 |
/images/archive/gallery/319/659.jpg
מתוך ''החולמים'' של ברטולוצ'י.  |
|
|
| אחרי משגל כל בעלי החיים עצובים |
|
| "מין אף פעם לא הועיל לאדם, וזהו פלא אם הוא לא הזיק לו", טען אפיקורוס, הפילוסוף היווני שהאמין שאהבה רומנטית היא מכשול בדרך להתפתחות רוחנית. תומר פרסיקו לומד כל יום משהו חדש. חלק שני |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
19/6/2005 10:37 |
|
|
|
|
|
|
|
אחרי מרד ילדי הפרחים של שנות השישים כל איסור או גבול שמישהו מעז לשים על האהבה נראה לנו טירוף מוחלט, והחופש לאהוב אהבה חופשית נחגג, בצורה המילולית ביותר, ברחובות. אנחנו אוהבים, ואנחנו אוהבים לאהוב.
אהבה תמיד היתה נושא בוער. מאז שגרס שלמה המלך ש"מים רבים לא יוכלו לכבות" אותה ועד שג'ון לנון שר "לאב איז אול יו ניד" העיסוק באותה השתוקקות מפעימה ומעוורת היה לחם חוקו של כל משורר, מכל ארץ, בכל זמן, כל הזמן, והדוגמאות, כמובן, רבות מנשוא.
אם בעבר היתה האהבה אידיאל נשגב המתאים למלכים ולנסיכות, הרי שאותו מרד מתפרץ, מיני ורומנטי, שעבר על המערב בחמישים השנים האחרונות נחווה כשחרור מכבלי האדיקות הוויקטוריאנית. הדמוקרטיזציה הגיעה גם אל הלב, וכיום עלינו מוטל לבחור את אהובנו, או לבחור, מאידך, שלא לאהוב אותו או אותה. אם נתבונן מקרוב נדמה שנוכל להבחין בתחושת גאווה ואף פריצה של מסגרות, הממלאות אותנו בכל אקט של מין גרידא, או לחילופין אחרי כל דייט מוצלח. אכן ראוי, לדעתנו, לחוות חירות אחרי שנים (כך סיפרו לנו) של דיכוי מיני ונישואי שידוכים.
לאורך כל ימי הביניים ועד המאה העשרים צומצם מקומם של המין והאהבה (לפחות על פני השטח), אשר נחשבו במקרה הטוב עניין שיש להתבייש בו ולהגביל אותו, ובמקרה הרע יסוד ממלכת השטן.
אך האם באמת זהו חופש אמיתי שאנו חווים כאשר אנו אוהבים ומאוהבים? האם נכונה תפיסתנו את האהבה כביטוי, אולי ביטוי שיא, של חירות ובחירה? אפיקורוס, שהבחירה החופשית היתה עבורו עניין עקרוני, חושב שלא.
היוונים התייחסו בכובד ראש לענייני אהבה: ההשפעות ההרסניות של האהבה הן מוטיב נפוץ בספרות הקלאסית, ודי להזכיר את סיפור הלנה מטרויה. על כן גם ביוון העתיקה מושטרה האהבה היטב, והיוונים נתנו בה חוקים וגידרו לה גדרות, אלא שכל זה נעשה מנקודת מבט שונה מאשר בתרבות היודו-נוצרית. במקום שרטוט של נהגים ונהלים האמורים לשמור על המוסר, ההוראות למאהב היווני היו אמורות לשמור עליו עצמו, ועל התפתחותו הגופנית והנפשית. השליטה העצמית היתה חשובה ליוונים, אך לא לשם שמירה על חוקים אלוהיים, ולא כדי להיחשב מנומסים. היא היתה חשובה כי בלעדיה אובדת הדרך להשגת תכלית החיים.
