'ניו אייג NRG - כתם שחור על נייר לבן

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

כתם שחור על נייר לבן

למשיחות המכחול המינימליסטיות יש משמעות פילוסופית עמוקה, כוח מדיטטיבי ויכולת ריפוי. שחר שילוח הצטרפה לשיעור עם מאסטרית הקליגרפיה תרצה פייטן-סלע וחזרה עם הרבה זן בכיסים

דפדף בניו אייג'

שחר שילוח
7/8/2005 11:57

לפני 5000 שנה מלומדים סינים יצרו את הכתב הקליגרפי מתוך התבוננות בטבע, בחיים ובאדם. משיחות המכחול, שלרובנו נראות ממבט ראשון כמו כתב חידה אסתטי במיוחד, הן הרבה מעבר למילים או לסימנים גרפיים. לצירופי הקווים יש משמעות פילוסופית, הנחתם על הנייר היא מדיטציה בפעולה, לכתיבה יש כוח מרפא.

תרצה פייטן-סלע היא אמנית ומורה מוסמכת לקליגרפיה מטעם ממשלת יפן. היא הגיעה ליפן לראשונה ב-1987, חייתה שם שש שנים והפכה לחלק ממסורת עתיקת יומין שעוברת מדור לדור. באותה התקופה היא שימשה אסיסטנטית של מאסטרית לקליגרפיה והיתה לבת משפחה בביתה של המורה. ב-1993 תרצה חזרה לישראל והחלה ללמד קליגרפיה במוסדות שונים, ביניהם קלישר ובצלאל. אחרי שנתיים היא שבה ליפן, הפעם

הסיבה לנסיעה היתה בעלה מוֹ, שעוסק בנגרות יפנית מסורתית. הם נסעו וחיו במקדש שבו מוֹ רכש את אומנותו מנגרים שבנו מקדש עץ בדרך המסורתית. במהלך אותה תקופה, בעוד מוֹ לומד להקים מבנים ללא מסמרים, תרצה התוודעה אל הקליגרפיה ככלי טיפולי, מדיטטיבי והוליסטי. מאז שהיא שבה לארץ היא "מלמדת, יוצרת, מציגה, מרצה, מבשלת ומגדלת ילדים", חיה בבית עץ יפני בגליל וגם עובדת עם אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים כמו חולי סרטן, אסירים, ומוגבלים.

תרצה הביאה איתה מיפן משהו שהוא עבורה מתנה גדולה. היא מצליחה לחלוק את האוצר עתיק היומין גם עם אנשים שחיים את המציאות הישראלית שנוצרת ויוצרת מנטליות שונה לחלוטין מהמנטליות היפנית או הסינית.


תרצה פייטן-סלע


	גם הקליגרפיה עלתה מהריק, אבל מתוך איזון


	על פי הפילוסופיה הסינית הכל התחיל מהריק. גם הקליגרפיה עלתה מהריק, אבל מתוך איזון. כל הדברים, ביניהם האדם והקליגרפיה, נבעו מתוך הצורך באיזון. כך שמעתי את תרצה אומרת לתלמידיה הישראלים בשיעור קליגרפיה בלב תל אביב. בסטודיו קטן ונעים ברחוב פרישמן, שבו דלתות הפרופיל הבלגי מצליחות להיראות כמעט כמו מחיצות נייר אורז בבית יפני, פגשתי את תרצה וארבעה מתלמידיה: גיא, רותי, מיכל וג'ני. הקירות מכוסים בציורי מכחול בשחור לבן ובעבודות קליגרפיה מינימליסטיות; ניירות, מכחולים, בקבוקי דיו וספרים בשפות זרות במיוחד מכסים את השולחן; החום, הלחות וההמולה של תל אביב לא מצליחים להסתנן לחדר ובכל זאת השיעור זורם בישראלית, לא ביפנית או בסינית ואני לא מתכוונת רק לשפת הדיבור. המון עיניים במערב נישאות מזרחה בעוד מדינות כמו סין, יפן והודו, שהן מקור השראה להרבה מאוד מערביים, נמצאות בעצם במירוץ התמערבות מהיר. אולי זאת סתם בריחה רומנטית שלנו או שאנחנו פשוט מוקסמים מהאסתטיקה המזרחית? תרצה: "בארץ יש הצפה של טאי צ'י, רייקי, פאנג שואי… יש כל כך הרבה מורים, שיטות ודרכים. הקליגרפיה לא נמצאת שם עדיין, היא גם לא תהיה. לא נוהרים אלינו תלמידים, זה לא מתאים לכל אחד. אנחנו לא במקום הזה, יש אולי חמישים תלמידים בכל הארץ. הקליגרפיה היא מראה לעצמנו ואנשים לא אוהבים להתבונן בעצמם. אנחנו גדלים עם הקליגרפיה, מתפתחים איתה ונדרשים לנפץ תבניות חשיבה ולפרוץ גבולות, בלי עבודה לא יהיו תוצאות. "לגבי המזרח, הקליגרפיה, במקום להיות במוזיאונים ובמקומות אפלים, תופסת מקום במזרח ובמערב יותר מאי פעם. בעקבות מחקרים שנעשו, למשל על פגועי מוח, זה הפך לכלי לתרגול ולחמלה. קחי לדוגמא את הסרטים "גיבור", "אביב, קיץ, סתיו חורף ואביב", או "כתוב בעור" - כל אמן וכל מעצב לומד קליגרפיה. זה לא משהו שהלך לאיבוד, זה משהו שמאוד מחובר למסורת והם לא מוכנים לוותר עליו. גיא: שתי אוכלוסיות מגיעות לקליגרפיה - הטרנדית שטועמת את כל הדברים. הם רואים שזה לא פשוט, שזה תובע - בעיקר סבלנות. זה הדבר שישראלים גרועים בו. בתרבות הישראלית אין סבלנות, זה הפוך מהתרבות היפנית".


גיא."לפעמים אני רץ עם הקליגרפיה, המכחול רוקד, אני יודע מה אני עושה אבל אין מודעות"


	כמעט כמו קומיקס


	בכתיבה הקליגרפית אין חזרות, אין מחיקות ואין תיקונים ולכן יצירת סימנית אחת מושלמת אורכת עשר שניות ועוד עשר שנים. שנים של עבודה, שניות של כתיבה ברגע אחד קצר שהוליד מערך הרמוני מאוזן של משיחות מכחול. הקליגרפיה מיישמת מספר סוגי כתב שצמחו, ניתן לומר, זה מתוך זה. הכתב הציורי, (הפיקטוגרפי) נקרא טֶן-שוֹ, הוא הראשון שהומצא. הוא בנוי מתבניות שצוירו כפי שהדברים נראים בטבע: שמש, ירח, אש, מים וכו'. כאשר רצו להרחיב את העושר חיברו שני ציורים ביחד ויצרו מילה חדשה, זהו כתב רעיוני (אידאוגרפי) ובו סימניות כמו שני עצים - "חורשה", שלושה עצים - "יער", אדם ליד עץ - "מנוחה". הכתב האסוציאטיבי הזה משקף את דרכי החשיבה במזרח, לא תמיד הן תואמות את דרכי החשיבה שלנו. המילה "שִמחה", לדוגמא, היא סימנית שבה מצוירים עץ נושא פירות ושמש. בסימנית שמשמעותה "לחשוב" מצוירים מוח ולב. זה כמעט כמו קומיקס, אולי סימן מקדים למשהו שהיפנים אלופים בו: סרטי מנגה. אחרי שהכתב היה כבר כתב ציורי, הוא הפך לנחלתם של יותר ויותר אנשים, הקיסר הסיני כבר לא הבין מה שהמלומדים כתבו, כי היו יותר מדי גרסאות, הוא ביקש ליצור הפשטה ולמסד את הקליגרפיה, זה היה במאה הרביעית לפנה"ס. אז נוצר הכתב הסכמטי, שהוא יותר מרובע ובנוי מקווים ומנקודות, הוא נקרא קאי-שוֹ. עם הזמן הכתב הפך ליותר מתחבר וזורם, "כתב הולך", גיוֹ-שוֹ. מהכתב ההולך התפתח ה"כתב הרץ", סוֹ-שוֹ, שהוא כבר ממש בעל מראה מופשט. באתי לכתוב על אמנות מהמזרח הרחוק, חזרתי עם זן בכיסים. הכנתי שעורי בית, שאלות ממוספרות נרשמו על נייר, אבל הייתי צריכה רק להקשיב ולהתבונן, קיבלתי את כל התשובות מבלי שכמעט שאלתי דבר. את הטיול הראשון שלי אל מחוזות הקליגרפיה עשיתי בעזרת סימניות מצוירות שתרצה פיזרה על שולחן העבודה הגדול. הסימניות הן הסמלים הגרפיים שמייצגים מילים, בניגוד לצירופי האותיות המוכרים לנו מהעברית ומרוב השפות שאליהן אנו נחשפים. התלמידים התבקשו לבחור מספר סימניות שבשביל כל אחד מהם הם מהות הקליגרפיה. סימניה אחרי סימניה, פירוש אחר פירוש הבנתי משהו מהעולם הזה של אסתטיקה מופלאה בשחור לבן.


	מוּ - רִיק


	גיא: "מוּ, הריק הראשוני. מבחינתי מתחילים מהמוּ ורק אחר כך מגיעים ליִן ויאנג, שהם הדואליות שרואים בקליגרפיה. מצד אחד צריך המון שליטה, המון ריכוז. אסור להתרשל. מצד שני רוצים להשתחרר ולעוף ושזה יהיה אישי. יש את המתח שבין לכתוב נכון לבין לכתוב את מה שאני רוצה. המדיטציה בשבילי היא קליגרפיה, ישיבה, ריקון הראש ממחשבות, לתת לאני האמיתי לצאת החוצה. הרבה פעמים בקליגרפיה אני עובד ב"נו מיינד", הרבה פעמים התודעה לא רוצה להשתחרר - היא רוצה לשלוט. לפעמים אני רץ עם הקליגרפיה, המכחול רוקד, אני יודע מה אני עושה אבל אין מודעות". אבל אחד העקרונות הכי בסיסיים בזן ובבודהיזם בכלל הוא המודעות המלאה, לא לעשות דברים סתם או כלאחר יד. גיא: "על איזה מודעות את מדברת? המודעות של השיפוט. אנשים מתבלבלים עם המודעות שחונכנו עליה ושהפנמנו אותה. המודעות האמיתית היא להשתחרר. לפעמים כשלומדים קליגרפיה מבקשים מהתלמיד שנתיים לא לגעת במכחול, בשביל לשכוח מה מותר ומה אסור, מה המורה אמר ומה אמור להיות". תרצה: "המצב של הנו מיינד הוא מכוונן כבר. זה כמו לקחת את הפלייר ולכוון את כל הגלגלים באוטו. רק כשהאוטו מכוונן הוא יכול לנסוע "נו-מיינד". מיכל: "ביוגה בשביל להרגיש את השחרור צריך קודם לכווץ. לכווץ בקליגרפיה זה להעתיק בצורה מאוד דייקנית. את רוצה להצליח, להעתיק את זה נכון".


הסימנייה שמשמעותה ריק


	מוּ שי – ראש רֵיק


	רותי (שכיסתה גליונות נייר רבים במוּ שי, אומרת בחיוך): "אני באתי מכוח. אחד הדברים שתרצה אמרה לי אחרי שעשיתי המון מוּ שי זה עכשיו תעשי מוּ שי אמיתי, בלי מחשבות". גיא: "זה כמו קוֹאן - כשהמסטר זן נותן שאלה לא רציונלית עם תשובה לא רציונלית. כשתרצה אומרת לצייר בעיניים עצומות זה כמו קוֹאן, את חייבת לעבור לרמה של המאסטר. קוֹאן זה להביא את התלמיד ליציאה מהדרך שלו, שיבוא לרמה של המורה, אז התלמיד מגיע לרמה של המורה ויכול להבין אותו יותר". תרצה: "תמיד רוצים שליטה, הקליגרפיה מחברת אותנו לתת-מודע שלנו".


הסימניה שמשמעותה ריקות מוחלטת


	שִין וקוֹקוֹרוֹ - מוח ונשמה


	גיא: "הקליגרפיה היא מעין מדיום שעובר ממני לאנשים אחרים. דרך הקליגרפיה הלב שלי והלב של האנשים האחרים מבינים אחד את השני, גם אם הם לא מבינים מה כתוב. האנרגיה, הזרימה והקומפוזיציה של הקליגרפיה צריכים לצאת מהבטן". תרצה: "זאת שפה בינלאומית, גם באפריקה יכולים להבין אותה".


סימנייה שמשמעותה לב, תודעה ונשמה


	ווה – הרמוניה עילאית


	גיא: "הרמוניה מתחברת לשלום ולשלווה, כמו גן עדן עלי אדמות, זה כאילו שלב עליון. אני בדרך להרמוניה הזאת. זאת לא הרמוניה רק בסביבה, אלא הרמוניה עם עצמי ועם הסביבה. מי שמבין את ה-ווה הוא מי שמואר". תרצה: "הסימניות כולן הרמוניות, יש בהן איזון. הן הומצאו על ידי גאונים לפני 5000 שנה בסין. תוציאי קו אחד - ותופר ההרמוניה. הקווים יוצרים איזון אצלנו". גיא הוא כבד שמיעה. הסתקרנתי האם הוא מוצא קשר בין הסימניות הקליגרפיות לשפת הסימנים שמשמשת חירשים, מפני ששפת הסימנים מכילה אוצר מילים קטן, אבל היא מאוד אקספרסיבית ובמקרים רבים, בדומה לקליגרפיה, המילים מבוססות על אסוציאציות חזותיות. במקרה של גיא מגבלת השמיעה "משרתת" אותו באופן אחר - כשהוא רוצה להתנתק מהרעש שבחוץ הוא מנתק את מכשיר השמיעה ויכול להתמסר בקלות רבה יותר למלאכת הכתיבה המדיטטיבית. גיא: הקליגרפיה מבחינתי, בשורה התחתונה, היא דרך חיים שבה אני מתמודד עם עצמי מבחינה מדיטטיבית ואמנותית. כאשר אני יוצר על נייר לבן וריק ביטויי נפש, אחרי זה אני, כאדם, משתנה. במשך השנים הקליגרפיה משתפרת. אני רואה שהתקדמתי לא רק בקליגרפיה, אלא גם מבפנים.


סימנייה שמשמעותה הרמוניה עילאית


	אָל - אהבה


	מיכל: "התאהבתי בזה, התחברתי לאהבה העצמית שלי". תרצה: "הקליגרפיה ניתנה לנו באהבה ממי שהמציא אותה".


אהבה. תראו כמה היא מסובכת


	ריוּ - זרימה


	תרצה: "החוק העיקרי בקליגרפיה הוא זרימה. זרימה היא ניתוק של הראש השיפוטי שאומר: יפה, לא יפה, נכון ולא נכון... זרימה אינטואיטיבית יוצאת מהבטן ומתחברת ליקום כולו, הטבע לא נעצר בנקודה אחת, הוא זורם וממשיך הלאה. בכל הסימניות יש אלכסון כלפי מעלה שמגדיר תנועה. התנועה באה מתוך השראה של התבוננות בטבע, לכן הקליגרפיה היא אותנטית. היא כאן ועכשיו, היא משתנה איתנו".


	מיוֹ - אור


	תרצה:" הקליגרפיה היא אור בכל הכיוונים. היא שמה אור על המקומות הקשים שלנו, שצריכים איזון, על המקומות החזקים והחלשים. עם הקליגרפיה אפשר להגיע לאיזון הזה".


וככה כותבים אור


	הָרָה - בטן


	תרצה: "הכתיבה יוצאת מהבטן, זה כתב הנפש, היא מחברת אותנו למקומות הראשוניים שנולדנו איתם. ה-הָרָה היא המקום שממנו נוצרנו וכשאנחנו רוצים להיות עצמנו אנחנו מתחברים להָרָה".


טבור - מרכז - בטן


	טָנרֵן – משמעת


	תרצה: "הקליגרפיה עוזרת לאנשים עם בעיות קשב. הם בונים תבניות שעוזרות להם להגיע למשהו קבוע".


