והמהותית, אנו מעוניינים לדעת מי הוא ומה יש בו? מה חי בו? (BE).
הסופר ניל דונלנד וולש רואה את שלושת הגישות בספרו "שיחות עם אלוהים". (הספר השלישי, עמ' 14-17 ) כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשהאחת חיה בתוך האחרת (כמו בביצת בבושקה): המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל העצמיות, או מעגל הנפש. וכאמור, המעגל החיצוני והבינוני תופחים על חשבון המעגל הפנימי.
התפישה הרווחת אצל רובנו היא שהדינמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי הפנימי. אם "יהיה לנו" ( HAVE) אהבה, כסף, זמן וכו' - אז נוכל "לעשות" (DO) ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכת יחסים. ואם "נעשה" - סוף סוף "יהיו לנו חיים" (BE).
ניתן גם לתפוס את שלושת המעגלים הללו כמצויים האחד ליד השני בקו ישר. בגישה הנורמלית, הזרימה או התנועה היא מכיוון הצריכה כלפי הישות. בגישה הישותית ישנה חתירה חזקה למטרה, והיא נעה מן המעגל של הישות כלפי מעגל הצריכה, דרך מעגל העשייה. כאן התנועה נובעת ממרכז כובד ישותי, וכשהוא מלא ועוצמתי - הוא יוצר גלי עשייה שמחזירים אל האדם שפע שאותו הוא יכול לצרוך.
אך כיום בני האדם נעים ממעגל הצריכה לכיוון מעגל העשייה, ושם נתקעים. במין ניתור בין יותר מדי עשייה ליותר מדי צריכה, ומשם כבר אין אפשרות להגיע למעגל הישות.
התרבות השלטת היא תרבות רכושנית. הפילוסופיה השלטת היא פילוסופיה צרכנית. כלומר, אם רק נגדיל את נפח הצריכה ברמה הפיזית, ואת איכות הצריכה, ברמת הפסיכולוגית, הנפשית והרוחנית - הכל, או לפחות הרוב, יהיה בסדר; אם נצרוך את הספרים הנכונים, הוויטמינים הנכונים, אפילו המחשבות הנכונות - הכל יהיה בסדר. וכאמור, אנחנו צורכים לא רק מוצרים אלא גם יחסים, בני אדם, רעיונות, קורסים, סמינרים, מורים רוחניים, פסיכולוגים. הכל הוא בר צריכה אפילו דברים מופשטים כמו אושר, אמונה, אמנות, אהבה וכו'.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| /images/archive/gallery/399/606.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
איך מתחברים ל-BE הזה?
|
|
|
 |
|
|
|
אז איך מתחברים לישות הפנימית? ל-BE הזה? ובכן, שאלת האיך היא שאלה מכשילה, כי ברגע שאנו שואלים "איך" מיד אנו מוצאים עצמנו לכודים ברמת ה-DO.
למעשה כשאדם רוצה עזרה בתחום כלשהו, פסיכולוגי, מקצועי או רוחני, מיד הוא מקבל שפע של עצות, שרובן ככולן שוכנות ברמת ה"איך". גם הרוחניות, שאמורה לעסוק ברמת הישות, עוסקת יותר מדי ב-DO ומציעה שפע של טכניקות, מריקודים מקודשים ותרגילי נשימה ועד יוגה, טאי צ'י ודמיון מודרך, כשהמכנה המשותף לכולן הוא שהן מנסות להגיע ל-BE דרך ה-DO.
(אפשר גם לנסות אוטוסוגסטיה, סוגים שונים של חשיבה חיובית ותכנות עצמי. ולמעשה מה שעושים כאן הוא שמשטים בתודעה שתייצר את תוצרת ה-BE, וכך לשכנע את עצמך שאתה כבר מחובר למהות הפנימית מתוך תקווה שאם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה).
אחת התובנות שתורת הזן מנסה להעביר היא שיש "להרוג" (או לפחות להחליש) את רמת ה-Do באדם, ולתת לBe- לצוף מתוך האין.
אחת מן הסברות השכיחות בקשר לשיפור עצמי מכל סוג שהוא היא שהשקעת מאמצים ועבודה בכיוון רצוי תביא לתוצאה מקווה. על פניו ולכאורה, משפט זה נשמע הגיוני למדי. ואכן, אם אדם רוצה לבנות לעצמו גוף לתפארת, עליו לאמץ שריריו בעבודה גופנית. כנ"ל גם בלימודים. בדוגמאות אלו אין פגם, אך הבעיה מתחוללת ברמה הבאה, רמת הנפש, הרוח או התודעה. שם החוקים מתהפכים; שם המאמץ רק מחליש. ברמות אלו, הדרך להשתפרות, או יותר נכון, להגעה לרמה אישית גבוהה יותר - היא פרדוקסלית ומנוגדת להיגיון.
