 |
/images/archive/gallery/274/391.jpg אסירים עושים ויפאסנה.
צילום מתוך אתר הסרט.  |
|
|
|
|
| בהודו יש בתי כלא שעושים בהם ויפאסנה. אילונה אריאל הגיעה לאחד מהם וחזרה משם עם סרט מרגש ובועט. שחר שלוח פגשה אותה לשיחה על השקט הממכר שבישיבה על הכרית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
15/3/2005 22:26 |
|
|
|
|
|
|
|
בפאתי העיר דלהי נמצא כלא טיהאר, בית הסוהר הגדול והקשה ביותר בהודו. בין חומותיו חיים עשרת אלפים אסירים ועצירים, רק עשירית מהם נשפטו. בתת היבשת הרבה דברים זזים לאט, גם טחנות הצדק. מאחורי הקירות וגדרות התיל רוחשים אלימות, כעס, תסכול ומאבקי כוחות, כמו בכל בית סוהר, כמו בכל מקום בו חיים אנשים. אבל לאסירי כלא טיהאר יש פתח מילוט. בשנת 1993 מנהלת הכלא, קירן בדי, שקידמה את נושא השיקום בכלא כשהיא מונעת על ידי הומניזם, חיפשה דרך שתוכל לעזור לדיירי הממלכה שלה באופן עמוק יותר. היא שמעה על הוויפסאנה בשיטת גואנקה, שנלמדה לפני כן בכלא אחר והחליטה להביא אותה גם למוסד שבניהולה. המורים שהגיעו ללמד את האסירים כיצד לשבת ולמדוט בטכניקה הייחודית
הזאת, עשו את מלאכתם, כמקובל - בהתנדבות, כשהם חיים בחברת התלמידים שלהם במשך כל עשרת ימי הקורס. בדי, אישה קטנה ונמרצת שזוכה להרבה כבוד בקרב אוכלוסיית טיהר המגוונת - עברייני סמים קלים וכבדים, רוצחים וגם חפים מפשע בני דתות ולאומים שונים - הקימה למענם בין החומות את אגף הוויפסאנה. גם הם יכולים עכשיו לזכות במעט חופש, או לפחות סוג של חופש. כמו בכל מרכז ויפסאנה אחר בעולם הם יושבים על כריות המדיטציה שלהם, עוצמים עיניים, שותקים ויוצאים לפגישה פנים אל פנים עם השדים שלהם, עם הכוחות הדוחפים אותם לפעול וגם עם אלה הבולמים ועוצרים אותם. הסרט "אגף הוויפסאנה" צולם בכלא טיהאר בשנת 1994 ומספר סיפור לא פשוט, אבל יפה להפליא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ס.נ. גואנקה
|
|
|
 |
|
 |
|
הרבה יותר משקט
|
|
|
 |
|
|
|
כולם שמעו על ויפסאנה. מעטים יודעים מה היא. ויפסאנה היא הרבה יותר מלשבת ישיבה מזרחית על השטיח ולשתוק, גם אם היא נחשבת הרבה פעמים לעוד משהו ש"בוגרי הודו" הביאו איתם לארץ ביחד עם הלונגים והקטורת.
אבל, הוויפסאנה לא הגיעה לכאן בתוך תרמיל מלא שרוואלים. אילונה אריאל, מוזיקאית לשעבר וקולנוענית בהווה, ייסדה בארץ את עמותת הוויפסאנה שמקיימת 25 קורסים בכל שנה, אליהם יכולים להצטרף כל אחד ואחת בלי ידע מוקדם ומבלי להידרש לשלם (הקורסים ממומנים מתרומות תלמידים שסיימו את הקורס).
את הסרט "אגף הוויפסאנה" יצרה אילונה אריאל יחד עם הקולנוענית אילת מנחמי ("עורבים", "סיפורי תל אביב"). הן יצאו למסע ארוך ימים ומיילים שאחד מפירותיו הוא הסרט התיעודי מעורר ההשראה והמרתק הזה, שמטרתו היא לחשוף כמה שיותר אנשים לידיעה מה היא ויפסאנה ומה אפשר לעשות איתה.