כפי שראינו, תכלית החיים בשביל אפיקורוס היתה ההנאה, ולכאורה מה מהנה יותר ממין ואהבה? אלא שלא אחרי כל הנאה היה ראוי לרדוף, חשב אפיקורוס. ההנאות הקינטיות, המהירות והחמקמקות, אינן מטרה לשאוף אליה. לא רק שהן זמניות מאוד, אלא שפעמים רבות אנו נותרים אחרי שהן מסתיימות בסבל ובאומללות. ההנאה הקאטאסטמטית, אותה הנאה הבאה כאשר איננו סובלים מדבר, כאשר אנו חופשיים מתשוקות לא טבעיות ולא נחוצות, אותה הנאה שעולה מתוך עצמה ואשר הינה יציבה ומספקת - זו המטרה שראוי לנו לשאוף אליה. משום כך אין זה ברור האם בכלל כדאי לנו להיכנס למערבולות הסערה שמזמנים לנו המין והאהבה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אפיקורוס. ההדוניסט שלא מאמין במשגלים
|
|
|
 |
|
 |
|
ההנאה המינית היא טבעית, אם כי ודאי לא הכרחית
|
|
|
 |
|
|
|
השאיפות אצל אפיקורוס, כזכור, נחלקות לשלושה סוגים: הטבעיות וההכרחיות, הטבעיות שאינן הכרחיות, ואלו שאינן טבעיות ואינן הכרחיות. את הטבעיות וההכרחיות (מזון, מחסה וכו') יש לספק תמיד, כמובן. את הטבעיות ושאינן הכרחיות (תענוגות החושים למיניהן) אפשר לספק, אבל רק אם זה בא בקלות, ואין לרדוף אחריהן ללא גבול. את אלו שאינן טבעיות ואינן הכרחיות (עושר, תהילה, מעמד וכו') אין לספק ואף אין לרצות לספקן, שכן כל תנועה בכיוונן מחביאה בקרבה סבל עתידי.
אפיקורוס משייך את המין לשאיפות הטבעיות, אך שאינן הכרחיות (בזה, אגב, הוא אף חולק על בן זמנו אריסטו, שחשב שהמין הוא הכרחי). כך אנו לומדים שני דברים שחושב אפיקורוס על המין: 1. שהשאיפה למין נובעת מצורך טבעי ולא משיקול דעת מוטעה. 2. שההנאה המינית היא הנאה קינטית, כלומר אינה יותר מאשר דגדוג חושי ואינה תורמת לשלווה הרוחנית של האדם.
במכתב מפורסם שכותב אפיקורוס לחברו, ושרד את השנים, הוא מתייחס ללגיטימיות של קיום יחסי מין. כך הוא כותב: "כל עוד אינך עובר על חוקים או מפריע לנורמות מבוססות או מציק לשכניך או מתיש את גופך או מבזבז את הונך, הנך רשאי להמשיך בתוכניותיך כאוות נפשך. ברם, זה בלתי אפשרי לא להיות מושפע לפחות על ידי אחד מהדברים האלו. מין אף פעם לא הועיל לאדם, וזהו פלא אם הוא לא הזיק לו".
החלק הראשון של היגד זה מפרט את הנזקים המיידיים שעלולים להיגרם על ידי קיום יחסי מין. כמאמר המשפט הידוע, שמיוחס ללוקרציוס, שגרירו הנאמן של אפיקורוס ברומא: post coitum omne animal triste ("אחרי המשגל כל בעלי החיים עצובים"). את המשפט האחרון ניתן לנתח כהצהרה עצמאית. כלומר, אם בתחילת המשפט מתייחס אפיקורוס לחוסר התועלת של המין כאמצעי להנאה קאטאסטמטית, סופו הוא אזהרה מפני הנטייה להפוך את המין לשאיפה לא רק לא הכרחית אלא גם לא טבעית. זה קורה כאשר היצר המיני חורג מהתכתיבים הבסיסיים של הגוף ועובר לתחום השאיפות הלא-טבעיות שמקורן בדעה שגויה, אשר המניע אותן כאן הוא הרצון לתהילה וכיוצא באלו מרעין בישין.
על חוסר היעילות של המין (כמו תענוגות חושיים אחרים) בכל הנוגע להגעה של האדם לחופש מהטרדות השונות ניתן לקרוא במכתב נוסף של אפיקורוס ששרד: "אין החיים מהנים יותר", הוא כותב, "בשל התמסרות למשתאות ולמסיבות, בשל התמכרות לתענוגות נשים ונערים [לכל יווני שכיבד את עצמו היה נער אותו הוא חנך, ולא רק בפילוסופיה ובסייף], בשל טריפת מאכלי דגים ושאר המותרות הערוכים על השולחן - אלא יהיו מהנים בגלל חשבון נפש ושיחות עם אנשים פיקחים...".
קל מאוד לראות, אם כן, שאפיקורוס היה רחוק מלהיות הדוניסט. הוא אמנם רואה את ההנאה מהחיים כאידיאל, ואת המין כאחת מההנאות, אבל זוהי הנאה קינטית, של החושים. ככזו, הנאה זו אינה הכרחית, אף שהיא טבעית. אפיקורוס אינו סגפן, והוא אינו אוסר קיום יחסי מין, אך הוא גם אינו נהנתן שלוח רסן, והוא בפירוש אינו דוגל ברדיפה אחרי מין. רדיפה כזו היא כבר תוצאה של שיקול דעת מוטעה, שכן אינה נובעת מהצורך הגופני הטבעי. משוחררת מתשוקה לא רציונלית, ההנאה המינית היא טבעית, אם כי ודאי לא הכרחית.
אחת מאבני היסוד של הפילוסופיה האפיקוראית היא ההבנה, הידיעה הנכונה. במקרה זה על האפיקוראי לדעת שהמין אינו משרת את מטרתו, ועל כן אל לו לשאוף אליו. מצד שני, אין כל רע בקיום יחסי מין במידה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
post coitum omne animal triste
|
|
|
|
|
|
|
אהבה זה שורף
|
|
|
|
|
|
|
בנוגע לאהבה היה אפיקורוס מחמיר עוד יותר - הוא דווקא לא אהב לאהוב. אולם אין לטעות ולחשוב שאפיקורוס התנגד לכל אהבה באשר היא. ריבוי המילים היווניות לרגשות הנופלים תחת המונח העברי "אהבה" עלול לבלבל ולגרור שגיאות בתרגום (בעברית אין מספיק מילים לרגשות - זוכרים את משחקי אמת-או-חובה בהם היינו צריכים לומר שאנחנו "מעריצים" או "מחבבים-פלוס" מישהו). אפיקורוס מתנגד לסוג מסוים מאוד של אהבה, זו שבאה לידי ביטוי במיקוד האובססיבי באדם יחיד ובתשוקה בלתי-מרוסנת כלפיו. לרגש זה ניתן אולי לקרוא "מאוהבות". למאוהבות אין שום קשר לרגש האהבה בין חברים, רגש שהיה כמעט ערך עליון אצל האפיקוראים.
המאוהבות היא אותה אהבה עזה כמוות שאנו מרגישים כלפי אדם מסוים, ורק כלפיו. היא התשוקה החזקה לראות אותו ולהיות איתו תמיד. הדיון במאוהבות מביא לזירת ההתגוששות שתי נקודות עקרוניות במשנה האפיקוראית: החופש וההנאה. קיומו של רצון חופשי, בלתי-תלוי בכל דבר חיצוני לאדם, היה חשוב ביותר לאפיקוראים, והם ראו ברצונו החופשי של האדם את המפתח שיפתח לו את השער לחיים המאושרים. כמו כן מיותר לציין, כי ההנאה היתה חשובה ואף מרכזית לאפיקוראים. והנה, בסוגיית האהבה נראה שערכים אלה באים לכדי התנגשות חזיתית: התשוקה העזה שבאהבה שוללת מהמאוהב את החופש שלו, ברדיפה אחרי ההנאה האדירה שבמפגש עם מושא אהבתו, וידוע כי שלילת החופש בהכרח מביאה ברבות הזמן גם את שלילת ההנאה. מאידך, אם יישאר חסר תשוקה לאהבתו, איזו מן אהבה זו תהיה, ואיזו הנאה יקבל ממנה? מצד אחד, אם כן, ישנה הרדיפה אחר הנאה - פעולה לגיטימית ביותר, לכאורה; ומצד שני, כאשר מדובר במאוהבות, בשל התשוקה העזה מגדר הרגיל, רדיפה זו היא ביטוי של חוסר חופש.