ההבדל בין הרמה המכאנית-טכנית-רציונלית ובין הרמה התודעתית-נפשית-רוחנית, משול להבדל שבין הפיזיקה של ניוטון (הפיזיקה המקובלת, הקלאסית) לפיזיקת הקוואנטים, פיזיקת החלקים הסאב-אטומיים: מה שסביר הגיוני וליניארי ברמה אחת, הופך לחסר פשר ברמה הבאה.
הרמות המכאניות (רמת ה-Do) עובדות לפי היגיון סביר ומתקבל על הדעת. ברמות הדינאמיות מתחיל האל-היגיון. שם ההיגיון הרגיל מפסיק לעבוד. ברמות המכאניות כדי להתקדם, כדי להגיע - צריך להגביר מאמץ. ברמות הדינמיות כדי להגיע עליך קודם כל להיות שם. זהו משפט פרדוקסלי שאומר שקודם כל Be ורק אחר כך Do.
אין דרך לצאת מתקיעות או מלכוד על ידי הגברת מאמץ משום שהגברת מאמץ רק מחזקת את חיבוק הדוב של הרמה שאנו תקועים בה ותוביל לקוטב ההפוך באותה מלכודת. כל מלכוד הוא אך קטע מתוך רצועה/רמה בה אנו מצויים/לכודים והרמה היא עסקת חבילה. אי אפשר לשנות פריט אחד בעסקת החבילה, אפשר רק לצאת מעסקת חבילה אחת ולהגיע לעסקת חבילה אחרת. שם אחר לעסקת החבילה הוא כמובן "רמה". חיי רובנו מצויים ברמה המכאנית, רמת ה-Do. הרמה הדינמית היא רמת ה-Be ואם יוצאים מרמת ה-Do, אז גם מפסיקים להיות קורבן לחולשות של הרמה המכאנית.
ה-Be מתרחש לא דרך מאמץ אלא דרך הרפיה ושחרור. לא על ידי לימוד או יישום של טכניקות חדשות - אלא דרך ריקון התודעה. לא על ידי פעילות, אלא על ידי נוכחות. ברמת ה-Be מרפים שליטה; שם לא גורמים, אלא מאפשרים. הדברים לא נגרמים, אלא מתרחשים. שם הדומיננטיות של הרצון מוחלפת באפשור. האדם לא מאכסן וממלא את מרכז התמונה, אלא זז הצידה כדי לאפשר להתרחשות להתרחש. התרחשות שהיא אינה הוא (אגו), אלא משהו שעובר דרכו. הוא הנמל, לא הספינה.
רמת ה-Be עובדת כך כדי לאפשר למשהו בתוכנו ומחוצה לנו להנחות אותנו. ברמת ה-Be האדם מחובר למשהו בו שיודע. הוא עצמו אינו הגורם הפעיל, אלא הסביל. הוא לא צריך לגרום למאום, אלא להביא עצמו למקום בו החיים יקרו לו ויתרחשו עליו.
כפי שכותב גאנדי באוטוביוגרפיה שלו: "החיים שלי היו סדרה של טרגדיות חיצוניות. ואף על פי כן, אף פעם לא איבדתי את השלוה. מכיוון שהיה לי מקום פנימי, שהיה בלתי תלוי בטריטוריה חיצונית".
וכך יוצא שאנו עושים, וכשאנו חשים שזה לא מספיק, אנו מתאמצים, וככל שאנו מתאמצים אנו פחות מחוברים לעצמנו, (מצויים ברמת ה-Be, במעין ורטיגו, סחרור עמוק של כלי הטיס שלנו).
וכשהמכשירים שלנו מראים לנו שאנו מתרסקים - דווקא אז אנו מפנים את ההגאים כלפי הקרקע (מתאמצים ועושים עוד יותר), מבלי לדעת שזוהי מהות הוורטיגו - בלבול שמביא להיפוך בין המטרה ומה שהפוך לה, ומאיצים את הטיסה כלפי התרסקות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה יש בו ב-Be הזה?
|
|
|
|
|
|
|
עולמנו נעדר מאוד את רמת ה-Be, וכפי שכותב מרטין היידגר, בספרו "הישות והזמן", עולמנו זה הולך ומאבד את הזכרון שאפשר להיות. שאפשר לחיות חיים עם נוכחות פנימית. ואם ישנה נוכחות פנימית כזו, היא נדירה ומועטה.
איפה בכל זאת ניתן למצוא אותה? בעיניים של תינוקות, בשירי משוררים, בעיני אוהבים, בעיניים שנדלקו בלהט דתי ובעיקר בתוכנו פנימה, בחלל הפנימי השקט.