אריאל נסעה לנפאל ב-1987 כשהיתה בת 29, אחרי 9 שנים של חיים בניו יורק. היא נסעה לחפש. "חיפשתי בשביל מה אנחנו קיימים פה", היא מספרת. "זה הציק לי ברמה כזאת שלא יכולתי עוד לעבור על זה לסדר היום. נסעתי לנפאל והתאכזבתי. היו שם כל מיני אינסטנט קורסים לתיירים. כבר חשבתי שאין מה לחפש שם וכמעט עמדתי לעזוב כשאיזה זוג סיפר לי על קורס של עשרה ימים בשתיקה. 'שתיקה' כבר מצא חן בעיני. אחרי הקורס הייתי בשוק. שוק חיובי, אבל שוק. הבנת החיים שלי והבנת עצמי השתנתה לחלוטין. ההבנה של 'מה מניע אותנו בחיים והסיבה לכך' השתנתה לחלוטין. זו לא היתה הבנה אינטלקטואלית אלא חווייתית, ולכן שום דבר לא יכול היה לערער אותה, והיא גורפת, מאז ובכל רגע בחיי".
אריאל נשארה מיד לעוד קורס, אבל "ההתניות מהעבר עדיין המשיכו לטחון, לסגנון החיים הישן עדיין היו שיניים", היא אומרת. היא היתה מוזיקאית, פרקשניסטית בלהקה והמשיכה להופיע גם אחרי שזרע הוויפסאנה נטמן והחל לצמוח לאיטו. לא באחת הפכה למתרגלת המתיישבת פעמיים ביום, בוקר וערב על כרית המדיטציה שלה לשעה אחת בכל פעם. זה לקח לה שנה, אבל החיים כבר החלו לזרום אל תוך ערוץ יציב וברור.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אסירים מתרגלים ויפאסנה
|
|
|
|
|
|
|
צוות קומנדו של שתי נשים ו-120 קילו של ציוד
|
|
|
|
|
|
|
לאחר שהבודהה הפך מואר הוא החל לנדוד וללמד. השיעורים הרבים מאוד שנתן, מתוך הרצון שכל אדם ימצא את התרגול המתאים לו ביותר, כללו את מדיטציית הוויפסאנה. פירוש המילה "ויפסאנה" בעברית היא "ראייה מיוחדת" או "ראיית הדברים כפי שהם באמת". מתרגלי ויפסאנה אינם בהכרח בודהיסטים ולא מדובר בפעילות דתית, אלא בשיטה שלימד האיש שנעור תחת עץ הבודי בבודגאיה.
המורה בן ימינו של טכניקת המדיטציה הזאת הוא ס.נ גואנקה, הודי יליד בורמה, האיש שלימד את אריאל בקורס שהתקיים במרכז ויפסאנה קטן וצנוע בנפאל. כיום הקורסים שנעשים לפי שיטתו נערכים באמצעות קלטות וידיאו בהן הוא מצולם.
אריאל הגיעה החודש לארץ למספר ימים קצוב. זאת היתה הזדמנות להציץ מעט אל אחורי הכלאים של "אגף הוויפסאנה".
איך נולד הסרט?
"הסרט הוא פרק אחד מתוך מסע תיעוד עולמי שנמשך 16 חודשים. יצאנו בשנת 94' למסע בכל מרכזי הוויפסאנה בשיטת גואנקה שהיו בעולם, אז זה הקיף ארבע יבשות, 25 מרכזים. היום יש בעולם כ-120-130 מרכזים. הרעיון היה לתעד קולנועית עד כמה שאפשר את המרכזים האלה, שבכולם אנשים מתרבויות שונות מקבלים בדיוק את אותו קורס ויפסאנה בן עשרה ימים, באותה המתכונת ובתרגום הנכון לכל מדינה. הכלא היה תחנה אחת, כי כבר אז הפכו בו אגף אחד למרכז ויפסאנה.
"כל אחת מאיתנו (אריאל ומנחמי - ש.ש) לחוד ובזמנה, השתתפה בקורס הזה וקיבלה תמורה אדירה לחיים. אחת התוצאות היא הכרת תודה ענקית. המדיה הקולנועית היא שיטה שבעזרתה אפשר להביא לכמות גדולה של אנשים את הידע. זה היה שירות התנדבותי למען ידעו אנשים שיש את האפשרות ללכת ולקבל טכניקה מופלאה כזאת, שיכולה לשנות חיים ולעשות אותם יותר מאושרים וטובים.
