ראשי > ניו אייג' > תומר פרסיקו

המלכוד המושלם מהו ערכו של מעשה טוב אחד ומדוע אנחנו תמיד מוצאים את הסיבה לא לעשות אותו 26/9/2005 תומר פרסיקו 26/9/2005  11:09 "אני מפחד", אומר יוסאריין למיג'ור מיג'ור בספר "מלכוד 22", כאשר הוא רוצה שישלחו אותו כבר הביתה ולא יאלצו אותו לצאת לגיחות הפצצה נוספות לקראת סופה של מלחה"ע השנייה. "אין מה להתבייש בזה", מנחם אותו מיג'ור מיג'ור, "כולנו מפחדים". "אני לא מתבייש", אומר יוסאריין, "אני רק מפחד". מיג'ור מיג'ור מנסה בכמה דרכים לשכנע את החייל הפחדן להמשיך להילחם, אך זה בשלו: "אני לא רוצה להיות יותר במלחמה". "האם היית רוצה לראות את ארצנו מפסידה?", שואל המייג'ור. "אנחנו לא נפסיד", עונה יוסאריין, "יש לנו יותר אנשים, יותר כסף ויותר חומרי-גלם. יש עשרה מיליון אנשים במדים שיכולים להחליף אותי. כמה אנשים נהרגים והרבה יותר עושים כסף ונהנים. תן למישהו אחר למות". אז שולף מיג'ור מיג'ור את הטיעון שאמור להותיר כל סרבן אילם, כפוי-ראש, מבולבל ומושפל: "אבל תאר לך שכולם בצד שלנו היו מרגישים כך". "אז באמת הייתי טיפש מטופש אילו הרגשתי אחרת, לא?" "מה היה קורה אם כולם היו עושים כך?" הוא תירוץ עלוב ביותר מדוע לא לעשות דבר מה, שכן לא היה רגע אחד בתולדות המין האנושי שבו רצו כולם לעשות את אותו דבר, ולא נראה שאי פעם יהיה רגע שכזה. ה"שיטה" הזו לבדיקת מוסריותם של מעשים טיפשית גם משום שמעשים שכלל אינם מוסריים או לא-מוסריים נפסלים על ידה: האם אדם שסוגר את חשבון הבנק שלו עושה מעשה לא מוסרי? והרי אם כולם היו עושים כך, הבנקים היו מתמוטטים וכל הכלכלה המודרנית היתה קורסת. ובכל זאת, סגירת חשבון הבנק עדיין אינה נמדדת בקטגוריות מוסריות. כך גם לא נצווה על אף סיני שלא יקפוץ במקומו מתוך חשש שכל הסינים יקפצו יחד והדבר יגרום בקע בקליפת כדור הארץ. אך לא רק בעידוד אחרים להימנע מעשיית רע אנחנו מיומנים, גם לצורך עידוד עצמנו להימנע מטוב יש לנו משפט זהב. אם כאשר נרצה להרביץ בזולתנו תורה, נאמר: "מה היה קורה אם כולם היו עושים כך?", כשנרצה להכשיר מבחינה מוסרית עצלות שצנחה עלינו, נאמר: "הרי אי אפשר לעזור לכולם!". המשותף לשתי פנינות הלגליזציה והעידון המשפטי הללו הוא שבשני המשפטים אנחנו פונים אל הכללי כדי שיחלץ אותנו ממצוקת הפרטי: במקרה הראשון הסכנה שההמונים יאמצו את גישתו של היחיד אמורה להרתיע אותו מלפעול, במקרה השני מכיוון שההמונים כולם בסכנה, הרי שפשוט אין טעם שהפרט יפעל. מספרים גדולים מאפשרים לנו להיות קטנים. בדומה ל"מה היה קורה אם כולם היו עושים כך?", "הרי אי אפשר לעזור לכולם!" גם הוא תירוץ עלוב מדוע לא לעשות מעשה, הפעם מעשה הנחשב בעינינו לטוב. פעמים רבות שמעתי את המשפט הזה כאשר אנשים קרובים אלי סירבו לתת נדבה לקבצן (וזה הולך הכי טוב בטיול בהודו - באמת יש כל כך הרבה מהם). הכוח של המשפטים הללו הוא כמעט מאגי, וכמעט תמיד הוא עובד, בעוד שאם נתבונן בהם מקרוב, נשים לב ששני המשפטים