ומה קיים ברמת ה-Be. ובכן, ברמת ה-Be אין ודאות, יש רק מיסתורין. אין טכניקות ודרכים, רק ריקות וחלל פנימי. אין עשייה מאומצת רק פסיביות עם דריכות פנימית. אין ידיעה, רק חוסר ידיעה. אין תשובות, רק שאלות. אין יוזמה, רק אפשור. אין דחיסה, רק מרווח. אין ודאות מתוחה, רק חוסר ודאות שלווה.
ברמת ה-Be, כל תחושת העצמי היא אחרת: הרגשות רגועים, המחשבה צלולה, הנפש והתודעה רחבים, זורמים וחסרי גבולות. האדם משקיף על העולם מתוך מרכז כובד פנימי עמוק, כשבתוכו שקט ורוגע. כאן אתה ישנו, ומפה אפשר לנבוע החוצה. ואף לעשות. עשייה שהיא לא פרי של דחיפה שבאה מחוסר נחת נפשי, אלא מן המלאות והגלישה של הישות הפנימית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקפיצה הקוואנטית
|
|
|
|
|
|
|
אוקיי, אז איך מתחברים לרמת ה-Be? ובכן, ישנן דרכים ששמות להן כדגל את הריקון במקום המאמץ. כאמור, דרכו של הזן בודהיזם בנויה על ריקון התודעה ממחשבות מתרוצצות ועל שחרור הגוף מכיווץ. מטרת העל שלה היא להעביר את מערכת העצבים האוטונומית מפאזה סימפטטית לפאזה פאראסימפטטית, כדי להגיע בסופו של דבר לאיזון ביניהם.
דרך הזן מדברת על כך שעלינו להגיע ל-be לפני ה-do ובמקום ה-have. ולשם אין דרך, יש רק קפיצת דרך!
כפי שכותב אריך קסטנר החכם:
"כאשר נערמים מכשולים וקשיים בדרך,
אין להתקדם בצעדים קטנים,
אלא יש לקפוץ קפיצות גדולות!
זאת יודעות אנו החיות, וגם האנשים המעמידים פנים חכמים כל כך -
חייבים לדעת זאת".
הדברים האמיתיים בחיים, הם לא תוצר של התפתחות הדרגתית, אלא התרחשות, משהו שקורה כאילו מעצמו. בממלכת הישות אין עשייה. ברגע שתרגמת את החיפוש אחר קשר עם הישות ל"איך לעשות מה" - איבדת את האפשרות לקשר כזה. דברים אמיתיים קורים, דברים אמיתיים מתרחשים, ולא נעשים מכוח רצונו של מישהו. ישנו איזשהו פער קוואנטי בין מה שיכול וצריך להיות לבין איפה שאנחנו נמצאים. ועל הפער הזה לא ניתן לגשר על ידי לימוד ותרגול של 'איך' כלשהו, או על ידי עשייה נמרצת.
הרמה המכאנית נמשלת על ידי מה שהאדם מבין אותו לוגית ועושה אותו מכנית. ואילו הרמה הדינמית מצויה מעבר להיגיון הרציונלי וההתקדמות הלינארית. לכן לשם לא מתקדמים, לשם מגיעים, לשם מתחברים. רגע אחד אתה פה ורגע שני אתה במקום אחר. כמו מעבר מקומה נמוכה לגבוהה ללא מעלית או מדרגות; פתאום אתה מוצא עצמך שם מבלי לדעת איך הגעת.
אתה לא מתקדם לשם, אתה נשאב. זה לא נעשה, זה קורה. זה יכול להתרחש בשיחה, כאשר לפתע אתה שם והשיחה מתרחשת מעצמה. או בקריאת ספר, לפתע אתה מבין על מה היצירה, היא חיה בך ואתה אחד עמה. למעבר הזה, להיפוך הזה קוראים קפיצה קוואנטית.
ואיך מתרחשת הקפיצה הקוואנטית הזו? ובכן כאן אנו נתקלים בווילון המיסתורין שתמיד מפריד את רמת ה-Do, מרמת ה-Be, רמת המכאניקה מרמת הדינמיקה. וכל שאפשר לתת מצד אחד של הווילון, על הצד השני, הוא מה שהקואנים של הזן מנסים לעשות, לתת רמזים.
למשל: את הדברים האמיתיים בחיים אי אפשר לייצר, או להפיק, או לבנות, הם מתרחשים לבד ומעצמם כשהתנאים ראויים או בשלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מסאי, מרצה לתקשורת אל-מילולית, מורה ומנחה קבוצות מודעות על בסיס הדרך הרביעית. מחבר הספרים "גברים ונשים מעבר למלים" ו"אמנות השיחה". ספרו הבא "מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם של אאוטסיידרים ומורדים" ייצא לאור בקרוב | | | | |
|
|
|
|
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
