 |
|
|
|
|
בדידותו של הנוסע האסטרלי |
|
|
|
|
|
ככל שהתעייפתי בחלום ורציתי לישון כך הלכתי והתעוררתי במציאות - בסופו של דבר, ענת הלחמי הבינה שהחלומות שלה הם מה שנקרא חלומות צלולים. מסע בשני חלקים
22/6/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
חשבתי שהכל התחיל במרכז אמריקה - לילה אחד במוטל ישן ומלוכלך, בחדרון צר שמזכיר יותר תא של צינוק מאשר מקום שמישהו היה טורח לשלם עליו - חלמתי חלום צלול. החלום התרחש לפנות בוקר. לפני שאתפנה לספר עליו אוסיף שעם ההתעוררות הנרגשת הדבר הראשון שיכולתי לעשות הוא להעיר בהתרגשות את מי שהיה אז החבר שלי, ולנסות לספר לו בהתלהבות מהולה בפליאה שכרגע חזרתי מהמטריקס.
אז גם גיליתי את בדידותו של הנוסע האסטרלי (או מה שזה לא יהיה) - אתה הולך לישון לבד, מבקר בעולמות מציאותיים לחלוטין, אבל בהתעוררך אל ה"מציאות" המוכרת סביר להניח שלאו דווקא תובן, כי כרגע חזרת מביקור במקום הפרטי והבלתי נגיש ביותר לאיש מלבדך: תת המודע שלך.
וחזרה לחלום: חלום צלול הוא כזה שהחולם מודע לחלוטין שהוא בתוך חלום - ואז מתרחשת גם ההפתעה האמיתית, כי הכל נראה מציאותי לחלוטין: תלת ממדי ונושא את כל המאפיינים של המציאות המוכרת כמו חוש מגע, ריח, ראייה, שמיעה וכו'. מכיוון שברור לנו שזה חלום, התחושה היא ממש כמו בסצינה המפורסמת של ה"מטריקס" בה הגיבור מבין שעבר למציאות וירטואלית אבל עם זאת הוא גם חווה את אותה מציאות כאמיתית לחלוטין. בחלום הצלול ה"ראשון" שלי (מאוחר יותר נזכרתי שכילדה היו לי רבים כאלו) וגם באלה שבאו אחריו, התחושה הכי חזקה היתה של רצון לחקור לעומק את הפיזיות של החפצים מסביבי. כך למשל הלכתי ביער ובדקתי את קרירותן ורטיבותן של טיפות גשם על עלים ביער טרופי וכל הזמן רק חשבתי על כך שכשאתעורר אני חייבת לספר לחברים שהכל אמיתי. בחלום אחר שהתרחש שנה לאחר מכן ושוב היה "חלום צלול" - בדקתי את הצליל העדין הכמעט בלתי נשמע, של בועת סבון מתנפצות (שמתם לב פעם כמה נעים הצליל הזה?). כבמאית במקצועי, לא הפסקתי להתפעל מהדיוק הטכני שבו התת מודע שולף את חיקוי המציאות של אותו סאונד מושלם. שום אולפן סאונד לא היה מגיע לדיוק מושלם כזה!
בשני החלומות הצלולים הנ"ל אלמנט נוסף שחזר היה הפחד המלווה את תחושת החזרה מן החלום: בחלום שהתרחש במרכז אמריקה, כשרציתי להתעורר הגעתי לתחנת אוטובוס נטושה שם היתה חבורה של כפריים מקומיים להם אמרתי שאני רוצה לקנות כרטיס חזרה לעולם המציאות והם לעגו לרעיון הטיפשי שלי - ולרגע זה היה ממש מפחיד. נורא נלחצתי שלא אוכל לחזור אך בסופו של דבר גיליתי טריק נפלא נוסף של התת מודע: ככל שהתעייפתי בחלום ורציתי לישון כך הלכתי והתעוררתי במציאות. לא יאמן ממש שהמחשבה שאולי אנחנו חולמים במציאות שלנו שאנחנו ערים ואחר כך מתעוררים באמת בחלום, אכן קרמה עור וגידים.
בחלום השני עם בועות הסבון החזרה היתה מאוד קשה ולוותה בסחרחורת אדירה (משהו כמו שיתוק שינה), כאילו שהמוח התבלבל לגמרי והחליט לעשות Reaset למערכת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
"במקרה"
|
|
 |
|
|
כשהתעוררתי לבסוף, באותו חדר בהוטל בקוסטה ריקה, המוח הסקרן והפחדן שלי מיד רצה, "כאן ועכשיו", הסברים לתופעה המוזרה שזה עתה התרחשה. וכמובן שבמציאות, כמו בחלום, (אולי) משאלות מתממשות - יום לאחר האירוע התגלגל לידי "במקרה", במכבסה בה מחליפים ספרים בקוסטה ריקה, ספרו של קרלוס קסטנדה "משנתו של דון חואן" - עלעלתי בו וגיליתי כי הוא עוסק בנושא חלימה צלולה והדרך לעבור לעולם של מציאות מקבילה (ולא וירטואלית - המכשפים המקסיקנים מאמינים בתקפותה של המציאות המקבילה כמציאות נעלה יותר בה מגבלות המציאות שלנו לא קיימים, וכך הם עושים את הכשפים השונים שלהם). מכיוון שתמיד פחדתי ממכשפים, מיהרתי להחליף למחרת את הספר, בספר אחר, מפחיד אף יותר: "מעברים מכושפים" של טאישה אבלאר, שהיתה חברתו לקבוצה של קסטנדה, אך בחרה להוציא את הספר שלה שנים לאחר מכן. מה שמדהים בספר של טאישה, שבניגוד לספריו של קאסטנדה, הנושאים אופי אסוציאטיבי מאוד ואף סתום לפרקים, ספרה של טאישה נושא איכויות דוקומנטריות מבהילות המצליחות להסביר כיצד בחורה אמריקאית רגילה מן הישוב, מפותה יום אחד על ידי מכשפה מקסיקנית לעבור עימה את הגבול למקסיקו ומשם לנסוע ביחד איתה לחבל הצ'איפס, שהוא העני במחוזותיה של מקסיקו, והאזור בו מתרחשים מפגשיו של דון חואן. במהלך חונכות בביתה המכושף של קרלה (החונכת של טאישה) לומדת טאישה את סוד המעברים הקסומים בסדרה של תרגילי התעמלות מורכבים שנועדו להעביר אותה אל עולם המציאות המקבילה (לא המדומה!), ממש כמו זו שמתאר קרלוס קסטנדה בספריו, וכמו שאני חוויתי בסדרת החלומות הצלולים שלי. ההבדל בין האסכולה של טאישה לבין זו של קסטנדה היא בין ה"חולמים" (אלו שעוברים לעולם המציאות המקבילה בתוך שנתם), לבין ה"יוקשים" (אלו שעוברים למציאות המקבילה מתוך ערות באמצעות תרגילים גופניים) כדוגמת טאישה שלומדת לעשות זאת בערות מלאה.