	קָרוֹדה – גוף


	תרצה: "המאסטר הראשון שלנו הוא הגוף. היד, שהיא השליחה של עשיית הקליגרפיה, מחברת אותנו לכל הגוף שלנו. אלוהים נתן לנו את הגוף בריא, עם יכולת ריפוי. טיפול בגוף שלנו קורה בזמן תרגול קליגרפיה. איך אפשר לכתוב עם כתפיים מכווצות? אי אפשר, צריך לשחרר. אפשר לכתוב רק כשהגוף מאפשר לנו". תנוחת העבודה המסורתית, שאינה מיושמת בסטודיו, היא בישיבה על מרבד קטן על הברכיים כשנייר הציור מונח לפנים, קרוב לברכיים. זאת תנוחה שגורמת לאומן לעבוד עם כל הגוף ומרחיבה את מעגל האיברים השותפים ביצירה מעבר לעין, יד ומוח.


	שִי - מורה (מאסטר)


	תרצה: חשוב שיהיה לך מורה שהאינטרס שלו יהיה להעלות אותך, להאציל אותך, אין פה אגו. מורה שמפרגן לפני הזמן רק מגדיל לך את האגו וזה לא לטובתך. ביפן נדרשת מהמורה מידת ההתמסרות לתלמיד כפי שהיא נדרשת מהתלמיד למורה. מורה צריך לראות כל תלמיד לגופו, מה שנכון לו - זאת התרבות היפנית. גם במפעלים הבוס הוא כמו אבא - אחראי אישית לכל עובד. אין כאן אינדיבידואליזם, כי האינדיבידואליזם שאנחנו מדברים עליו הוא אגו. אצלם זאת ההָרָה, הזרימה. בשבילי הקליגרפיה היום היא המאסטר שלי. זה מכוונן אותי לאותו היום ואני מבינה מה צריך להיות המוקד שלי. הקליגרפיה היא מתנה שקיבלתי ביפן ואני יכולה לחלק לאחרים. הטיפול שבקליגרפיה הוא אוצר בלום. לי הקליגרפיה היתה רפואה בחיים".


	הוֹדוֹקוּ - חמלה


	לא רק עבור תרצה פייטן-סלע שמשה הקליגרפיה כוח מרפא, גם עבור רבים אחרים, ביניהם אישה יפנית מפורסמת למדי - יוקו אונו. תרצה: "אחרי שג'ון לנון נרצח היא הרגישה שהחלום שלה נרצח, היא היתה בדיכאון, אבודה. היא נסעה בחזרה לכפר שלה ביפן. אבא שלה, אובד עצות, לקח אותה לנזיר. הנזיר מיד אמר לה: קליגרפיה. את אמנית. במשך שנתיים היא עשתה קליגרפיה. אחרי זה היא היתה מסוגלת לחזור לארצות הברית, לנסוע לבית הסוהר, לפגוש את הרוצח ולסלוח לו. היא התחילה עם תוכנית שיקום לאסירים עם קליגרפיה, כשהרעיון הוא: יכול להיות שמה שעשית הוא רע, אבל זה לא אומר שאתה רע מיסודך". ואם כבר הזכרנו חמלה - אחרי חדירת הבודהיזם לסין, הצטרפו לשפה הכתובה סימניות חדשות שמבטאות רעיונות בודהיסטיים. האנשים, המכחולים, הניירות הלבנים והסימנית שפגשתי ברחוב פרישמן שכנעו אותי שהקליגרפיה היא באמת שפה גלובלית: הרמוניה, איזון ותנועה משפיעים על כל אדם באשר הוא ועם זאת יש במינימליזם החמור, בציות לחוקים, בסבלנות ובהתמדה הנדרשות משהו שהוא כל כך לא מפה, כל כך שונה מהקולניות הססגונית התוססת של המזרח התיכון, מפלחי האבטיח, מהזיתים, מחולצות הבטן, מזיעת יולי-אוגוסט. אולי אנחנו צריכים כמה משיחות מכחול טובות שיאזנו אותנו. לתרצה כבר יש תוכנית עם תקווה לשיפור ההרמוניה המקומית - סדנאות משותפות ישראליות-פלסטיניות, בהן השפה, שלא שייכת לאף אחד משני הצדדים אבל מדברת אל כולם, תעזור למשתתפים להבין אחד את השני גם בלי המילים והצלילים שכבר מזמן נטחנו עד דק.


	קישורים נוספים


	לדרך המכחול, אתר קליגרפיה ישראלי

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים