 |
|
|
|
|
"רק לסבל מודע יש טעם" |
|
|
|
|
מהו מאמץ מודע ואיך מייצרים סבל מרצון - פרק מתוך ספרו של אילן עמית, "גורדייף והעבודה הפנימית"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
חוויה מכוננת של ויתור
|
|
 |
|
|
בגיל צעיר נפגע גורדייף מכדור תועה בשהותו בטורקסטן (טורקסטן הרוסית של אז כללה את אגני הנהרות סִיר-דַרְיָה ואָמוּ-דריה ואת רוב שטחן של רפובליקות מרכז אסיה של היום). ידידים הביאו אותו לנווה מדבר בגבול מדבר גובי, שהאוויר בו נודע כבעל סגולות מרפא. מצב בריאותו השתפר במהירות והידידים החליטו להכין את כל הדרוש ליציאה לדרך בשיירת גמלים קטנה. מגמתם היתה לפגוש בשיירת גמלים גדולה יותר ולהמשיך איתה אל הטרנסקווקז, שם היו לגורדייף בני משפחה. המסע עמד להתנהל בלילות.
בבוקר האחרון לשהותו בנווה המדבר יצא גורדייף, מצויד ברובה ובדלי, אל מעיין קרוב, התפשט ויצק על גופו מים צוננים. רוחו היתה טובה ומחשבותיו צלולות, אך גופו היה עדיין כה חלש, עד שנאלץ לשכב על האדמה ולנוח כדי שלא לאבד את הכרתו. במקום שררה דממה עמוקה, שרק בירכתיה רחשו רבבות קולות חיים זעירים. את מהלך מחשבותיו באותו מעמד הוא מתאר במבוא לספרו השלישי, "החיים ממשיים רק אז כאשר 'הנני'":
"בחיי עד כה, בהיותי חסר רחמים כלפי חולשותיי הטבעיות וכמעט כל הזמן מפקח בקנאות על עצמי, הייתי מסוגל להשיג כמעט כל דבר בגבולות יכולת אנוש, ובתחומים מסוימים אף הגעתי לדרגת עוצמה כזאת שאיש לפני, אולי גם בתקופות קודמות, לא הגיע אליה מעולם. למשל, פיתוח כוח המחשבה שלי הגיע לרמה כזאת, שנדרשו רק שעות אחדות של הכנה עצמית כדי שאוכל, ממרחק של עשרות מילים, להרוג יאק, או שבמשך עשרים וארבע שעות אוכל לאסוף כוחות חיים כה הדוקים, שירדימו פיל תוך חמש דקות. יחד עם זאת, חרף כל ההשתדלויות והמאמצים שלי, לא הצלחתי לזכור את עצמי במהלך חיי הכלליים והמשותפים עם אחרים, כדי שאוכל להתבטא ולפעול לא על פי נטייתי הטבעית, אלא על פי ההנחיות המוקדמות של התודעה הנכונה שלי. לא הגעתי למצב של זכירה עצמית אפילו במידה הדרושה לבלימת האסוציאציות, שזרמו בי באופן אוטומטי מגורמים תורשתיים של טבעי.
מרגע שמאגר האנרגיה שאיפשר לי להיות במצב אקטיבי מיצה את עצמו, מיד החלו אסוציאציות של המחשבה והרגש כאחד לזרום לעבר אובייקטים מנוגדים באופן קוטבי לאידיאלים של תודעתי. כשמצאתי את עצמי במצבים של אי-שביעות רצון מוחלטת מאוכל וממין, הגורם המוביל של האסוציאציות הללו שלי נראה בעיקר כנקמה. ואילו במצבים של שביעות רצון גמורה הן פרטו על מיתרי התענוגות המזומנים בסעודה או במין, או על הסיפוק של אהבה עצמית, יהירות, התנשאות, קנאה ותשוקות דומות".
גורדייף ממשיך ומספר שניסה להיוועץ באחרים, איך להיחלץ מהמצב המדכא הזה של עולמו הפנימי, אך ללא הועיל. הוא גם ניסה לשאת על גופו כל מיני "שעונים מעוררים" שיעזרו לו לזכור את עצמו, אך אחרי תקופה קצרה של הצלחה מסוימת, כולם הכזיבו. והנה באותו בוקר על גבול המדבר, בעודו שוכב על האדמה באפיסת כוחות אך בדעה צלולה, זרח פתאום אור בעולמו הפנימי. הוא מצא מפתח ליכולת לזכור את עצמו, בעזרת אנלוגיה בין המיקרוקוסמוס והמאקרוקוסמוס, בין היקום והעולם הפנימי, בין אלוהים לאדם:
"צריך שיהיה מחוץ לעצמי, כביכול, גורם מווסת אשר לא ינום ולא יישן, כלומר, גורם אשר יזכיר לי תמיד, בכל המצבים הרגילים שלי, לזכור את עצמי. אבל מהו? הייתכן?! מחשבה חדשה! מדוע עד כה לא יכלה לעלות על דעתי מחשבה כה פשוטה? האם הייתי חייב לסבול ולהתייאש פעמים רבות כל כך, כדי שרק עכשיו תעלה אפשרות כזאת על דעתי? למה לא יכולתי לחשוב גם במקרה זה על אנלוגיה אוניברסלית? והנה גם כאן אלוהים! שוב אלוהים! רק הוא נמצא בכל והכל קשור בו. אני אדם, ובתור כזה אני נוצרתי בצלמו ובדמותו, בשונה מכל הצורות החיצוניות האחרות של חיים שנבראו על ידו.
מפני שהוא האלוהים, יש גם בי כל האפשרויות ואי-האפשרויות שיש בו. ההבדל בינו לביני הוא רק בקנה המידה. הוא אל כל הישויות ביקום, ולפיכך גם אני חייב להיות אל של ישויות ממין זה או אחר בקנה המידה שלי. הוא אל ואני אל. האפשרויות שיש לו ביחס לישויות ביקום, אותן אפשרויות ואי-אפשרויות צריכות להיות גם לי ביחס לעולם שתחת מרותי. הוא האל של כל העולם וגם של העולם החיצוני שלי, וגם אני אל, אף כי רק של העולם הפנימי שלי".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המסורת הנוצרית, המתבססת על רמזים בברית החדשה והישנה שאותם היא מפרשת על דרך הדרש, גורסת שלאל היו בנים אחדים (לא רק ישו), ואחד האהובים שבהם היה לוציפר. אבל לוציפר הצעיר נכשל בחטא הגאווה כלפי האל, ולפיכך נגזר עליו להיות מורחק מן האל ולהפוך ליריבו - השטן. כדי שימלא את תפקיד השטן בהצלחה, העניק לו האל כוחות ויכולות, שיהפכו את ההתמודדות ביניהם לרצינית. כלומר האל מעוניין כביכול ביריב כערכו, ככתוב בספר תהלים: "לוויתן זה יצרת לשחק בו".
גורדייף ממשיך ואומר:
"כל דבר ללא יוצא מן הכלל, כל היגיון בריא וכל הנתונים ההיסטוריים מגלים ומאשרים כי אלוהים מייצג את הטוב המוחלט. הוא אוהב את הכל וסולח לכל. הוא עושה שלום בצדק בכל אשר קיים. יחד עם זאת, ובגלל היותו מה שהוא מדוע צריך היה לשלֵח מעל פניו את אחד הקרובים אליו ביותר, אחד הבנים האהובים שברא, רק בשל דרך הגאווה האופיינית לכל צעיר שטרם עוצב בשלמות, ולהעניק לו כוח שווה, אך מנוגד לשלו? כוונתי לשטן.
רעיון זה האיר כשמש את עולמי הפנימי והראה בבירור כי בעולם הגדול, למען הבנייה ההרמונית, היה צורך הכרחי בהמשכיות מתמדת כזאת או אחרת של גורם תזכורת. משום כך בוראנו עצמו, בשם כל מה שברא, נאלץ לשים את אחד מבניו האהובים במצב בלתי אפשרי, במובן האובייקטיבי. לפיכך צריך גם אני, למען העולם הפנימי הקטן שלי, לברוא מתוך עצמי, על-ידי גורם כלשהו האהוב עלי, מקור בלתי מתכלה דומה. מתעוררת עכשיו שאלה כזאת: מהו הדבר הכלול בישותי הכללית, אשר אם ארחיק אותו מעלי, יחזור ויזכיר לי את עצמו בכל המצבים הכלליים השונים שלי? הפכתי והפכתי בדבר והגעתי למסקנה, שאם אפסיק במכוון להשתמש בכוחות יוצאי הדופן העומדים לרשותי, אשר פותחו על ידי באופן מודע במסגרת חיי המשותפים עם הבריות, הרי שהדבר יחלץ מתוכי מקור תזכורת כזה".