לפחות אני וטאישה לא שייכות לאותה פקולטה, חשבתי בנחמה, רק כדי להגיע לאמצע הספר על מנת לגלות כיצד קרלה וטאישה מפתות תלמידים חדשים: הן פשוט דואגות שהספר יתגלגל "במקרה" לידיהם של התלמידים. במקרים אחרים הן דואגות לפגוש את האנשים בחלומותיהם. נזכרתי באנשים המקסיקנים הזקנים מתחת לאוטובוס ונורא נבהלתי. ממש כמו בסרט ה"צלצול", שבו אם תרים את הטלפון תמות, כך הרגשתי שאם אמשיך לקרוא, הספר יבלע אותי לעולם וירטואלי מקביל. נזכרתי גם שקרלוס קסטנדה עצמו התחיל את דרכו בתור אנתרופולוג יומרני "שרק רצה לחקור את נושא צמחי המרפא השמאניים". בשבוע שלאחר מכן הייתי עסוקה בהתקדמות איטית בספרה של טאישה, ובקריאה אובססיבית בתהילים, אשכרה כאילו הרגשתי שכוחות אפלים מושכים אותי לנקודת אל-חזור. אחרי כמה ימים הספר פשוט הלך לאיבוד באיזה מלון. זה לא שהתכוונתי, ואפילו קצת הצטערתי שכך קרה, אבל כך קרה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גם הבמאים, גם הצופים וגם החווים
|
|
|
|
|
שנה לקח לחלומות הצלולים ולסוגים אחרים של חלומות מעניינים (שעליהם אספר בפעם הבאה) לחזור אלי, ובינתיים גם למדתי ליהנות מהם ולשחק איתם מבלי להפיל עליהם משמעויות מכושפות שכבדות עלי. דמיינו עולם וירטואלי ממשי, כמו תוכנת מחשב שנשאבתם אליה ואתם בו זמנית גם הבמאים שלה, גם הצופים וגם החווים (אם לא תתעוררו מרוב התרגשות). זה יכול להיות נפלא קודם כל ברמת המחקר עצמו, כשאתם מסתובבים במרחב פיזי תלת ממדי ממשי שבו להכל יש ריח וטעם וצבע אבל אתם מודעים לחלוטין שזה חלום.
בשלב הבא אפשר להעז קצת יותר ולהתמודד עם פחדים שמלווים אותנו במציאות - אני למשל ניסתי לקפוץ מהר גבוה, אבל מה שהיה מדהים זה שמיד התת מודע שלי הצמיח שם כלב ענק שהקדים את הקפיצה שלי ומנע ממני לקפוץ. אם זה לא נקרא "לראות את הפחד בעיניים" אז אני לא יודעת מה כן. מה שהיה מוזר ומופלא היה שיכולתי להבחין בזמן אמת כמה התת מודע שלי (שבונה את כל המרחב הזה) זריז ממני (החווה, המודעת) והאם זה לא פתח להבנת ההתנהגות האוטומטית שלנו ביומיום?
וברוח האינסטנט של ימינו יש כבר אתרים רבים על חלומות צלולים, גם בעברית - שמשווקים תוכנות לחלימת חלומות צלולים; שעון מיוחד שמעיר בעדינות באמצע השינה, מה שאמור לגרום לחלום צלול להתרחש, הוראות כיצד לנסות לשחק עם חלום צלול (לעוף, לעשות סקס וירטאולי) ועוד.
לדעתי (בלבד) זה קצת מבאס - כי בין הקסם האפל של טאישה וקסטנדה, לבין המסחריות הקפיטליסטית שאוטוטו תשלט לנו גם על מרחב התת מודע שלנו, יש מרחב אישי פרטי ששייך רק לנו ובו אנחנו יכולים למצוא את עצמנו יום אחד מתעוררים אל תוך עולם וירטואלי פרטי. חבל להתאמץ ולנסות בכוח, ובטח שלא כדאי לאלץ את התת מודע לעשות דברים שאתם רוצים לעצמכם במציאות. אבל אם יום אחד זה יקרה לכם - תפגשו בחוויה ייחודית ופלאית, שאולי תקדם אתכם עוד צעד אל נבכי עולמכם הפרטי.
אשמח לשמוע חוויות נוספות.
בשבוע הבא: חלומות נבואיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | במאית דוקומנטרית יוצרת הסרט "ערוצים של זעם" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