אפיקורוס מסיק שהמצוקה נעוצה בכך שבמאוהבות האדם מרכז את כל שאיפותיו באובייקט אחד ויחיד, וטועה לחשוב שרק הוא יביא לו הנאה. המאוהבות היא הביטוי המובהק לגישה שאינה מאפשרת חופש מסבל וקיום קאטאסטמטי של אושר יציב. על כן המאוהבות נתקלת בהתנגדות, ואף איבה, מצד האפיקוראים.
"האדם החכם", אומר אפיקורוס, "לא יתאהב או ידאג לקבורתו". אפיקורוס מצמיד כאן את המאוהבות לאיוולת שבחשש מהמוות, אחד ההיבטים הבולטים של ההתנהגות האנושית שאפיקורוס בא למנוע. גם החשש מפני המוות וגם המאוהבות מוצאם במנטליות הממוקדת כולה על אינדיבידואל אחד ויחיד: בפחד מהמוות זהו האני, במאוהבות זהו המאהב. התמקדות שכזו גורמת באופן בלתי נמנע לסבל.
רובד נוסף של האיבה לאהבה מצידם של האפיקוראים אפשר להסיק על סמך הציטוט הבא, אשר בא מפיו של הרמאיס, אפיקוראי מפורסם, כאשר הוא מנסה לתת את ההגדרה האפיקוראית למאוהבות: "תשוקה עצומה ליחסי מין המלווה על ידי טירוף וצער". מהגדרה זו קל להבין את ההתנגדות האפיקוראית למאוהבות: היא פשוט גורמת לכאב-לב ולעצב, על ידי הוצאה מאיזון של המערכות הפיזיות והמנטליות, כלומר על ידי הפרעה להנאה הקאטאסטמטית. זה אומר, למעשה, שהמאוהבות בשביל אפיקורוס (כמו הרצון לתהילה, למשל) היא אחת הדרכים בה השאיפה הטבעית למין הופכת לשאיפה לא-טבעית, לתשוקה בלתי מרוסנת שאינה יכולה לעולם לבוא על סיפוקה ושפוגעת בשלוות הנפש של האדם.
לבד משלילת החופש של המאוהב, רואה אפיקורוס, אם כן, באותו רגש של מאוהבות אינפלציה בלתי מבוקרת של השאיפה למין, אשר אינה עוזרת, כמובן, בחיפוש אחר שלווה ומוציאה אותנו מאיזון. אין כאן, כמו ביחסו למין, קריאה לבקרה ושימוש בתבונה, אלא דחייה כוללת ומוחלטת של המאוהבות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אהבה היא "תשוקה עצומה ליחסי מין המלווה על ידי טירוף וצער"
|
|
|
|
|
|
|
מעל לטבע, אל האינסוף
|
|
|
|
|
|
|
היציאה החד משמעית נגד המאוהבות אינה, כאמור, יציאה נגד האהבה בכלל, אלא רק נגד הסוג המסוים הזה שלה. בנוסף לכך, בל נשכח שאפיקורוס, הגם שאינו הדוניסט פרוע, ודאי אינו סגפן לשווא - מטרתו היא אחת: להנחות את תלמידיו אל אותם מצבים נפשיים נקיים שבהם יחוו את אותה הנאה קאטאסטאמטית שהוא מעריך יותר מכל. רק אז, כאשר הנפש משוחררת מכל טרדה וסבל, היא תוכל סופסוף להיחשף אל האינסופי. כך כותב אפיקורוס במכתב נוסף: "זכור שבהיותך בן-תמותה מטבעך, לרשותך זמן מוגבל בלבד. התעלה בכוח התודעה מעל לטבע, אל האינסוף. בכך תגיע לראיית מה שהווה, היה ויהיה." הוויתור על המאוהבות, לדידו, אינו מחיר כבד מדי עבור הגמול הזה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