"היינו בדרכים 16 חודשים. צוות קומנדו של שתי נשים ו-120 קילו של ציוד. בהסתכלות לאחור זה נראה כמו מבצע מטורף כמעט. שימשנו כצוות צילום, סאונד, תאורה, הפקה, עריכה וכתיבה. אנשים חשבו שעומד מאחורי ההפקה הזאת צוות רב אנשים ורב מכונות. סיימנו עם 250 שעות של חומר מצולם, שזה פרויקט לכל החיים".
איך שתי נשים מצליחות לנוע בדרכים ועוד בהודו עם כל המסה הזאת?
"היה קשה, אבל הסיפוק מזה שאת נותנת כשאת מאמינה במשהו היה כוח שינוע מאוד מתגמל ומאוד משמח. זה הכוח שנותנת הטכניקה הזאת - יכולת נפשית לעמוד בקשיי החיים ולהצליח במה שאנחנו עושים בצורה אופטימלית. מדי כמה חודשים התיישבנו לקורס כדי למלא את המצברים. לא היה נכון לעשות את הפרויקט בלי לשבת ולמדוט. הצטרפנו לקורס אחת לכל שלושה חודשים, כשהגיע זמן לשבת. חוץ מזה כל אחת מאיתנו מתרגלת כל יום שעה בבוקר ושעה בערב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אילונה אריאל (מימין) וקירן בדי, מנהלת הכלא
|
|
|
|
|
|
|
לא באנו כמו תיירות, אלא כמו מודטות
|
|
|
|
|
|
|
הסרט מראה הודו שונה מזאת המוכרת לנו מבוליווד, מהטיולים, מהסיפורים של החברים, חוץ משני דברים: צלחות הטאלי של האסירים, עם האורז הלבן ותבשיל העדשים החום; והמנטרה המוכרת לכל מי שטייל במדינה הזאת: "סאב קוצ' מילגה". אברית'ינג איז פוסיבל, הכל אפשרי. תחשבו על זה, אלף אסירים, חלקם שפוטים על רצח, חלקם עבריינים קטנים, חלקם לא עוללו דבר, יושבים באוהל ענק בחצר של כלא ומודטים. באחת הסצנות בסרט, הסאב-קוצ'-מילגה מקבלת משנה תוקף מיוחד. יום לפני שהקורס הראשון המיועד לאלף אנשים עומד להתחיל, סערת גשם נדירה מאוד לאותה עונה בשנה ניתכת בעוצמה אדירה מהשמים של דלהי ומחריבה את המתחם שבו האסירים ומוריהם אמורים לשבת במשך עשרה ימים. קירן בדי והאנשים שלה מצליחים איכשהו, מונעים כנראה על ידי אותם כוחות שאריאל תיארה קודם, לאחות את השברים ולארגן מחדש את כל מה שנדרש לקורס. מאז, אותו מתחם בכלא טיהאר מתפקד כמרכז ויפסאנה לכל דבר, גם אם זה לא בדיוק המקום בו תרצו לעשות את הקורס הראשון שלכם.
במשך כשבועיים אריאל ומנחמי הגיעו אל הכלא בכל בוקר. הן בילו שם את היום עם המצלמות, התאורה, המיקרופונים, בלוויית הבירוקרטיה המקומית והאמונה שהביאו מהבית.
מה היתה החוויה הכי חזקה שעברת בכלא?
"אי אפשר להגיד... לא באנו כמו תיירות, אלא כמו מודטות. בכל רגע, מה שהמציאות מביאה לך - את עובדת איתו נכון, זה מבורך. קיבלנו המון השראה מהאנשים האלה וממה שזה עושה לנו.
"בהודו היתה בעיית שפה. עם מי שהצלחנו לדבר זה היה מאוד מרגש. כמו בחור אוסטרלי שנתפס בגסטהאוס על ג'וינט ומאז נזרק ממשפט למשפט. הכלא הפיזי לא עושה הבדל, אדם יכול להיות בכלא גם כשהוא לא בבית סוהר, כמוהו את מונעת מתוך הכרת תודה, כי גם את הרווחת חיים".
ויפסאנה, כפי שמלמד גואנקה, מיושמת במדינות רבות בעולם כאמצעי שיקום, לא רק בהודו (אם כי עדיין לא בישראל). אריאל הצטרפה לגואנקה בביקור בבית סוהר בצדו האחר של העולם. "לפני שנתיים גואנקה סייר בארה"ב והגיע לכלא "סוף הדרך" באלבאמה. שרוב היושבים בו נידונים למאסר עולם. הגענו ליום האחרון בקורס ויפסאנה שהתקיים שם, היום שבו שוברים שתיקה. אחד האסירים, בן 44, 24 שנים בכלא, סיפר שהוא 22 שנים בוער. נשרף מבפנים, מטפס על קירות, לא מסוגל לשאת את המחשבה שלעולם לא ייצא החוצה. כשהוא קיבל את הקורס הוא תיעד אותו במסמך מצמרר שנפתח במילים 'לא חוויתי שקט 22 שנה'. היום הוא יכול לחיות בשלום ובשלווה עם העובדה שלעולם לא ייצא מהכלא, הוא לא מטפס יותר על הקירות. הוא למד שיש לו עם מה לעבוד, שיש טעם לחיים. הוא שמח שהוא חי ושהוא יכול להקדיש כל רגע לתרגול ויפסאנה. לשמוע דבר כזה זה משמח. אם הסרט שלנו גרם לבן אדם לשינוי חיים כזה, זה מצדיק את העבודה הקשה, התמורה שמאחוריה היא סיפוק שאין כמוהו".
את ממש מקדישה את חייך לקידום הוויפסאנה.
"זה משהו שלא עוזב אותך. את רואה את החיים מזווית רחבה יותר. אם את לוקחת קורס כזה וזה נוגע, זה לא עוזב אותך ויהיה איתך בכל רגע מחייך, לכן אני מקדישה כל רגע לשירות. לשמחתי בניתי את החיים כך שזה אפשרי. ברור שצריך לדאוג גם לפרנסה ולעשות את כל הדברים הרגילים, השירות הוא לצד הדברים האלה. זה חייב להיות הרמוני, בלי לפגוע במשפחה ובלי לפגוע ביכולת להתפרנס - אחרת זה לא ויפסאנה. זה אחד הדברים שמלמד גואנקה בצורה כל כך ברורה. הוא עצמו היה איש עסקים. הוא התחיל ללמוד ויפסאנה כשששת ילדיו היו עדיין קטנים. גואנקה עזב את הכל והתחיל לשרת בלבד רק אחרי שהמשפחה וכל הילדים היו מסודרים. הוא דוגמא מהלכת בשבילנו".
המון אנשים שאני מכירה עברו קורס ויפסאנה וסיפרו על חוויה מדהימה. אבל מעטים מאוד מהם באמת מתרגלים על בסיס יומי וקבוע.
"אם אדם רוצה לעזור לעצמו הוא צריך לעבוד. זאת עבודה. זה לא שבן אדם רץ כל יום לכרית, אבל הפירות שהוא מפיק מהתרגול נותנים את הכוח להמשיך ולעבוד. גם לי לקח את הזמן להתחזק ולהגיע לשגרה. לא קשה לעשות ויפסאנה, קשה להתיישב, להחליט, לשלוט. תשאלי את האנשים שכל החיים שלהם מנסים לעשות דיאטה. מי זה ששולט בהם ומונע מהם להצליח? ההתניות, אי החשק, ההרגלים הישנים.
אחרי הקורס האדם חייב לעבוד על עצמו. את נחשפת בפני עצמך - למה את לא הולכת לכרית בכל בוקר. את מונעת לעשות את המאמץ מתוך ההשראה להתמודד ולשרש את החולשות שמונעות ממך לעבוד למען רווחתך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להתבונן ולשתוק
|
|
|
|
|
|
|
250 שעות הצילום של אריאל ומנחמי ממתינות להן בסבלנות בחדרי העריכה. חלקן כבר הפכו לסרט שהוזמן על ידי הטלוויזיה הבורמזית, חלק אחר הפך לסרט ילדים, נוספים ייוולדו עם הזמן. השתיים הקימו את סרטי קרונה חברה הנחלקת לשניים: הפקות הנעשות בהתנדבות, שכל פרוטה מהן מיועדת לשירות ולקידום הוויפסאנה בשיטתו של גואנקה בעולם באמצעים קולנועיים, והפקות למטרות פרנסה.
הסרט "אגף הוויפסאנה" כבר בן 10 שנים וממשיך להימכר, למרות שבדרך כלל סרטי תעודה זוכים להתעניינות בעיקר בסמוך לתקופה שבה נוצרו, כשהחומר עדיין חם. לאחרונה הוא הוזמן על ידי רשת טלוויזיה אמריקאית ועל ידי הטלוויזיה האוסטרית.
שווה לראות את הסרט. הוא עושה חשק עז להתבונן ולשתוק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