בעקבות ההתבוננות בסיפור תולדות לוציפר מבין אפוא גורדייף הצעיר באותו מעמד מה נדרש ממנו (ובעקבותיו מכל מחפש דרך). הוא ממלא בעולמו הפנימי אותו תפקיד שממלא האל ביקום; הוא האל של עולמו הפנימי. ובכן, עליו למצוא את "הבן האהוב" הפנימי ולהגלותו, כלומר לוותר עליו מתוך בחירה, מדעת. עליו לעשות זאת מאותו נימוק שגורם לאל לוותר על לוציפר ולהפוך אותו ל"יריב" - כדי ליצור לעצמו מוקד התנגדות אקטיבי, בלתי נשחק, שבעזרתו יוכל תמיד לזכור את עצמו.
גורדייף מבין ש"הבן האהוב" שלו הוא השימוש באותם כוחות מיוחדים שנתברך בהם ושפיתח בתוך עצמו, והוא עורך בו-במקום טקס פנימי, שבו הוא גוזר על עצמו שלא להשתמש עוד לעולם בכוחות הללו למען עצמו, כלומר, שימוש שיש בו כדי להרשים אחרים ולפאר את עצמו. מסתבר שגורדייף הרבה להשתמש בכוחותיו המיוחדים כשבא במגע עם הבריות. הגזירה שגזר על עצמו להימנע מכך גרמה לו תסכול וסבל, כל אימת שהנסיבות עוררו בו את הרצון לשוב ולהשתמש בהם, אך אותה גזירה מנעה אותו מכך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהו סבל מרצון
|
|
|
|
|
בעקבות החוויה המכוננת חל כנראה מפנה עמוק אצל גורדייף. הוא חדל לשמש מנהיג של חבורת צעירים מחפשי דרך, שערכו מסעות במרכז אסיה ובאזורים אחרים בעולם, בחיפוש אחר ידע נסתר וכוחות על-טבעיים, ונעשה למורה - לעצמו ולאחרים. התברר לו שהידע והטכניקות, עם כל חשיבותם, אינם יכולים לחולל תמורה פנימית אמיתית. תמורה כזאת היא קודם כל חסד, מתת אלוה - כאותה הארה שפקדה אותו על גבול המדבר. הוא גילה אז, והוא חוזר ומדגיש זאת בכתביו, שהתמורה היא תולדה של מאמץ מודע וסבל מרצון. הוא אינו מציע נוסחה למאמץ המודע ולסבל מרצון ואינו ממליץ לתלמידיו דווקא לגזור על עצמם ויתור על מה שיקר לליבם יותר מכל, כפי שעשה הוא עצמו. מישל דה זלצמן אמר בהקשר זה, שאין צורך "להמציא" סבל כדי להתענות בו; החיים מספקים לנו את כל הסבל הדרוש. השאלה היא רק מה פירוש לקבל אותו על עצמנו קבלה מודעת, מרצון.
בספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי מסופר כי אלוהים התגלה למלך הכוזרים בחלום שלא היה מובן לו, ו"החבר" (הרב היהודי), שהתבקש לפענח את החלום, פירש כי אלוהים רוצה שהמלך יתגייר. מדוע ירצה זאת אלוהים, שואל המלך, והרי היהודים נפוצים בגויים, בזויים ונרדפים, ושום בר דעת לא יחפוץ להסתפח אליהם? החבר עונה שהסבל שסובלים היהודים בעולם הזה מעיד על גדולתם, שתתגלה בעולם הבא. מלך הכוזרים מגיב על כך בלגלוג ואומר שאילו יכלו, היו היהודים שמחים להפוך את היוצרות, להיעשות מנרדפים לרודפים בעולם הזה ולנקום ברודפיהם. החבר מודה שהמלך אכן גילה את נקודת התורפה של היהודים: אילו היו כולם מקבלים על עצמם את הגלות מרצון, מתוך בחירה, היו נגאלים, אבל הדבר אינו כך. גם האר"י, רבי יצחק לוריא, גרס שאם כל עם ישראל יבחר בגלות מרצון, תגיע הגלות לקיצה ויחלו ימות משיח.
אך האם מסוגלים אנו כלל לקבל את הסבל (סבל הגלות, הרדיפות) מרצון? ומה פירוש לקבל אותו מרצון? האם ללכת כצאן לטבח? האם התקוממות נגד מי שמתעללים בנו סותרת את הרעיון של קבלת הסבל מרצון? ואמנם, אי אפשר כנראה לתת מרשם של קבלת הסבל מרצון – לא ברמת הפרט ולא ברמת הכלל.
כיצד צריך להתייחס לכאב פיזי? - נשאל ד"ר בֶּנוּאָה אהרונוביץ', המדריך הראשון של קבוצות גורדייף בישראל, רופא יהודי-צרפתי שעבר את השואה. והוא השיב: "אני רואה שהגוף שלי סובל". כלומר, אינני מזדהה עם הגוף הסובל, אלא רואה ומקבל אותו. הסבל מרצון איננו מניפולציה הגותית לגבי מי שעובד עבודה פנימית, אלא עמדה קונקרטית בחיים, ביומיום. מורהו של ד"ר אהרונוביץ, ד"ר מישל קונז', שהיה תלמידו של גורדייף ואחד משלושת המורים לצידה של מאדאם דה זלצמן בצרפת, נודע כמי שמחמיר בדרישותיו ממי שלמדו אצלו עבודה פנימית. תלמידיו הקפידו לבוא לכל הפגישות, להגיע לפני הזמן הנקוב ולמלא בקפידה כל משימה שהטיל עליהם. בין תלמידיו היה גם זוג צרפתי שעבר לגור בספרד. לאחר שנולד להם ילד שסבל משיתוק מוחין, נהגו בני הזוג להגיע לפגישה עם ד"ר קונז' בפריז רק אחת לחצי שנה. באחת הפגישות אמר ד"ר קונז' לבני הזוג: "הטיפול בילד הזה הוא העבודה הפנימית שלכם, ואין לכם צורך בעבודה אחרת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לשאת את הגילויים השליליים
|
|
|
|
|
בעל זבוב, גיבורו הספרותי של גורדייף ב'סיפורי בעל זבוב לנכדו', מספר לנכדו חסין על בודהא הקדוש ופועלו. משימתו של בודהא, כמו זו של כל השליחים לפניו, היתה להדריך את בני האדם לגבי האמצעים שיוכלו לסייע להם להשתחרר משליטתם הגמורה של דמיונות, הזיות ואשליות. בלשונו של בעל זבוב - להשתחרר מההשפעות המזיקות של האיבר קוּנְדַאבּוּפֶר, שנשתל באבות-אבותיהם ואחר-כך הוסר מהם, אבל השפעותיו המשיכו לפעול ועברו בירושה מדור לדור.
"יום אחד, בהיותו בחוג תלמידיו הקרובים ביותר, דיבר בודהא הקדוש במושגים מדויקים על אמצעים להרוס בתוך טבעם את תוצאות תכונותיו של האיבר קוּנְדַאבּוּפֶר - תוצאות שעברו בתורשה. בין השאר אמר להם כך:
'הסבל מרצון' הוא אחד האמצעים הטובים ביותר להפוך לבלתי מזיקות את נטייתן של תוצאות תכונותיו של האיבר קוּנְדַאבּוּפֶר להתגבש בטבעכם; ו'הסבל מרצון' הגדול ביותר שאנו מסוגלים לעורר בתוך הנוכחויות שלנו הוא, לאלץ את עצמנו לשאת את אופני הביטוי של הזולת הפוגעים בנו".
זו הנחיה פשוטה לכאורה: להיות מוכנים לעמוד בגילויים השליליים של אחרים כלפינו. כל אדם נתקל כמעט מדי יום בגילויים שליליים – קטנים או גדולים – של אחרים כלפיו. במשפחה, במקום העבודה, במפגש עם חברים, בנהיגה בכביש – מישהו מעליב, מותח ביקורת, מלגלג, מזלזל, מאיים, פוגע. כיצד אנו מתייחסים לאירועים כאלה? אנחנו יכולים להתבונן על עצמנו ועל תגובותינו – העלבון והזעם שאינם מוצאים פורקן; החרדה על שאין אוהבים אותנו ואולי יזיקו לנו או ליקירינו; התחושה שסערת הרגש שלנו מופרזת וכופה עלינו חולשה, ותחושה מקבילה של חוסר יכולת לשכך את הסערה.
אם כך, מה פירוש "לשאת את הגילויים השליליים של אחרים כלפינו"? אנחנו יודעים, מתוך התנסות ממושכת, שאין לנו כמעט שליטה בתגובות הרגשיות הללו, וכי המאמץ להכחישן או להתעלם מהן לא יצלח. הפתרון הרגיל שלנו הוא להימנע ככל האפשר ממצבים כאלה ולהעדיף מפגשים עם מי שאוהבים ומכבדים אותנו, מאירים לנו פנים ומחמיאים לנו. כיצד עלינו להבין את ההנחיה של בודהא/בעל זבוב, שמעודדת אותנו לכאורה לנקוט דרך מנוגדת: לא לברוח מהעלבונות ומהביקורת, אלא לשאת אותם? כיצד נעשה זאת? ולשם מה?
"אהב את מה ש'זה' אינו אוהב", אומר האפוריזם הראשון של גורדייף, שנחרט בכתב מיוחד בכניסה ל-Study House ליד פריז. "זה" משמעו האישיות הפסיכופיזית שלנו, על תגובותיה האוטומטיות, שאין לנו שליטה עליהן. היא אוהבת מחמאות ושונאת עלבונות וביקורת. כשאנו מסתכלים בעצמנו ובתגובותינו אנחנו רואים את האישיות הזאת - אבל, אומר גורדייף, איננו חייבים להזדהות אתה, או להיסחף בסערות הרגש שהיא מייצרת. גם איננו צריכים "לעשות" משהו אחר. עצם הראייה שאנו רואים את מערכת התגובות הרגשיות, בלי לנסות לתקן ולשפר אותה, יוצרת מרווח בינינו, הרואים, לבין האישיות הפסיכופיזית שלנו. העין הרואה את התגובות אינה שותפה להן, אם אינה בוחרת להתגייס לעזרתן. היא אינה שייכת לאישיות הפסיכופיזית ואיננה חלק מ"האני" הרגיל שלנו. אנחנו לומדים בעזרתה להכיר רובד נוסף בתוכנו, נוכחות רואה, שאינה האישיות הפסיכופיזית. הנוכחות הרואה איננה נעלבת מביקורות וגינויים ואינה שמחה למחמאות. כל אלה אינם נוגעים בה ואינם מתייחסים אליה.
האני הרגיל, ה"אישיות הפסיכופיזית", מזוהה לגמרי עם הדימוי של עצמו ושל מה שקורה לו בכל רגע ורגע. לא כן הראייה הפנימית, הנוכחת. היא נושמת אוויר אחר, חיה באקלים שונה. ההבדל כה גדול עד שמתעוררת תהייה: האם הראייה הפנימית, המודעות, הנוכחות – יהיה כינויה אשר יהיה – היא "אישית פרטית"? האם המודעות "שלי" ו"שלך" שונות ונפרדות זו מזו, או שמא יש רק מודעות אחת, שנמצאת, נוכחת, בכל אחד מאיתנו?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסימפוניה של החיים
|
|
|
|
|
בהינדואיזם מלמדים שהבְּרַהְמַן - התודעה או הנפש העולמית – זהה לאַטְמַן – התודעה או הנפש האישית. ג'יידו קְרישנַמוּרְטי (1986-1895) אומר, שהמחשבה של כל אחד מאיתנו היא חלק ממחשבה גדולה אחת, עולמית, משותפת. ולכן כל אחד מאיתנו, בכל מחשבה שהוא חושב, מניע את המחשבה העולמית ומשפיע עליה. גורדייף אינו מתייחס ישירות לסוגיה הזאת, אבל חוזר ומדגיש שהכל משפיע על הכל וכל אחד אחראי לכל (מתוך "הספר השלישי"):
"כשם שתקינות תיפקודו של כל איבר עצמאי יחסית תלויה בתקינות הקצב של התיפקוד הכללי של האורגניזם כולו, כך גם תקינות החיים שלנו תלויה בתקינות החיים האוטומטיים של כל יתר הצורות החיצוניות של חיים, המתהוות ומתקיימות יחד איתנו על כדור הארץ. והואיל והקצב הכללי של החיים על כדור הארץ, הנגרם על-ידי החוקים הקוסמיים, מורכב מהמכלול השלם של כל הקצבים, הן של החיים האנושיים שלנו והן של כל הצורות החיצוניות האחרות של החיים; לפיכך, אי סדירות הקצב של צורת-חיים אחת כלשהי, ואפילו רק הדיסהרמוניה שלה, חייבת לעורר באופן בלתי נמנע אי סדירות ודיסהרמוניה בצורת חיים אחרת".
דברים אלה של גורדייף נשמעים כיום כשיח אקולוגי, הבא להדגיש את התלות ההדדית בין כל צורות החיים על פני כדור הארץ: התלות שלנו במכלול הצורות של בעלי החיים והצמחים המאכלסים את כדור הארץ, והתלות שלהם בנו. הנזק שאנו עלולים לגרום להם על-ידי הפרת האיזון שלנו, והנזק המקביל שעלולים הם לגרום לנו. אבל, דומה שמאחורי השיח האקולוגי הזה עומדת ראייה בסיסית יותר: החיים הם סימפוניה של קצבים וצלילים, מערכת רב-קולית עצומה, שבה התפקוד – החשיבה, הרגש והפעילות – של כל אחד ואחד משתלב בתפקוד המקביל של כל אחד אחר. כל אדם משתלב בכל אדם אחר, וגם כל אדם משתלב בכל עץ, פרח, ציפור וחתול. ההפרדה שלנו לפרטים נבדלים ועצמאיים, לאיים בלתי תלויים זה בזה, קיימת רק על פני השטח. בשורשם, החיים – המחשבה, הרגש והתפקוד – הם אחד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנר והשלהבת
|
|
|
|
|
בחיים הפנימיים יש צד פרדוקסלי. דווקא החוויות הקשות והבלתי נעימות, ברמה האישית, מספקות הזדמנות לעבודה פנימית, ולא החוויות הנעימות. כאשר מישהו מחמיא לנו, גם אם ברור שאין לקבל את דבריו ברצינות יתרה, האישיות הפסיכופיזית שלנו שלווה ומרוצה. היא משדרת אותות מצוקה רק כאשר שלוותה מופרת על ידי ביקורת, עלבון, או החמצת פנים בלתי צפויה. אותות המצוקה הפנימיים מעוררים את תשומת הלב "הכוללת" שלנו, את הקשב, המחובר – בצורה בלתי מובנת – אל הנוכחות הרואה. לכן המצוקה והסבל הם ההזדמנות שלנו לחיות את הרובד האחר של עצמנו, להיות נוכחים וצופים בעולמנו הפנימי. כאשר אנחנו זוכים לממש את ההזדמנות הזאת, מתברר שהמחיר – במונחים של עלבון, חרדה וכו' – כדאי.
הצד הפרדוקסלי הזה דומה לנר דולק. לנר ולשלהבת יש לכאורה אינטרסים מנוגדים: הנר רוצה להתקיים, והשלהבת – לכלותו. אבל שניהם אינם יכולים להגשים את ייעודם, להפיץ אור, אלא כשהם חוברים יחד. הנר אינו יכול להאיר בלי השלהבת, והשלהבת אינה יכולה לבעור ללא נר. כאשר הם פועלים יחד, סופם לדעוך ולכבות, אבל אין בכך כדי לבטל את משמעות האור שהפיצו, ולו לשעה קלה. האישיות אינה אוהבת לסבול, והסבל שוחק ועלול לכלות אותה. אבל האור נדלק בעולם הפנימי מתוך החיבור המודע ביניהם – הסבל מרצון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "גורדייף והעבודה הפנימית". עטיפת הספר
| /images/archive/gallery/278/225.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר: אילן עמית נמנה עם השכטריסטים (ממשיכי דרכו של ד"ר יוסף שכטר), ד"ר למתמטיקה, לשעבר עורך כתב העת "מחשבות" ועוסק שנים רבות בעבודה פנימית בקבוצות של גורדייף.
גורדייף והעבודה הפנימית יצא בהוצאת מפה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
