 |
/images/archive/gallery/324/865.jpg מטיילים ישראלים בהודו.
צילום: אסף גור  |
|
|
|
|
| כך מוצגים המטיילים הישראלים בכתבה של המגזין ההודי אאוטלוק. מסע לא מחמיא אל חיי התרמילאים במזרח |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
סייקאת דאטה, מגזין אאוטלוק
30/6/2005 12:53 |
|
|
|
|
|
|
|
"אתה רוצה 'פול פאוור?', שואל מישהו. אורי, תרמילאי ישראלי לבוש בפיג'מה ובחולצה בהירה, מביט למעלה אל השואל. שאכטה? ודאי שהוא רוצה. חבריו, שרועים בנחת ברחבי החדר, צופים בדבקות בסרט הוליוודי עם כתוביות עבריות. הם כבר אחוזים בכאב המתוק של ה"פול פאוור" (שאכטה חזקה ממקטרת חשיש) ושל ה"בום שיווה" (חשיש אדום.( מנטרות העידן החדש המבשרות שלום ונירוונה לצבא התרמילאים הישראלים הצועדים ערב-ערב אל קאסול ומנאלי העתיקה, בחיפוש אחר קצת שלווה וקצת חשיש. וגם הרואין, אקסטזי, קוקאין או אל.אס.די, אם יחושו לפתע דחף לסמים קשים יותר.
בחוץ, כשאור היום מתעמעם לצבע אפרורי של שעת בין ערביים, נדלקים השלטים העבריים של המזללות ומציעים מגוון מאכלים ישראליים. שעת הערב היא ה"פארטי-טיים" בקאסול, הנחבאת בהימלאיה, 25 ק"מ לפני המחוז קובלוב. זו גם שעת כאב הראש של המשטרה המקומית. לא רק המשטרה המקומית מוטרדת: ממשלת ישראל שלחה מספר משלחות להודו כדי לגלות מדוע בני הארץ הזו איבדו את דרכם, וכיצד להצילם.
עמרי פריש, עובד סוציאלי ישראלי, היה חבר בכמה משלחות כאלה. "הסמים נמצאים בהודו בכל מקום," מספר פריש, "הם גדלים מתחת לבתי ההארחה, והם זולים באופן לא ייאמן." פריש הקים
את כפר איזון ליד קיסריה כדי לשקם ישראלים ששבו לארץ במצב קשה, רובם עקב חגיגות סמים בהודו.
רק טבעי שכך קורה, כאשר המגורים, המזון, הסמים והכיף זולים כל כך באזורנו. ממשלת ישראל מעריכה שמתוך 40 אלף ישראלים צעירים היוצאים לחו"ל בכל שנה, קרוב ל25- אלף מגיעים להודו, משוטטים בגבעות קובלוב-מנאלי בקיץ, ובחורף נודדים לחופי גואה. בקולו, מחוז בהימלאיה, הפקידים המקומיים עוקבים בחרדה אחר שיטפון הישראלים בכל קיץ. מספרם עולה בהתמדה בקצב שנתי של 60 אחוז בשלוש השנים האחרונות.
הישראלים הם גם הקבוצה הגדולה ביותר מבין התיירים המבקשים הארכות בוויזת השהייה שלהם בהודו. גילויי תוקפנות מצידם אינם נדירים. "הם בדרך כלל נכנסים ודורשים הארכת ויזה, כאילו זו היתה זכותם הטבעית," אומר קצין משטרה בכיר. "קבוצה אחת אפילו הציעה ללכת איתי מכות על העניין, אחרי שסירבתי"! רב-פקד א' פ' סינג ממשטרת קולו, מאשר ש"הישראלים הם ללא ספק קבוצת התיירים הזרים הגדולה ביותר שמגיעה לכאן, והם חבורה אגרסיבית למדי." עם זאת, סינג מדגיש שהישראלים אינם סוחרי סמים. "רוב המעצרים גילו שהישראלים מחזיקים כמות קטנה לצריכה עצמית, שאיננה מיועדת למסחר ממש."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מחפשים את שנגרילה
|
|
|
 |
|
|
|
סינג אומר שהבעיה נעשית מורכבת יותר בגלל גידול החשיש ב4,000- אקרים של אדמה ברחבי המחוז, חשיש הנגיש מאוד להשגה. בין שהממשלה ההודית מגיבה ובין שלא, ממשלת ישראל עצמה מגלה נכונות גבוהה לשיתוף פעולה בסיוע למשטרה ולמנגנונים השונים. כבר לפני שנתיים העלה חיים מסינג, יושב ראש הרשות הישראלית למלחמה בסמים, את הבעיה בפני שגריר הודו בישראל. התוצאה היתה הקמת "בית חם" במנלי העתיקה, שמפעיל זוג ישראלי באמצע החיים, המייעץ לצעירים מישראל המגיעים לקולו-מנלי.