בעצם מבטלים בשלמות זה את זה, כי הרי שני הטיעונים הללו הם שני צדדים של אותו מטבע, של אותה צביעות: אי אפשר לעשות דבר טוב כי אין סיכוי שהוא יגיע לכולם, ואסור לעשות דבר רע כי קיים סיכוי שהוא דווקא כן יגיע לכולם. כך אנחנו נועלים עצמנו בתוך תכנית עבודה נוחה מאוד: אסור לעשות כלום. לו היה היגיון במשפט הראשון, הרי שהיינו ממהרים תמיד (למשל) לתת נדבה לקבצנים, מתוך הנחה שאחרים יראו ויאוצו לחקות אותנו, ויצ'ופרו במהרה כל הקבצנים. לו היה היגיון במשפט השני לא היינו מרגישים לא בנוח לקלל (חו"ח) את אמנו, מתוך ידיעה כי ממילא לעולם לא יוכלו כולם לעשות כן. רבים אולי מכירים אותו, אבל את הסיפור הבא ראוי לספר תמיד: אדם אחד, תוך טיול על חוף הים, הבחין שלכל אורך קו המים שרועים על החול אלפי כוכבי ים קטנים, שכנראה נשטפו החוצה על גבי גל גדול. הוא הלך לאורך החוף, מביט בצער בכוכבים הקטנים ההולכים ומתבשלים בלהט השמש, ואז פגש באדם נוסף. ההוא היה מרים כוכב מהקרקע וזורק אותו אל תוך הגלים, ואז שוב מתכופף ומרים כוכב, ושוב זורק אותו לים, וחוזר חלילה. שאל הראשון את השני: "האם אינך רואה שיש כאן אלפים? הרי לעולם לא תוכל להציל את כולם!". "נכון", אמר השני, "אבל עזרתי לזה, ועכשיו אני עוזר לזה". הכניעה לאימה שבמספרים גדולים וחוסר המעש שבא בעקבותיה היא בדיוק מה שכיוון אליו סטאלין כשאמר "מוות של אדם אחד הוא טרגדיה; מוות של מיליונים זו סטטיסטיקה". לחיי כוכב ים אחד ערך בפני עצמם, ללא כל קשר לכמות הסופית אותה יהיה אפשר או אי-אפשר להציל. אם מודדים את החיים, או את האושר בחיים, במספרים, מקבלים נתונים מתים, ומכיוון שכך ממילא אין להם קשר אמיתי לכל מה שחי. את מעשינו הטובים ואת ההימנעות מרע אין צורך לתלות בהתנהגות הכלל. מעשה טוב הוא טוב כאן ועכשיו. מעשה רע, הוא רע. למעשה עצמו יש ערך, וכך גם לכל פרט ופרט. יש משהו שלם ביחיד, שאי אפשר ואסור להפריט אותו לחלקים, וגם לא להכפיף אותו להמון. כך גם במעשה היחיד, העומד בפני עצמו. הפרט החי הוא יצוג מושלם של החיים. המעשה הטוב הוא יצוג מושלם של הטוב. אדם אחד הוא עולם ומלואו לא רק מכיוון שהוא קשור לכל דבר אחר, ואפילו לא רק מכיוון שהוא יחיד במינו. כל דבר חי הוא בעל ערך בפני עצמו משום שהוא מבטא בחייו את החיים עצמם, כלומר את המציאות המוחלטת, האחת, הטובה. כך גם מעשה טוב אחד ויחיד נחשב בצורה אבסולוטית, בין אם יבואו אחריו אחרים ובין אם לא. במעשה הטוב ישנה היענות מיידית לקריאה הבלתי פוסקת של החיים אלינו להיטיב עם עצמנו ועם זולתנו. כל פעם שאנחנו נותנים תשובה חיובית לקריאה הזו אנחנו מאירים את המציאות כולה בהבזק של אור. חישבו על זה - האין זה כך? שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך

לומד מדיטציה ממסורות שונות, בעל תואר שני במדעי הדתות. בימים אלו כותב ספר על נבואה ומדיטציה ע"פ הרמב"ם       בארכיון google.com    שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך