 |
/images/archive/gallery/299/292.jpg אתי הילסום.
 |
|
|
|
|
| אתי הילסום, צעירה הולנדית כריזמטית ופיקחית, כתבה יומן שמתחיל בתיאור התאהבותה בפסיכולוג שלה והופך אט אט, עם כיבוש הולנד על ידי הנאצים, למסע רוחני מדהים של התעוררות במחנה מוות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
גליה עזרן
4/5/2005 20:18 |
|
|
|
|
|
|
|
אם אתי הילסום היתה חיה היום, היו אומרים עליה שהיא מוארת. שהיא לגמרי שם. שהיא התעוררה אל מציאות שאין בה טוב ורע, יפה ומכוער. היא היתה הופכת למורה רוחנית, למובילת דרך, למקור של אור ותבונה. אני משוכנעת.
אבל כל זה לא קרה. לפחות לא בדרך המקובלת. חייה הקצרים והדחוסים, שהיו מסע רוחני מדהים של עוררות, נקטעו במחנות המוות של הנאצים. היא היתה בת 29 במותה ובדרכה שלה היא תמיד היתה מורה והמשיכה להיות כזאת גם אחרי מותה.
אתי הילסום (Etty Hiliesum), יהודייה בת 27 מאמסטרדם, כתבה
בין השנים 1941-1942 יומן אישי. היא לא ידעה שהוא יסתיים באושוויץ. או שמיליוני אנשים יקראו אותו. היא כתבה כי היא לא היתה יכולה אחרת. היא כתבה על התשוקה שלה כלפי הפסיכולוג שטיפל בה, על מאבקי הכתיבה שלה, על גברים ונשים וסקרנות אירוטית, על "התרפקויות פיזיות על דברים שאינם פיזיים", על תובנות רוחניות ופילוסופיות ועל שלושה חברים טובים - דוסטוייבסקי, רילקה ואוגוסטינוס הקדוש. חיים.
היא נולדה בבית יהודי מתבולל וגדלה להיות אשה חריפה ואינטליגנטית ובעלת נפש חקרנית. ב-1941 היא פגשה את יוליוס ספיר, פסיכולוג שעסק גם בכירולוגיה והיה לתלמידו של קארל גוסטב יונג. אדם בעל אישיות ממגנטת ומיסטית שהפך למאהב, חבר נפש ומנטור רוחני.
אתי מגיעה אל ספיר מבולבלת וכאוטית ובהמלצתו מתחילה לתרגל מדיטציה. בין השניים, הוא בן 55, היא בת 27, מתפתחת מערכת יחסים מורכבת ועמוקה והוא הופך לדמות המרכזית בחייה הקצרים, לקטליזטור הרוחני שלה.
"יום שני, 4 באוגוסט, 2 וחצי אחר הצהריים. ס. אומר שאהבת כל בני האדם היא יותר מאשר אהבת אדם אחד בלבד. כי אהבת אדם אחד בעצם אינה אלא אהבת עצמך".
מאוחר יותר באותו יום היא מוסיפה: "עדיין אין בי לחן יסוד. עדיין אין בי זרם תת קרקעי אחד, קבוע והמקור שאני ניזונה ממנו חוזר ונסתם בבוץ, וחוץ מזה, אני חושבת יותר מדי". (עמ' 31)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וגם בקלגס הנאצי
|
|
|
 |
|
|
|
אבל המציאות לא מותירה את אתי עם הבעיות ה"קטנות" של החיים. החיים באמסטרדם הופכים קשים מיום ליום וכבר אי אפשר לטעות בריח המוות. אנשים נשלחים למקומות שאין מהם חזרה, נותרים "בתחתונים האחרונים של אנושיותם" ואתי משיגה עוד ועוד פיסות של שחרור. היא מתקלפת מקליפות מכבידות של "אני", מנקה את הבוץ ומצליחה להתבונן במציאות בעיניים נקיות שמוצאות את האלוהי גם בקלגס נאצי.
"18 במאי 1942. החיים נעשים מאיימים יותר ויותר והטרור גובר מיום ליום. אני מקיפה את עצמי בתפילה כמו בקיר מגן אפל, אני פורשת לתוכה כמו לתא נזירים, ואחר כך שבה ויוצאת החוצה כשאני חזקה יותר ומגובשת יותר. (...) בעזרת כוח הריכוז אני בונה סביבי קירות גבוהים ושוב אני מוצאת את עצמי בתוכם, אוספת את כל חלקי הפזורים ומחברת אותם למכלול אחד". (עמ' 73)
ביולי 1942 היא הולכת מרצונה למחנה המעבר וסטרבורק, התחנה האחרונה לפני אושוויץ, מתוך תחושה שאם יש מקום שהיא צריכה להיות בו ושצריכים אותה בו - זהו הוא. היא אורזת בתיק קטן את היומנים וכמה ספרים שתופסים מקום יקר של אוכל. היא חולה וחלשה אך לגמרי נחושה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ללמוד לסבול
|
|
|
|
|
|
|
כמעט שנה אתי שהתה בווסטרבורק, עומלת על העלאת מצב הרוח של הרעבים והמעונים והגוססים. אישור מיוחד שניתן לה ממועצת היהודים איפשר לה לנסוע מפעם לפעם לאמסטרדם, להביא תרופות, למסור מכתבים ולתקשר עם קבוצות מחתרת שפעלו בעיר. החברים הלא יהודים שנותרו בעיר מנסים לשדל אותה לברוח מהמחנה. הם אפילו מביימים ניסיון חטיפה. אבל אתי לא חושבת אפילו לרגע אחד בודד שעליה להציל דווקא את עצמה. היא מתבוננת בסבל שמסביבה וברור לה שאין שום סיבה שהיא תימלט ממנו. היא מרחפת במחנה שיכורה מאהבה לחיים ולאנשים ולעולם. היא מאבדת את הפחד למות ומבינה שרק הפחד מת, אם לשאול את שם ספרו המצוין של בארי לונג.
בווסטרבורק היא כותבת: "... רוב האנשים בעולם המערבי אינם בקיאים במלאכת הסבל וממירים אותה באלפי פחדים. חיים שכאלה אינם חיים: פחד, כניעה, מרירות, שנאה, ייאוש. הו אלוהים, כל זה מובן כל כך. אבל מי שמאבד חיים כאלה הרי אינו מאבד הרבה. עלינו להשלים עם המוות ולראות בו חלק מהחיים, גם כשמדובר במוות נורא שבנוראים". (עמ' 89)
בשלב הזה האלוהים של אתי נפרד מהמרכאות שהיא הצמידה לו בתחילת היומן. היא פונה אליו, כורעת ברך, מנהלת איתו דיאלוג צפוף ואינטנסיבי ולוהטת מרוב תשוקה לחוש אותו זורם בכל הגוף שלה. מותו של ספיר בשלב קריטי זה של חייה רק מוסיף ללבות את התהליך הרוחני האינטנסיבי שהיא עוברת. הזמן קצוב, והיא יודעת את זה. ההתעוררות שלה מתקדמת בכיוון אחד, והוא הפוך למציאות: ככל שהזוועה סביבה מתגברת היא מוצאת בתוכה מאגרים של אור ולהט רוחני ואלטרואיזם. היא מצליחה להתרומם מעבר לגבולות הגוף הפיזי שלה, שכבר חולה וחלש ורצוץ, עם משאלה אחת: "להיות רטייה על פצעים רבים". ככה היא צעדה אל התעוררות ומוות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אלוהים, אני מתחילה להירגע בעקבות השיחה איתך
|
|
|
|
|
|
|
לא לקח לי הרבה זמן להבין באיזו אשה נדירה מדובר. כמה ימים עם יומנה של אתי, כשהיא מתבוססת במיצי התודעה שלה ודנה בסוגיות כמו איך זה שנשים תמיד רוצות שגברים יהיו כרוכים אחריהן גם כשהן לא מעוניינות בהם או לחילופין כשהיא הוגה בחלל הריק שמאחורי הדברים ובחיטוט העצמי האינסופי שאין בו כיוון ואין בו טעם - כבר הספיקו. אבל איכשהו, כל הזמן חיכיתי לרגע שבו היא נשברת, מרימה ידיים או מעיזה לבוא בטענות, לפקפק, לתת לעצמה להתערער. זה כמעט ולא קורה. הרגע שבו נאלצתי להניח את הספר ולצלצל למי שגלגל לידיי את הספר הזה הוא השיחה הבאה שלה, עם אלוהים כמובן.
"אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי אבל אני לא מבטיחה שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו יכולים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו. (...) כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר. להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאיתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו. יש אנשים, בכל הרצינות, יש אנשים שמנסים עד הרגע האחרון להבטיח את שלומם של שואבי אבק ומזלגות כסף במקום להבטיח את שלומך, אלוהים. ויש אנשים שרוצים להבטיח את שלום גופם, כשכל מה שנותר בו אינו אלא אלפי פחדים וטינות. (...) אלוהים, שוב אני מתחילה להירגע בעקבות השיחה הזאת איתך".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אתי הילסום בחדרה באמסטרדם
|
|
|
|
|
|
|
עד לרגע האחרון נהר ממנה אור
|
|
|
|
|
|
|
ב-7 בספטמבר 1943 אתי העבירה את היומנים שלה לידידתה מריה טאונזינג וביקשה ממנה שתמסור אותם לקלאס סמליק, הסופר היחיד שהכירה, ועלתה על הרכבת לאושוויץ יחד עם אביה, אמה ואחד מאחיה. ב-30 בנובמבר היא עזבה את גופה. גם כל בני משפחתה, כולל האח שלא הגיע לאושוויץ, לא שרדו. מי ששרד את המחנה העיד כי עד לרגע האחרון נהר ממנה אור.
היומנים של אתי שכבו אצל משפחת סמליק שנים רבות עד שנמצא המו"ל המתאים. מלאכת התרגום והפענוח, כפי שמעיד המו"ל והעורך, י.ח. חארלנדט, היתה קשה. "אבל המילים הצטרפו בהדרגה למשפטים ואני ידעתי שאני עומד לפרסם את אחד המסמכים החשובים ביותר בדורנו", כתב בפתח הדבר שצורף ליומן.
ב-1 באוקטובר 1981 יצא לאור היומן. בין הנוכחים שהגיעו להשקת הספר באולם הקונצרטים באמסטרדם היו גם כמה חברים טובים של הילסום, מהימים ההם.
בעברית הספר יצא ב-2002, בהוצאת כתר, תחילה תחת השם "שמים כרותים". אני לא יודעת מה עמד מאחורי ההחלטה להחליף את השם מ"שמים כרותים" ל"השמים שבתוכי", אבל אין ספק שהיא היתה נכונה. למרות הניגון המעט קלישאי-ניו אייג'י שמתלווה אליו, הוא הרבה יותר נכון לתאר את יומניה של אשה שבדמה לא זרמה ולו טיפה אחת של פסימיות. השמים של אתי לא נכרתו אפילו לרגע. היא הכילה בתוכה את כל השמים שיש, והם תמיד היו תכולים ובהירים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חלקים מיומנה של אתי הילסום
|
|
|
|
|
|
|
בחירת הקטעים היתה משימה קשה, בעיקר משום שבכל פעם שבחרתי קטע מסוים, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שיש חלק אחר ביומן שהוא חזק יותר ומדהים יותר. הקטע הראשון הוא מתחילת היומן, זמן לא רב לאחר שאתי פוגשת את יוליוס ספיר, אותו היא מכנה ס. הוא נכתב בספטמבר 1941. הקטע השני נכתב ביולי 1942.
יום חמישי, 9 בבוקר. (...) כן, אנחנו הנשים, אנחנו השוטות, המטורפות, הלא הגיוניות, אנחנו מחפשות את גן העדן ואת המוחלט. והרי השכל שלי, השכל הבריא והמתוקן שלי, אומר לי שאין דבר מוחלט, שהכול יחסי ומלא ניואנסים ומשתנה בלי סוף, ודווקא משום כך מרתק ומקסים, אבל גם מכאיב מאוד. אנחנו הנשים רוצות להנציח את עצמנו בגבר. זה המצב: אני רוצה שהוא יגיד לי, "יקירתי, את האחת והיחידה, אני אוהב אותך לנצח". זה חזון תעתועים. אבל כל זמן שהוא לא אומר את זה, כל השאר חסר טעם בעיניי וכאילו אינו קיים. והטירוף שבעניין הוא, שאני בכלל לא רוצה אותו, שבעיני הוא אינו האחד והיחיד והנצחי, ובכל זאת אני דורשת את זה ממנו. הייתכן שדווקא משום שאיני מסוגלת לאהוב אהבה מוחלטת, אני דורשת אותה מהזולת? ולא זו בלבד, אלא שאני גם מצפה שעוצמת הרגש תישאר קבועה, שעה שאני יודעת היטב, מעצמי, שדבר כזה אינו קיים.
אבל ברגע שאני חשה ירידה קלה, זמנית, בעוצמת הרגש, אני נמלטת. יש בזה כמובן גם איזה רגש נחיתות, משהו מעין: אם אני לא מסוגלת לעניין אותו עד שאהבתו אליי תבער בו כל העת וברציפות, אז אני מוותרת לגמרי. וזה כל כך לא הגיוני, אני חייבת לבער את זה מתוכי. הרי הייתי יוצאת מדעתי אילו מישהו היה בוער באהבתו אליי כל הזמן, זה היה מכביד עליי ומשעמם אותי ומעורר בי הרגשה של כבילות. אוי אתי, אתי.
אתמול בערב אמר, בין השאר: אני חושב שאהיה לך קשר קפיצה לאהבה הגדולה באמת. מוזר, אני שימשתי קרש קפיצה להרבה אנשים.
ואף על פי שהוא כנראה צודק, דבריו גורמים לי כאב תופת, ואני לא מצליחה להשלים איתם. נדמה לי שאני יודעת מדוע. אני מצפה שהוא יהיה אכול קנאה למחשבה שיום אחד תהיה לי אהבה גדולה. שוב הציפייה למוחלט. הוא חייב לאהוב אותי, ורק אותי, ולנצח. אלא שברעיון של "לנצח" ו"רק אותי" יש משהו כפייתי. בימים האחרונים אני חושנית מאוד. הרגשתי את זה ביתר שאת אתמול בערב. וכשהוא טלפן בשעה 9 ושאל: "יש לך חשק לבוא?" הלכתי אליו מלאת שמחה וחושניות והתמסרות. אבל את משלה את עצמך, ילדתי, אם נדמה לך שיש בזה אך ורק צד חושני. אנחנו לא נפלנו מיד זה לזרועותיו של זה, קודם שוחחנו ארוכות על הנושא המעניין והשנוי שמחלוקת של אחר הצהריים. ואני נתליתי בכל מילה שלו, וכרגיל נהניתי מהניסוחים הענייניים והצלולים שלו והרגשתי שאני לומדת המון, ובעצם הקשר הרוחני נותן לי הרבה יותר סיפוק מהקשר הגופני. ייתכן שאני נוטה להפריז בערכו של הצד הפיזי מתוך איזו אמונת שווא שזה נשי מאוד.
כן, בעצם זה מוזר. גם עכשיו אני מרגישה שהייתי רוצה להתכרבל בזרועותיו ולא להיות אלא אישה, או אולי עוד פחות מאישה, אולי רק פיסת בשר נאהבת. אני מגזימה מאוד בערכו של הצד החושני. בעיקר בהתחשב בעובדה שזה נמשך תמיד רק כמה ימים, גל החושניות הזה. ואילו אני רוצה להחיל את מעט החושניות הזו על כל החיים, עד שתסוכך על כל השאר. ואני רוצה שתקודש באמרות כגון: את האחת והיחידה לנצח. נדמה לי שאני לא מצליחה להסביר את עצמי, אבל העיקר הוא שהדברים ייצאו החוצה. והסיבה לכך שאני מפריזה בערכו של הצד החושני היא שאני רוצה לתת למעט החום הפיזי, אשר שני אנשים מחפשים לפעמים זה אצל זה, משמעות הרבה יותר נשגבת ממשמעותו הרגילה, וזאת בעזרת מילים רבות עוצמה כגון: אני אוהב אותך לנצח. אלא שעלינו לקבל את הדברים כמות שהם ולא לרצות להעלות אותם לגבהים בלתי אפשריים. רק כשמניחים לדברים להיות כמות שהם באמת, נחשף ערכם האמיתי. כאשר נקודת המוצא היא הערך האבסולוטי - שבעצם אינו קיים, וגם אינו רצוי - לא מגיעים לנקודה שבה אפשר לחיות את החיים בממדיהם האמיתיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עוד קצת רילקה ואחר כך למיטה
|
|
|
|
|
|
|
יום חמישי, 23 ביולי 1942, 9 בערב. הוורדים האדומים והצהובים שלי נפתחו לגמרי. בזמן שאני הייתי בגיהינום, הם המשיכו לפרוח להם בשקט. רבים אומרים לי: איך את יכולה לחשוב עכשיו על פרחים.
אתמול בערב, אחרי שעשיתי את הדרך הארוכה הביתה, בגשם ובכף הרגל שלפוחית, עשיתי עוד סיבוב כדי לחפש עגלת פרחים, והגעתי הביתה ובידי זר ורדים גדול. ועכשיו הם עומדים מולי. הם אמיתיים לא פחות מכל הסבל והמצוקה שאני רואה יום יום. בחיי יש מקום להרבה דברים. אלוהים, יש בי כל כך הרבה מרחב.
כשעברתי היום במסדרונות הצפופים, הרגשתי פתאום דחף לכרוע על הרצפה בין כל האנשים. המעשה המכובד היחיד שעוד נותר לנו בימים אלה הוא לכרוע לפני אלוהים. כל יום אני לומדת עוד משהו על בני האדם, שוב ושוב אני נוכחת לדעת שאין בהם דאגה לזולת ושכל אדם צריך לסמוך רק על כוחות נפשו שלו.
החיים ניתנו לנו לא רק כדי שנחיה אותם, אמר, כשדיברנו על כך שאסור לנו לשכוח מהי תכלית החיים.
לעתים קרובות אני אומרת: איזה בלגן הולך שם. אבל היום פתאום חשבתי: למה להשתמש כל כך הרבה במילה בלגן, היא מתפשטת באוויר ומשרה אווירה לא יפה.
המדכא ביותר הוא לדעת שמכל האנשים שאני עובדת איתם אין אחד כמעט שאופקיו הרוחניים מתרחבים. הם גם לא סובלים באמת. הם מלאים שנאה ואופטימיות עיוורת לגבי גורלם האישי, הם עסוקים בתככים, הם עדיין שואפים לעלות בדרגה, כל העסק הזה הוא טינופת אחת גדולה ויש רגעים שבהם אני רוצה להרים ידיים ולהניח את ראשי על מכונת הכתיבה ולומר: אני לא יכולה להמשיך כך. אבל בסופו של דבר אני ממשיכה ולומדת עוד ועוד על טבע האדם.
השעה עכשיו 10. בעצם אני צריכה ללכת לישון. אבל אני עוד רוצה נורא לקרוא משהו. אני עדיין חיה חיים נהדרים. ליזל הקטנה והאמיצה יושבת עד 3 בלילה ותופרת תיקים עבור בית חרושת. ורנר לא החליף בגדים במשך 60 שעות. דברים מוזרים מאוד קורים בחיינו. אלוהים, תן לכולנו כוח. ומעל לכול אני מבקשת שיהיה בריא ושלא תיקח אותו ממני. היום תקפה אותי פתאום החרדה שהוא יילקח ממני.
אלוהים, הבטחתי שאבטח בך, והנה גירשתי מתוכי את הפחד והדאגה לו. ביום שבת בערב אהיה אצלו. על כך שזה עוד אפשרי, אין די מילות תודה בפי. היום שוב היה יום קשה, אבל הצלחתי לעבור גם אותו, ועכשיו הייתי רוצה לומר משהו יפה, אני לא יודעת למה, משהו על הוורדים שלי או על אהבתי אליו. אקרא עוד כמה משירי רילקה ואחר כך למיטה. ביום שבת אני חופשייה.
מה שמוזר ביותר הוא, שפיזית הכול מתפקד אצלי כשורה: אין כאבי ראש, אין כאבי בטן וכולי. לפעמים התחלה של כאב, אבל אז אני מתכנסת בתוך השלווה שבתוכי, עד שהדם זורם שוב בקצב הרגיל. יש להניח שהמחלות שלי היו צורך פסיכולוגי. והשלווה שבי אינה מאולצת, כמו שרבים חושבים, או רמז למשבר צפוי. לו קרה לי לפני שנה כל מה שקורה עכשיו, אין ספק שהייתי מתמוטטת אחרי שלושה ימים או מתאבדת או נכנסת למצב של עליזות מאולצת. ואילו עכשיו יש בי איזון וכושר עמידה ושלווה והיכולת לראות את הדברים בכללותם וגם את הקשר ביניהם. אני לא יכולה להסביר את זה אבל למרות הכל, אלוהים, טוב לי כל כך. אני בין כך ובין כך לא יכולה לקרוא עכשיו, אני עייפה מדי, מוטב שאקום מוקדם בבוקר ואתיישב אל השולחן הזה.
שוב חשבתי לי היום, כשדיברנו על כך שאנחנו רוצים להישאר יחד: אתה נראה רע כל כך וסחוט, אני אוהבת אותך כל כך, אבל לא יכול להיות דבר רע יותר מאשר לראות אותך סובל ומתענה לידי, אני מעדיפה להתפלל למענך מרחוק. אלוהים, אני מקבלת עליי כל מה שיהיה. אני לא כל כך מאמינה בעזרה מבחוץ, אני גם לא בונה עליה. לא על האנגלים ולא על האמריקנים ולא על המהפכה או אלוהים-יודע-מה. אסור לנו לתלות את תקוותינו בכך. מה שיהיה, יהיה טוב. לילה טוב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
