 |
/images/archive/gallery/347/315.jpg ראש פסל אב קדמון. האלף ה-7 לפנה''ס
מתוך התערוכה בראשית: הסיפור האמיתי  |
|
|
|
|
| מתי האדם התחיל להאמין, איך נוסדה הדת הראשונה ומתי בני האדם התחילו לפחד מהמוות. תומר פרסיקו חיפש תשובות בתערוכה חדשה במוזיאון ישראל |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
16/8/2005 16:42 |
|
|
|
|
|
|
|
דווקא מנקודת מבט חילונית הולדת הדת היא מעניינת ביותר: באיזו נקודת זמן נשבר השבר, מתי בדיוק בעברה של האנושות קרתה התקלה הפסיכולוגית הזו שהובילה לתחילת האמונה, לתחילת החיפוש. כיום, יש לקוות, איש כבר לא חושב שהדת היא בסך הכל דרך קדמונית להסביר את הברק או לנחם אחרי המוות. ברור שהדת היא לא "מדע פרימיטיבי" - גם כיום, כאשר יש לנו מדע מודרני, אנחנו עדיין זקוקים לדת, שכן הדת עונה לנו לא על ה"איך" אלא על ה"למה": למה אנחנו חיים, מהי תכלית חיינו ומה יש לעשות כדי להגשימה.
מנקודת מבטו של המאמין, ברור לו מוצאן של התשובות לשאלות האלו: משה הוריד אותן מהר סיני, הבודהה הבין אותן תחת עץ הבודהי, מוחמד שמע אותן מהמלאך גבריאל. לכן דווקא החילוני עשוי להתעניין ולשאול מתי בדיוק החלה
האנושות להתעסק ב"למה", או במילים אחרות: מתי השתבש אצלנו משהו ובמקום להסתפק בחיי שעה התחלנו להתעניין בחיי עולם - בחיי העולם הבא.
והרי היה רגע כזה אי שם בעברנו המשותף. רגע שבו חדלנו להיות להקות של קופים עירומים שכל מעייניהם לשרוד והתחלנו להיות ציידים לקטים של הסברים - גם ל"איך", אבל בהחלט גם ל"למה". רגע שבו כבר לא חיינו בפשטות כמו שאר בעלי החיים, והתחלנו באמת להיות אנושיים, על כל השגב שבכך, והדיכאון. זה היה הרגע של המודעות: לא המודעות לעולם, אלא המודעות העצמית, המודעות למודעות. לפתע לא רק היינו, אלא היינו גם מודעים לכך; לא רק חיינו, אלא גם ידענו שאנחנו חיים. וכשידענו שאנחנו חיים, התחיל הפחד מהמוות.
לכן שמחתי כששמעתי שמוזיאון ישראל פותח תערוכה ושמה "בראשית: הסיפור האמיתי - הולדת המיתולוגיה". סוף סוף, כך חשבתי, מישהו יעשה סדר ויגלה לי אחת ולתמיד מתי התחילו לעבוד אלילים, מתי נולדה הכמיהה לגאולה, מתי המוות קיבל יחס מיוחד ומתי התחילו לקבור מתים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האם מסכה שמפחידה אותנו בהכרח מפחידה אדם פרה-היסטורי?
|
|
|
 |
|
|
|
עשרות פסלונים של אלילים שונים ובעיקר משונים, אלות פריון, חיות ושדים, מסכות שמאניות וגולגלות מאכלסים את התערוכה במוזיאון ישראל בירושלים. הדבר שהפתיע אותי יותר מכל היה כמות הממצאים הקדמונים שמקורם בארץ ישראל - מסתבר שתמיד היה כאן מרכז דתי.
מההסברים שנלוו למוצגים עולה כי היו שני רגעים מכריעים בהתפתחות האדם: האחד היה לפני כ-40 אלף שנה. אז התרחשה "הקפיצה קדימה": זן ההומו-ספיאנס-ספיאנס (כאלה אנחנו) התפשט לכל עבר והפך להיות הגזע היחיד על פני כדור הארץ. אז גם נוצרה הדת הבראשיתית, דת בה קידשו לראשונה מקומות וחפצים (מערות, עצים), כלומר הבדילו בין דברים "רגילים" לבין דברים שלהם יש ערך מוסף. מאידך, כמעט לכל דבר היה יכול להיות אז ערך מוסף: הקדושה היתה טמונה, פוטנציאלית, בכל דבר ודבר, ובעיקרון, כל אחד יכול היה לקיים מגע בלתי אמצעי עימה.
הרגע השני קרה לפני עשרת אלפים שנה, בזמן "המהפכה החקלאית" שבה האדם הפסיק לנדוד, עבר ליישובי קבע והתפרנס מחקלאות. החיים ביישובי קבע מצריכים ארגון, וארגון משמעו היררכיה. סדר, כמו שאומרים בגרמנית, צריך להיות. על כן נבנו מקדשים, ובהם התיישבו כוהנים. מאז כבר לא בכל מקום אפשר לגעת באלוהי, ולא כל אחד מוסמך לכך.
האם, אם כך, המודעות נולדה לפני ארבעים אלף שנה, או שמא היה זה תהליך, ולא רגע בודד? התערוכה אמנם מעניינת אך חסרים בה הסברים יותר ממצים על כל מנהג ומנהג, וגם תרשים זרימה היה עוזר - לא הצלחתי, אף שניסיתי, לקבל תמונה כוללת של המהלך הדרמטי מיצור חסר-דת, לאדם. ייתכן כי הסברים אלו נשמרים לספר שאמור לצאת בהוצאה משותפת של הוצאת מפה ומוזיאון ישראל, "הולדת המיתולוגיה", ואם כן, חבל. מאידך היה נדמה לי שלעתים חלק מההסברים הם בעצם ניחושים, כמו כאשר קובעים מה היה המבע הרגשי שהתלווה לטקסים מסוימים (האם בהכרח עצובים בהלוויות? האם מסכה שמפחידה אותנו בהכרח מפחידה אדם פרה-היסטורי?). למרות כל זאת, התערוכה, לבד מיופייה, מחכימה ומעניינת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מסכה מאזור חברון. התקופה הניאוליתית. האלף ה-7 לפנה"ס
|
|
|
 |
|
שתי אלות ירמוכיות מעמק הירדן. התקופה הניאוליתית הקרמית. האלף ה-6 לפנה"ס
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
התערוכה מוצגת במוזיאון ישראל, ירושלים, ביתן וייסברוד. אוצרת: דבי הרשמן. אוצרי משנה: פאוזי איברהי, חפציבה כהן-מונטיגו
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
