 |
/images/archive/gallery/365/011.jpg
מתוך ה-chopra center  |
|
|
|
|
|
|
| אושר אמיתי אינו דבר שניתן לרכוש. הוא עצם טבעו של האדם. כאשר אדם פועל על פי טבעו הרוחני הוא מאושר. גד לובן מטפס במדרגות התודעה החומרית והרוחנית |
|
| עדכון אחרון : 15/3/2007 15:26 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תחילתו של הסיפור היא באחד שהתרחב לרבים, לצורך יחסים. כמו אבא ואמא שמביאים ילדים לעולם ומרחיבים את משפחתם כדי להרבות ולהעצים את יחסי האהבה ביניהם.
המציאות הרוחנית היא מושלמת וללא סתירות. ישנה הרמוניה מוחלטת בין הנשמות לאל. הוא המרכז של כולן. אך בתוך השלמות קיימת הסיבה לחוסר שלמות - בחירה. רצון חופשי. האל העניק לנשמה את הבחירה לאהוב אותו או לא. כי יחסים של אהבה שאינם מבוססים על בחירה ורצון חופשי, שאינם מבוססים על ספונטאניות בלתי נצפית ומעבר להגיון, אינם מספקים את הלב, אף לא את ליבו של אלוהים. ההיבט העליון של אלוהים הוא אהבה. כל שהוא רוצה זו אהבה, וכל שהנשמה זקוקה לאושרה זה אהבה - לאלוהים.
מתי האידיליה בין הנשמה לאל נפסקת? כאשר חל היפוך, עקב בחירה מעוותת של הנשמה. זו תיתכן כאשר הנשמה לא לוקחת בחשבון את מעמדה הזעיר והתלוי כלפי האל הכול יכול. עקב בחירה זו, במקום שהאל יהיה
מרכז חייה, היא חפצה להיות המרכז של עצמה. במקום להיות שקועה באושרו של האל, היא חפצה להיות שקועה באושרה שלה.
בגלל קנאה ראשונית זו באל, טבעה המקורי של הנשמה מתהפך וזו הופכת לאנוכית, שקועה בעצמה, ומתפתחת בה אמונה שאושרה יבוא מהיותה כמו אלוהים - השליט העליון והמתענג העליון.
כאשר הנשמה חדלה מרצונה מלשרת את האל באהבה, האל נמנע מלכפות עליה לשרת אותו. הוא הרי מעוניין באהבתה ובאושרה, ואלו הם תוצר של בחירה חופשית. מכול מקום, כדי להחזירה אליו, האל בורא עבורה מציאות חומרית, מציאות בה תוכל לממש את רצונה המעוות להיות כאלוהים. הוא בורא את המציאות החומרית בצורה כזאת שתממש את רצונה להיות כאלוהים, ובד בבד תחזיר אותה להכרה שללא יחסי אהבה עם אלוהים היא לא יכולה להיות מאושרת. כאשר הנשמה מתעוררת להכרה שהסתבכה בחיים החומריים וחפצה לחזור אליו, הוא עושה הכול כדי לעזור לה במסעה חזרה אליו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
העולם החומרי
|
|
|
 |
|
|
|
כדי לממש תשוקה מעוותת ובלתי אפשרית זו של הנשמה האל בורא עבורה מציאות וירטואלית - את העולם החומרי, עולם המנוהל כולו, עד הפרט האחרון, בידי אלוהים, אך נראה כפועל אך על-פי עקרונות מכניסטיים. הנשמה בעלת הגוף הרוחני מתכסה בזהות כוזבת (אַהָאנְקַרַה, אני הבורא, אני העושה). בעקבות הזהות הכוזבת הנשמה מולבשת בגוף חומרי המורכב מיסודות גשמיים וסמויים (נפשיים) והזהות הכוזבת מדביקה את הנשמה לגוף החומרי ולנפש וגורמת לה להאמין שגוף זה הינו זהותה האמיתית. הנפש והגוף יחדיו נועדו לחקות את טבע הרוחני - אך במהופך. טבע האהבה של הנשמה הופך לאנוכי ולתאוותני. הנפש הינה האישיות הרוחנית שצבועה באנוכיות ובתאווה. בנפש תבניות חומרניות שונות המצרות את טבע האהבה, והגוף מגביל אף יותר את טבע האהבה הספונטני של הנשמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאנוכיות לאהבה
|
|
|
|
|
|
|
אושר אמיתי אינו דבר שניתן לרוכשו. הוא עצם טבעו של האדם. כאשר אדם פועל על פי טבעו הרוחני הוא מאושר. מה הוא טבעו הרוחני? שירות ואהבה לאל, ובקונטקסט של שירות זה, שירות ואהבה לכלל ישויות החיים. אהבה לאל מגיעה לשלמותה כאשר היא נעשית ללא כול מניע אנוכי. במצב זה אושרה של הנשמה גדל לאינסוף.
אושר חומרי אינו אושר אמיתי. הוא מבוסס על חוויה של חסר חומרי ונפשי. חסר זה הינו פועל יוצא של התנתקות מהטבע המקורי של הנשמה. מילוי חסר זה באמצעים חומריים נחשב לאושר. אך הניסיון למלא חסר זה באמצעים חומריים הינו אך תחליף לצורך האמיתי, ולכן יוצר הרגשה רגעית של סיפוק. התשוקה של האדם למלא חסרים אלו הינה שורש האנוכיות והמרוכזות העצמית. החסר החומרי מסתיר בחובו אמונה עמוקה, אמונה המסתירה מהאדם את טבעו האמיתי. אמונה זו שורשה ברצון של האדם להיות כאלוהים. להיות אלוהים, או להיות כאלוהים, משמעו הרצון להיות עליון ולשלוט ולהתענג על העולם. כל פעולה ומצב המקרבים את האדם לחוויה זו הוא רואה כאושר. הרצון להיות עליון ולשלוט ולהתענג נוגדים את טבע האהבה. אהבה כרוכה בנכונות לכפיפות כלפי מושא האהבה ולא שימוש בו למען העונג האנוכי. כל רצון לשקוע בעונג עצמי פוגמת בטבע האהבה. לכן האושר הנובע מאנוכיות הינו אך אשלייתי. הוא נחווה כל עוד האדם מאמין שהישגיו ותענוגותיו מקרבים אותו למצב של שליטה והתענגות ונעלם על סלע המציאות.
ספרות היוגה מתארת שלוש דרגות לתודעה החומרית, ושתי דרגות לתודעה הרוחנית:
אַנְנַה מַיַה – תודעת אוכל. האדם שקוע אך בצרכיו, ממש כתינוק.
פְּרָאנַה מַיַה – תודעת חיים. מתעורר הפחד מהסביבה והצורך להגן על האינטרסים.
מַנַה מַיַה – תודעת יחסים ואהבה.
ויגְ'נָאנַה מַיַה – ראשיתה של חכמה רוחנית. הבנת הנצח לעומת החולף, הלא מוגבל לעומת המוגבל.
אָנַנְדַה מַיַה – חדווה אינסופית מיחסי אהבה עם העליון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אַנְנַה מַיַה - אנוכיות בבערות
|
|
|
|
|
|
|
בשפל המדרגה נמצא אדם המאמין שאושרו יבוא ממתן דרור ליצריו. אלימות, סמים מעוררי הזיות, סקס מעוות - אלו מכשיריו לאושר. חייו של אדם כזה מלאים בחרדה, כעסים, שנאה - תוהו ובוהו פנימי. חייו הינם סבל והוא גורם סבל לכל מי שבא איתו במגע. לרוב, צרכיו החושניים והרגשיים כול כך גדולים שהעולם לא יכול לספקם. לכן הוא מחפש לספקם בפנטזיות של אלימות ומיניות - של שליטה והתענגות. אין הוא רואה או מסוגל להתחשב בסובבים אותו. הוא אך רואה אותם כסטטיסטים בעולם הזיותיו. כיצד יכול אדם להיות מאושר כאשר פנטזיות האושר שלו כל הזמן באות והולכות ומתפוצצות בפניו? מחד הוא בורח מסבלו על ידי פנטזיות אלו, ומאידך בריחה זו מנציחה את סבלו. כדי להתגבר על סבלו עליו לצמצם את יצרו ולראות את האחר, וכך ליצור מערכות יחסים בטוחות ויציבות יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פְּרָאנַה מַיַה - אנוכיות בלהיטות
|
|
|
|
|
|
|
אדם במדרגת האַנְנַה מַיַה חי בחרדה ובסבל נוראיים. אין הוא יכול להיות מאושר במצב זה. האושר שלו יגבר אם יסכים לעלות למישור הפְּרָאנַה מַיַה ולצמצם את אנוכיותו לטובת מערכת יחסים מוסכמים עם הזולת - שמור לי ואשמור לך. פְּרָאנַה מַיַה מתחילה ברגע ששמים סכר ליצר כדי להיות מסוגלים להגשים את היצר באופן משוכלל יותר - על-ידי התחשבות זה בזה. מערכת חברתית של מוסר וחוק מבוססת על עקרון זה. מוסריות ונימוס הינם סימפטום של פְּרָאנַה מַיַה - אני אתחשב בך כדי שאתה תתחשב בי. אדם נחשב למוסרי אם הוא מסתפק בניצול האנרגיה החומרית במידה המקובלת והמוסכמת, תוך התחשבות בחבריו. דת בבסיסה הינה תכנית לצמצום היצר - אל תרצח, אל תגנוב, אל תנאף. אלוהים מתגמל את מי שסוכר את יצריו ומעניש את מי שנותן דרור ליצריו. בכך שהאדם מסכים להגדרה עדרית וקיבוצית חירותו לממש את תאוותיו אומנם נשללת, אך הוא זוכה בביטחון וערך עצמי הנובע מזהות קבוצתית. בהיכנעו למערכת ענפה של חוקים, מצוות וכללים הוא סוכר את יצריו וזוכה לשלווה וסיפוק יחסית לדרגתו הקודמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מַנַה מַיַה - אנוכיות בטובות
|
|
|
|
|
|
|
האושר של אדם במדרגת הפְּרָאנַה מַיַה נובע מנכונותו לצמצם את יצריו ולהניחם תחת כללים מווסתים, כמו גם להתחשב באינטרס של האחר במידה מסוימת, כדי שהלה יתחשב באינטרס שלו. מכול מקום, בגלל הצורך שלו בכללים מגבילים והגדרתו הקיבוצית, אין הוא יכול לממש את טבעו האינדיבידואלי. אהבה ויחסי אנוש אמיתיים מתחילים בראיית האחר ללא אינטרסנטיות וללא הגדרות חיצוניות.
הגדרות חיצוניות והדואליות הנובעת מהם, דוגמת גבר-אישה, יהודי-ערבי, שחור לבן, צעיר-זקן, עשיר-עני - כולן מקורן באינטרסנטיות חומרית המגבילה את האדם לחיצוני ומונעת ממנו לראות את הזולת כמישהו. והרי אהבה היא למישהו המזמין להשתתף בשמחה ובצער, ולא למשהו העוטף או מגדיר אותו על פי אינטרסים חיצוניים.
כדי להשיג שלווה פנימית, להתחבר לזהותו האינדיווידואלית, כמו גם להרבות את אושרו בדרך האהבה, על האדם להתעלות למדרגת המַנַה מַיַה ולעדן את יצריו, כמו גם לוותר על המסגרות שמגדירות אותו חיצונית, כמו זהות לאומית ודתית (ויתור על מסגרת דתית אין פירושה ויתור על אמונה באלוהים). אושרו של אדם כזה נובע מיחסים נכונים. אדם בדרגת המַנַה מַיַה נחשב לנאור ומעבר לדואליזם הנובע מאינטרסנטיות. לרוב הוא פילוסוף, סופר, מדען, יוצר או איש רוח, או שהוא תורם לחיי קהילה יפים יותר. הוא פועל למען אנשים יפים בעולם יפה. הוא חש עצמו מאושר בהרבה, יחסית לאלו השרויים במדרגות הנמוכות יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ויגְ'נָאנַה מַיַה - שחרור מאנוכיות
|
|
|
|
|
|
|
אדם במדרגת מַנַה מַיַה חש אושר יחסי. אך אושרו אינו מושלם. הוא מותנה עדיין לתפיסת חיים גופנית ורואה את אושרו בתחומי הגוף והנפש. בשלב זה הוא נהנה מעינוג חושים מעודן לאין ערוך מהשלבים הקודמים, ואינו מוצא עוד טעם במסגרות או הגדרות חיצוניות.
מכל מקום, כאשר מתעוררת כמיהה לעצמיות או מימוש עמוקה יותר, שמעבר לגוף ולנפש, שמעבר למוגבל ולחולף, אז נאמר שהאדם נמצא במדרגת הויגְ'נָאנַה מַיַה.
מדרגת הויגְ'נָאנַה מַיַה, שהינה ראשית הרוחניות, מבוססת על שלילת מגבלות החומר, או התעלות מעבר לאגו החומרי. יש שמחפשים, בשלב זה, כמו לאפּס את קיומם. באמצעות שלילת הזהות וראיית העולם כלא קיים הם מתעלים מעל לכל סבל. יש החפצים להיות אחד עם אלוהים או להיטמע באינסוף שמעבר לכל הגדרה. אלו רואים את העולם כאשליה ואת האחדות האינסופית כמציאות היחידה.
מטרתו של אדם בשלב זה הינה רוחניות צרופה, מטבע החוויה המיסטית - להנכיח את האלוהי בחיי היום יום - חוויה השונה לחלוטין מן המישור הדתי-טקסי של פְּרָאנַה מַיַה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אָנַנְדַה מַיַה - שיבה לטבע האהבה
|
|
|
|
|
|
|
אדם במדרגת הויגְ'נָאנַה מַיַה חש משוחרר ממגבלות החומר ואושרו רב, אך שחרורו כרוך גם בוויתור על יחסים. בין אם ויתור זה נובע מהיות היחסים בעולם החומרי מהולים באנוכיות או היותם חולפים, ולכן מקור לסבל, השחרור מהחומר "משחרר" אותו מכול סוגי היחסים.
במדרגת האָנַנְדַה מַיַה, מתווספת כמיהה ליחסים ישירים עם האל. האדם בשלב זה כמה להשתלב בחדוותו המתעצמת לעד של האל, תוך שימור ייחודיותו האישית והנצחית, במערכת של יחסי אהבה אישית וייחודית איתו.
מאחר שאושרה של הנשמה מבוסס על יחסי אהבה, למרות היותו חופשי מזהות כוזבת וממגבלות החומר, אין הוא מרגיש שמיצה עצמו. על אף היותו שרוי בתחושת אושר עצומה, תחושת אי סיפוק יתכן ועדיין תזדנב לחייו מדי פעם - הצורך המקורי ביחסים ואהבה. בבְּהַגַוַד גִיתָא נאמר: "מי שכך שרוי בנשגב, חווה באחת בבְּרַהְמַן העליון ונמלא חדווה. לעולם אינו מצר עוד על דבר, גם אינו כמה למאומה, ושווה ביחסו לכל ישויות החיים. בשלב זה הוא זוכה לשרתני בשירות מסור וטהור".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כבר בחיים האלה
|
|
|
|
|
|
|
חיים חומריים משמעם סבל. הנשמה המחפשת את אושרה בחומר מנסה את מזלה בדרגות האנוכיות השונות. לפעמים היא עולה מאַנְנַה מַיַה לפְּרָאנַה מַיַה ולמַנַה מַיַה, לפעמים גולשת מפְּרָאנַה מַיַה לאַנְנַה מַיַה. כל אחד הינו שקלול זה או אחר של מדרגות האנוכיות הללו.
דת בעיקרה מבוססת על פְּרָאנַה מַיַה, על חוקים ומצוות. כאשר פְּרָאנַה מַיַה מתערבבת עם מַנַה מַיַה, הדת מקבלת צביון של מחויבות קהילתית (ואהבת לרעך כמוך, וכו'). אך בשעה שפְּרָאנַה מַיַה מתערבבת עם אַנְנַה מַיַה, זו מתבטאת בפנאטיות דתית, שלעתים מקבלת צביון לאומני, שנאה או טרוריזם.
מקובל שאמונה באל הינה חלק בלתי נפרד מדת. אך יש, בדרגת המַנַה מַיַה והלאה, שמרגישים שהכללים והמצוות מגבילים את יכולתם ליצור יחסים אישיים וספונטאניים עם האל, ולכן ניתן למצוא אנשים המפתחים אמונה באלוהים גם מחוץ למסגרת הדתית.
מי שנוכח שהחיים הם אך מסכת רצופה של סבל, ונפתח להתרועע עם נשמות משוחררות הפוסעות בדרך האהבה לאל והולך בעקבותיהן, יכול מכול דרגה שהוא שרוי בה להשתחרר מהאשליה בה הוא נתון ולהגיע עוד בחיים אלו לאָנַנְדַה מַיַה, אהבת אלוהים טהורה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה לפילוסופיה מזרחית. בעליו של האתר יוגה של אהבה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
