 |
/images/archive/gallery/351/967.jpg דיוויד סופר.
 |
|
|
|
|
| אני השאהיד שממנו מפחדים סוהרי העולם. גם אני באתי לפוצץ לכם שני מגדלים: את האמת והשקר שלכם. פואמה רוחנית של דיוויד סופר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
דיוויד סופר
15/9/2005 11:09 |
|
|
|
|
|
|
|
סכין חדש מנדן חדש.
פטיש חדש בסדן חדש.
חרמש חדש לשטן חדש.
אני היטלר של הטוב.
הבונקר שלי ממוקם בלב שלך.
אתה זה שמסתגר בו,
אני זה שמבקש ממך לצאת.
אתה זה שנועל את הדלת,
אני זה שמכניס את חומר הנפץ.
אני האדולף של האושר
אני הוא החד-אשך
החג במסוק-הקרס בשמי המדבר
ומרווה כממטרה את כנסת ישראל.
אני גבלס של אהבת-חינם.
ממרומי האהבה אזריע, בני ישראל,
את עלוני הפרופגנדה המתעופפים
כמו להקת שלוים, מילים מתוקות ממן -
אכלו ככל יכולתכם ואל תשמרו למחר –
כי אני הוא שלג באילת –
אם לא תלקטו אותי בלשונכם
בעודי באויר, אבד לכם למאה שנה.
למדו מילדי ירושלים
כיצד ללקק את השמים
כל עוד אני כאן -
זרעי ימצא את הדרך ללבכם
אם תתנו לו להרטיב את שפתותיכם.
מדוע אתם מסרבים לשמוע
את הדבר שאתם משתוקקים לשמוע?
אני האיש שלו חיכיתם.
אבא חזר!
מארץ רחוקה הבאתי מתנה
עטופה בגלקסיות
גדולה יותר מהיקום.
אתם גוזלי העורב
זקוקים לך שמש
אחרי אופלילה
כשבעצים קרח
מבקשים להמריא
אל תכול בין צמרות
נישאים על שירת דבורים.
משקיף על חכמתם של הינשופים
מתכנן צעדיהם מרחוק.
זמן רב בזבזתם בלי לאהוב.
מדוע?
באתי אל הגטו שלכם
כשעל חזי טלאי שקוף של לב.
על זרועי הספרה אפס.
אדם כה ריק מופיע אחת לאלף שנה.
אם תתקרבו יותר מדי תיעלמו.
ואולי אתם מעדיפים את הגטו?
אני היא החיה
שעל מצחה כתוב
אפס-אפס-אפס
כי שלוש עיני ריקות!
אני יודע לספור עד אפס.
אני מביט בכם אחד
אחד
ורואה רק את אלוהים.
מי שרוצה שאוכל אותו –
צעד אחד קדימה, מעבר לעצמו.
אני המוהל
שאסור לו לטעות
מל את האלוהים עצמו
קרי את גופו שלו
יומיום
מל ומוצץ
מוצץ ומל.
אני זובור של אהבה
טקס של עלייה בדרגה
כשם שתעשה למרדכי –
אני קורא לראש הממשלה להתפטר.
אני קורא למפכ"ל המשטרה להתפשט.
אני קורא לנשיא ארה"ב להודות באמת:
אני כאן.
הייתי כאן עוד כשישב פה אביך
ואהיה כאן גם אחרי שתמות.
לכן עליך לפנות את החדר הסגלגל
מכל מה שאינו אני.
אני הנשר הנעוץ בשמים
כשכדור הארץ מתגלגל
ומתגלגל תחתיו.
זכור את פני היטב
כי לא תוכל לחצוב אותם בהר הנשיאים.
זמן רב בזבזת, ג'ורג'. עד מתי?
אני אומר לך, ג'ורג',
שאם אתה מעריץ של אלוהים,
אינך צריך אותי.
אבל אם אינך מעריץ את אלוהים
אז בוא, שב איתי כמה רגעים,
הקשב לי,
ואולי מתוך הערוגה האפורה והיבשה של פנייך
פתאום ינבוט משהו עדין,
אולי יצוץ משהו חדש
אולי תפתיע את עצמך.
זה ניחוח שלא הכרת,
אבל תמיד ידעת שלמענו אתה חי.
ג'ורג' מתנגד. הוא בועט.
אבל משהו בתוכו אומר לו –
"מה יש? תשב רגע. לא כל כך נורא.
נחזור לעבודה עוד חמש דקות".
אלה חמש הדקות החשובות בתולדות אמריקה.
ג'ורג' מתיישב לידי. אנו מביטים זה בזה.
הוא מקשיב. יש תחושה נעימה באוויר.
נינוח, הוא מודע פתאום להתנגדויות שלו, והן נראית לו
קצת חסרות ערך. לא ממש רלוונטיות. הן סתם הסחות דעת... למי איכפת מהן? הוא מניח להן. בסוף הוא שוכח אותן. הוא שוכח את עצמו בי. אני את עצמי בו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
כעבור זמן, הנשיא מאוהב. הוא שוכח את הבית הלבן, את משחקי השליטה, את דונלד רמספלד, את הניהול הבלתי נגמר של העולם. הוא רוצה רק לאהוב. רק לאהוב. הוא כבר אינו צריך איש. זה תפס אותו. הוא יושב בחדר הסגלגל ורוצה לאהוב עוד. להיות מדורה בלתי מתכלה של אהבה. קונדוליסה נכנסת לחדר. הוא רוצה להחזיק לה את היד, להביט לה בעיניים. אבל קונדוליסה לא מבינה. היא עוד חושבת במונחים של "אנחנו" ו"הם". של מלחמה. של שליטה. היא לא מבינה שאמריקה השתנתה. ואולי היא חושדת שבוש הפך לסוטה כמו קלינטון.
אבל ג'ורג' כבר במקום אחר. הוא לא יכול לשחק עוד את המשחק שלה. לא מעניין אותו להתווכח, להראות שהוא צודק, שהוא שנון. בכלל, כרגע הוא מביט בה כמו תינוק. הוא מתעניין יותר מכל באור שנשבר על סיכת הראש שלה. זה מרתק אותו. זה כל כך מלא, כל כך יפה. קונדוליסה רואה את המבט של ג'ורג' והמוח שלה אומר "הוא לא בסדר. צריך לשנות את זה", אבל הלב שלה, בלי לספר לה, מזהה את הניחוח של האהבה. היא כבר אבודה. אולי היא תפרח במקום אחר, בזמן אחר, בגלגול אחר. בינתיים היא אומרת לעצמה - "וואו, בוש דפוק לגמרי. אולי הוא לקח לריאות?". טוב, יכול להיות שג'ורג' וקונדוליסה לא יוכלו לדבר אחד עם השני השנה. ג'ורג' נעשה חכם מדי, פשוט מדי, אוהב מדי בשבילה. השתחררה אצלו אנרגיית הקונדוליסה. הקיום הישותי שלו מאד השתנה לאחרונה.
אולי גם אתם כמו קונדוליסה? רוצים לשלוט באמריקה הפרטית שלכם? אם כך, גם אתם לא תוכלו לסבול את הרעיון שהמנהיג שבתוככם ישנה כיוון. לכן אתם קוראים וחושבים - "מה זה השטויות האלה? מה הדיוויד סופר הזה רוצה מאיתנו?" - אבל בעומק, אתם כבר גמורים, אם תרצו בכך או אם לא. מי שקרא עד כאן, כבר נלכד. חייו השתנו, יגיד מה שיגיד. ניצחתי, אוקיי? אבל אתם אלה שזכיתם בכל הקופה. יבוא יום והזרע יפרח: לא יתחשק לכם שום דבר חוץ מלאהוב. אתם תפסיקו עם השטויות, כל התכנונים, כל השליטה, כל המשחקים של קרבן ותוקפן, כי יתגלה לכם משהו הרבה הרבה יותר מעניין. כל רגע נטול אהבה ייראה לכם כבזבוז זמן, כחוסר טעם. אתם תהיו מאוהבים באהבה. מאוהבים בחיים. כל רגע בחייכם יהיה כמו מפל של אהבה, עדנה ותשומת לב שנשפך על עצמו.
ואז כל המאבקים הדמיוניים שלכם עם דיוויד סופר ייראו כמו זיכרון רחוק, לא משמעותי, לא קיים. תראו איך בוש יוצא יחף למדשאה. הוא כבר שכח אותי. המציאות מדברת אליו ישירות.
קונדוליסה מסתכלת עליו דרך החלון - היא מבקרת אותו - אבל אולי אתם רואים כמוני שלמעשה הלב שלה כואב. היא מקנאה. יש לה תפקיד אדיר, יש לה כוח, כסף, פרסום - אבל היא רוצה לחיות, לחיות באמת, לחיות כמו שבוש חי עכשיו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
השתחררה אצלו אנרגיית הקונדוליסה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני השאהיד שממנו מפחדים סוהרי העולם הזה.
גם אני באתי לפוצץ לכם שני המגדלים:
את האמת-ושקר שלכם, את הטוב-ורע שלכם
את הרצוי-בזוי שלכם, את ההנאה-כאב שלכם.
אתם אמריקה ואני השיעור הגדול.
רק אמרו שלוש פעמים
"אלוה הוא כביר".
לא אני מדבר. אין לי מסר ואין כאן משמעות. אני לא המילים. אני האש שביניהן.
כמו נערה צעירה שנולדה
חירשת, ולא שמעה דבר מעודה.
עיוורת, ולא ראתה דבר מעודה.
אילמת.
ועכשיו פרחה ובא זמנה להתאהב.
במי תתאהב?
ובהמה, תתאהב?
אני התאהבתי באלוהימה.
נתכנסו חכמים והחליטו להעמיד לדיון את השאלה האם אחרי הגאולה, באחרית הימים, בגן העדן עצמו, מן הראוי להקים אנדרטה לזכר קורבנות השואה. האם הטוב שבו זכינו אמור לבטל את זכרון הרע שעברנו? האם נשכח את אשר עשה לנו פרעה במצרים?
אני עמלק ששכח את עצמו.
שמי הוא אשפינגר.
כל מה שאני נוגע בו
מגלה את טבעו האמיתי.
אני נשרף למענכם -
אני היטלר של ל"ג בעומר,
המרשמלו של סנטה קלאוס,
השליכוני לאש,
הבעירו אהבה בלבכם,
הביאו גיטרה. השליכו גם אותה לאש.
הפסיקו לחכות. עכשיו. עופו פנימה.
אכלו את בשרי. הוא רר ו-וול דאן בו בזמן.
שתו את דמי. הוא רותח, שופע, יש מספיק לכולם.
אין לי כלום.
אינני דבר.
בדגלי יש חור.
אחרי!
זוהי האולימפיאדה של האחד.
הפירהר הוא חובב ספורט מושבע.
הרשה לי לחתוך את הגנתך כחמאה.
הרשה לי לבעוט את גולגולתך לשערי גן עדן.
אתה משתתף במשחק הגדול ביותר ששוחק אי פעם.
שמו "כדור-אדם". אתה על הנקודה הלבנה.
הצופה הוא הנצפה.
אמרו אמן.
אנו אנשי היריעה הרחבה / אמנם שמיכתנו קצרה לכולכם / אך יש בה די מקום עבור אלה שבאמת ירצו בה / אנחנו נבטים רכים הבוקעים / מאדמת אביב דשנה / ראש עורב מגיח מביצתו / רעבים לאור שמש!/ רעבים לרפרוף כנפיים רטוב / להתנער לעבר מחר חדש
מכל בעלי החיים נפלא הוא הזבוב שמטריד אותנו לאהבת שמים. כמו אח גדול המדגדג את אחיו הצעיר, מציק לנו אלוהים בזמזומי הזבוב. מציק כמו חתן לכלתו בלילה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דיוויד סופר הוא מורה רוחני
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