קל לזהות את התרמילאי הישראלי הטיפוסי בהמון. הם בדרך כלל בקבוצת הגילים .23-21 רובם כאן בחופשה ממושכת לאחר שסיימו את שלוש שנות שירות החובה בצבא. הם שמעו על ה"שנגרילה" (גן העדן) מחבריהם המבוגרים יותר שטיילו במזרח ועכשיו הם בסך הכל ממשיכים מסורת.
נתונים לחיים של משמעת קפדנית בצבא, ובמתח נפשי עצום בעקבות הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הגברים והנשים הצעירים הללו רק ממתינים להשתחרר מהכל, לעשות כיף. רבים באים לכאן למען הגשמה רוחנית, אך אחרים עוברים את הגבול בחיפוש אחר תענוג פיזי, והופכים לשבר כלי מבחינה רגשית, והשפעתם מתחילה לתת אותותיה על סביבתה השלווה של מנאלי. התרמילאים הישראלים, צעירים ונמהרים, החלו להשתלט, פשוטו כמשמעו, על כפרים כגון קאסול. נוכחותם המוחצנת הביאה לכך שתיירים ממדינות אחרות, שאינן ישראל, חוששים כעת מלכלול את מנאלי בתוכנית המסע שלהם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חברים בגואה. צילום: אסף גור
|
|
|
|
|
|
|
טחינה במקום פיצות
|
|
|
|
|
|
|
ההשפעות יוצאות דופן. ס' פ' שארמה רג'מי עדיין קורא למסעדה שלו "איטליה הקטנה," אבל האוכל שהוא מגיש בה כיום הוא מזרח תיכוני לגמרי. הפיצות שלו פינו את מקומן לפיתה עם טחינה, לבנה, חצילים ופלאפל, כולם מאכלים הלקוחים מהמטבח הישראלי. "למעשה למדתי לבשל אוכל איטלקי, אולם ברגע שהישראלים הגיעו, הם דרשו אוכל 'כמו בבית.' השף שלי למד במהירות מתכונים חדשים." הישראלים מקפידים כל כך בעניין האוכל הביתי, שזה מראה שכיח לראות אותם צועדים פנימה והחוצה מהמטבח של רג'מי, חמושים במצקות ובסירי לחץ. זה ברור לגמרי, הם מעוניינים לפקח על הבישול.
אין פלא, אפוא, שבעלי המסעדות המקומיות מתחילים לחוש חוסר ביטחון. "חלקם כבר חתמו על הסכמי שיתוף פעולה עם מקומיים, פתחו מסעדות, ואנו מאבדים את מקור פרנסתנו," מסביר בעל מסעדה. "עסקים כאלה לא חוקיים, אבל מה אנחנו יכולים לעשות"? בתגובה, הישראלים שפתחו מסעדות במקלאוד גאנג' (כפר סמוך לדרמאסלה) מתעקשים שהם "רק עוזרים" לחבריהם ההודים. אך העובדות הן אחרות - הצעירים הישראלים עובדים כמלצרים ללא אישור.
אין ספק: הכלכלה באזור עברה מהפכה מאז סוף שנות ה,90- כאשר הישראלי הראשון דהר לגבעות מנאלי על אופנוע אנפילד .350CC מסעדות ובתי מלון צצו בכל מקום. כפריים שעד לא מזמן גידלו יבולים בחוות קטנות בטראסות ירוקות, החלו פותחים במהירות חנויות מזכרות, ואחרים עברו מארגון טיולי שטח להקמת אכסניות העמוסות עד אפס מקום.
