 |
|
|
|
|
חי בסרט |
|
|
|
|
|
זאב אבירז משוכנע שהחיים שלנו הם משחק שאנחנו בחרנו את התפאורה שלו, ושלא צריך לקחת אותו יותר מדי ברצינות כי הוא ממילא תיכף נגמר
16/10/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
 |
|
|
|
זאב אבירז
16/10/2005 14:41
|
|
| |
|
|
|
| |
|
כבר אמרו אנשים כי כל העולם במה, ואנחנו משחקים את חלקנו על במת החיים הזו. תודעת-העל נותנת לנו להבין איך החיים שלנו נראים ואיך הם יכולים היו להיראות אם היינו מבינים כי כל חיינו הם משחק אחד גדול.
כדי שתתקיים הצגת תיאטרון נחוצים מספר דברים. ראשית צריך תיאטרון עם במה ותפאורה. צריך מממן ומפיק, צריך שיהיה תסריט ובמאי ולבסוף נדרש גם שחקן. רק כשכל התנאים האלו מתקיימים אפשר לחשוב על העלאת מחזה.
התיאטרון הזה הוא העולם שבו אנחנו חיים. לכל אחד יש את הבמה הפרטית שלו שעליה הוא משחק את משחקו האישי. רק התפאורה שונה, בהתאם למשחק הספציפי. המממן של המשחק הוא תודעת- העל, שיוצאת נשכרת מכל משחק ומשחק. כלומר מכל משחק יוצא לה משהו שהיא מעוניינת בו והוא משובץ בתוך התסריט הכללי. לכל אחד יש משהו שדרך המשחק הפרטי שלו הוא מספק לתודעת- העל, תמורת המימון שהיא מעניקה לו. המפיק, שהוא חלק מאיתנו שאחראי על המשחק המלא, כמו מין אדריכל-על, יושב עם תודעת-העל ומחליט על המסגרת הכללית של המשחק - האם זה יהיה משחק אלים, או משחק רגוע, משחק של חקלאי שחורש בשמחה את שדותיו או אולי טייס ניסוי, כל דבר שהמפיק רוצה להוסיף כדי שהתסריט יהיה מוסכם על כולם. אחרי שיש הסכמה על תסריט שתורם גם להתפתחות האישית וגם להתפתחות תודעת-העל, פונים לבמאי שהוא חלק הנשמה שיורד לכאן לבמת המשחק.
הכניסה לעולם החלום דומה במעט לסרטי מדע בדיוני שבהם רואים טיפוסים מכל מיני ציביליזציות יושבים בבר ושותים. גם כאן יש נשמות מכל מיני מישורי חוויה אבל יש רק תנאי אחד לכניסה ולקבלת דרכון לעולם החלום שלנו. התנאי הוא שלכל השחקנים תהיה את אותה תלבושת אחידה, כאשר כמובן כל דרכון מותאם למשחק - לכן יש שחורים, לבנים, שמנים, רזים וכן הלאה, כל אחד והדמות שהוא משחק. תוך כדי בניית התסריט אנחנו גם בונים את התפאורה שמתאימה למשחק שבחרנו, מי יהיו ההורים, האם התפאורה תכלול ארמונות או בנייני שיכון, מה נלמד, כמה כסף יהיה לנו, הכל נמצא בתסריט. לאחר שהכל מוכן לקראת הצגת הבכורה - אנחנו יורדים לעולם החלום, למשחק חיינו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
אל תקחו את המשחק כל כך ברצינות
|
|
|
|
|
עולם החלום נקרא כך בגלל ששום דבר פה הוא לא נצחי, כל דבר שנמצא ונוצר בעולם הזה יש לו את הזמן שלו ויש לו סוף. השחקנים מנצלים את השהות והמשחק בעולם החלום כדי להתפתח מתוך סוג חוויה מסוים, ולאחר מכן השחקן מסיים את ההצגה, עוזב את הבמה ומכין לעצמו במה חדשה עם תסריט שונה ועם תפאורה שונה. הנשמה בונה תסריט שאין בו לא סבל ולא קשיים כי מושגים אלו נמצאים רק בעולם החלום. הבריאה בנויה על בסיס האהבה והאור, היכן שאין את כל המושגים שנמצאים כאן אצלנו. אבל הבעיות מתחילות כשאנחנו מתחילים את המשחק - במקום לשחק את המשחק בעולם החלום אנחנו חיים את המשחק. הדבר דומה לשחקן בתיאטרון הנדרש לשחק סצנה שבה הוא נתלה. אם הוא יחיה את המשחק ולא ישחק אותו אז הוא ייתלה, לכן כדי שאנחנו נוכל ליהנות מהחיים בעולם החלום אנחנו לא צריכים לקחת כל כך ברצינות את המשחק שלנו כאן כי בכל מקרה אנחנו הולכים מכאן בסיום המשחק.
אבל בגלל שאנחנו חיים את המשחק אנחנו מחפשים מקום שבו נוכל לברוח מהמציאות הזו למקום שקט וכך בנינו לעצמנו מקום כמו דיסנילנד שהוא בעצם חלום בתוך חלום. גם הטלביזיה וגם הסרטים הם בריחה מתוך המציאות שאנחנו חיים אותה במקום לשחק אותה. אז נשאלת השאלה מהיכן מגיעים הקשיים או הסבל שאנחנו חווים כאן בתוך במות המשחק שלנו. התשובה היא מעט מורכבת. גם לנשמה שלנו יש אגו המדבר על מצוינות ועל הצלחה. הנשמה שלנו לא מוכנה לקבל משחק לא מוצלח והיא מנסה לתקן אותו במקום לזרוק אותו ולהתחיל מחדש. כולנו יודעים כי לתקן ולשפץ זה יותר קשה מאשר לקנות חדש. לזרוק משמעותו הודאה בכישלון. גם הנשמות שלנו, בדרך למשחק, לוקחות חלקי תפאורה לא מוצלחים מגלגולים (סרטים) קודמים כדי לנסות לשפר ולתקן אותן במשחק הנוכחי. אנחנו קוראים לזה תיקונים.
נוצר אם כן מצב שנוסף לתפאורה המקורית אנחנו לוקחים חלקי תפאורה מסרטים קודמים ואנחנו שמים אותם על במת המשחק שלנו. לחלקי התפאורה האלו יש חיישנים שנדלקים בכל פעם שהשחקן עובר לידם והם מקרינים אליו ושרים לו את זמרתם. כך קורא שאנחנו נדלקים ממשהו שאנחנו פוגשים בו בחיינו וכל פעם מחדש זה מצית אותנו. נוסף לכך, בגלל מצוינות הנשמה, אנחנו עסוקים כל הזמן בכישלונות שלנו ולא בהצלחות, תודעת-העל מציעה לנו להתחבר להצלחות ולא לכישלונות, כלומר לראות את חצי הכוס המלאה ולא את החצי הריק, כך נהיה במצב רוח טוב עם אומץ ותחושת הצלחה כי בכל מקרה מבחינת הבריאה אין מושג של כישלון, יש רק הצלחות, ומשחק שלא שוחק נכון וטוב נמחק, ובמקומו יש משחק חדש. אלא שאנחנו מנסים כל הזמן לא להודות במשחק כושל אלא לתקן אותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אל תנסו לשחק משחק של מישהו אחר
|
|
|
|
|
לאורך המשחק אנחנו מסתכלים על במות משחק אחרות, על שכנים, חברים ושאר שחקנים ואנחנו מנסים להעתיק חלקים מהמשחק ששייך להם, מבלי לבדוק האם חלק משחק זה נכון לנו או לא, ואז אנחנו מתחילים למלא את במת המשחק שלנו בחפצים שראינו בבמות אחרות. דומה הדבר לבמת משחק של רקדנית בלט. במקור היא מגיעה עם במה ריקה כדי שתנועת הריקוד על הבמה לא תופרע משום דבר, ואז היא שמה על הבמה כיסא ואחריו שולחן ואחריו ארון ושאר חפצים שהיא ראתה בבמות משחק אחרות. בסופו של דבר כל החפצים האלה מפריעים ופוגמים בשטף המשחק והריקוד בבמה שלה.
דבר זה מביא אותנו לבדוק האם באמת כל מה שאנחנו מכניסים לתוך חיינו הם דברים שיש לנו צורך בהם. כי אם באנו הנה לשחק את הטיפוס העניו והשקט, ואנחנו רואים שחקן שיש לו ארמון והרבה המולה סביבו ואנחנו רוצים להעתיק את המשחק שלו, אנחנו חורגים מהיכולת שבאנו איתה ובכך יוצרים לעצמנו קשיים פשוט כי אנחנו לא משחקים נכון את התסריט שאיתו הגענו. המסקנה היוצאת מכאן היא הצורך להבין את המגבלות שאיתן באנו למשחק הזה. וכדי שנשחק בצורה קלה וגם נהנה מהמשחק - כדאי לכל אחד מאיתנו לשחק את המשחק שלו בצורה הטובה ביותר, להפסיק לשוטט על במות משחק אחרות ולא לנסות לשחק משחק של אף אחד אחר.
כל אחד מאיתנו בא עם כישורי משחק אחרים ועם תפאורה ותסריט שונים - אם נבין את זה ואת העובדה שהכל כאן הוא ממילא זמני, ובמקום לחיות את המשחק, נשחק אותו - נחייה כאן חיים הרבה יותר מוצלחים.
בפעם הבאה: שחקני ההבעה והשחקן המבצע
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | מתקשר את העולם המלאכי ואת מידעי העידן החדש | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