בקיצור, הכל בעמק קובלוב ממוקד עכשיו בתייר הישראלי: האוכל, הבגדים, מוזיקת הטראנס והטכנו. בקתה הצמודה לאכסנייתו של הובק מציעה "בום שיווה" ו"מוזיקה טובה." תציץ פנימה, והדף מוזיקלי מעגלי יכה בך. תנשום עמוק, ותשאף לתוכך שיווה מכל הכיוונים. הובק ראה במו עיניו את השינויים שהביאו התיירים לאורך השנים. בדבריו שזורה נימה של צער. "התייר האירופי היה מגיע בלבוש מסורתי הודי, והתייחס בכבוד למנהגים המקומיים," הוא אומר, "אך הישראלים מגיעים, מתנהגים איך שבא להם. עכשיו הנוער שלנו מנסה לחקות אותם. אינני יודע אם זה טוב לנו כקהילה, במבט קדימה."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הם מוכנים ללכת מכות"
|
|
|
|
|
|
|
טוב או רע, נראה שהישראלים הגיעו לכאן כדי להישאר. אם צריך, גם בהפעלת כוח. המקומיים מוצאים אותם דורשניים הרבה יותר בהשוואה לאירופים ולאמריקנים. "הם יתמקחו על הכל, ידרשו את האוכל שלהם, ומוכנים ללכת מכות בשביל כל דבר שהם רוצים," אומר בעל מסעדה מהאזור.
אכן, החיים אינם כפי שהיו לאנשים בקובלוב. הכפרים הקטנים נזרקו אל מחוץ לתנומתם הפסטורלית: הם עדים כעת למסיבות רייב, "פול מון" (ירח מלא,( המתנהלות בהמולה רבה במהלך כל חודשי הקיץ. המשמעות של 25 אלף התרמילאים הישראלים היא עסקים טובים. אך ההתעלות מלווה בגוון של דאגה. המסיבה עשויה שלא להימשך עוד זמן רב, כאשר תפוצת הסמים משתוללת, והממשלה הישראלית מתחילה לגלות דאגה עמוקה. אם תיאלץ המשטרה לנקוט יד ברזל נגד הסחר בסמים, יהפוך גן העדן הפראי הזה לגן העדן האבוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דבר המטייל אסף גור: שנעבור לשרוואל בצבע כתום?
|
|
|
|
|
|
|
חברים יקרים, הגיע הזמן לחשוף את האמת: אף שהודו חושבת שהיא מדינה עצמאית, חברינו המשופמים בבומביי צריכים להסתגל לרעיון שהם נתונים לכיבוש ישראלי כבר כמה וכמה שנים טובות. במבצע בינלאומי חשאי שזכה לשם הקוד "השיבה להודו," הסתערו הכובשים והכובשות הישראלים הנחושים על תת היבשת ההודית. הם באו עם קטורת בין השיניים, חמושים בתרמילים בגודל מקרר ממוצע, שרוואלים מרופטים וצ'ילומים שלופים, ותקעו בגאון דגל במנאלי ובקאסול, בגואה ובניו-דלהי, בפושקר ובוורנאסי. על פי הדיווחים האחרונים מהחזית, כוחותינו ממשיכים לדהור קדימה כאילו אין מחר, מבעד למסך עשן כבד.
נכון, ישראלים מעשנים סמים בהודו. וגם באמסטרדם, ובניו יורק, ובתל אביב ואפילו ביקנעם. השילוב הוא פשוט - הנופים מדהימים, הרופי ברצפה, הסמים זולים והשמחה רבה. כשאתה מסתובב במדינה שבה כל ילד בן 12 מחזיק מפעל מקומי לייצור ג'ראס ממטעי הענק של המריחואנה הפזורים בצפון הודו, קצת תמים מצד ההודים לחשוב שארבעה שוטרים צנומים שמצוידים באלות במבוק ומרוויחים 50 דולר בחודש, יכולים לפתור את הבעיה ולהוריד את כמות העננים באזור.
מה שבטוח, בהחלט קטנוני מצידם להאשים את עם הסגולה, כולה שישה מיליון איש והם מיליארד, ולטעון שאנחנו, כרגיל, אחראים לכל. וזה לא שציפינו לתודה על חודשים ארוכים של כאבי ברכיים בשירותי "בול פגיעה." לא שביקשנו מחיאות כפיים על שבחרנו להזרים את מיטב הדולרים הירוקים, שעמלנו בשבילם בפרך, למדינה שמגדירה מחדש את "הכי עני שיש." באנו בגלל המחיר, ונשארנו בגלל השירות. אם ההודים מתכננים התנתקות חד צדדית מאיתנו, כדאי שיבינו שאנחנו נחזיר מאבק, נלבש שרוואלים כתומים ונחסום בגופנו את נהר הגנגס. אם ירצו לדבר ולפתור את הבעיות בזוגיות, נשב עד שייצא עשן לבן.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
