 |
/images/archive/gallery/257/803.jpg בוב מארלי.
צילום: אימג' בנק ישראל - גטי  |
|
|
|
|
| 60 שנה מלאו להולדת הצדיק בוב מארלי. יורם מלצר נסע לחגיגות המעושנות באדיס אבבא |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יורם מלצר, אדיס אבבא
|
|
|
|
|
|
|
|
גשם ורוח קרה בנתב"ג. הטיסה לאתיופיה עתידה לצאת מהטרמינל החדש. אל המטוס נגיע באוטובוס, כמו פעם. למטוס של חברת התעופה האתיופית אין שרוול. בשער היציאה ממתינים יהודים אתיופים, כומר פרנציסקני, קבוצה של נזירות איטלקיות ושני מושבניקים מגדלי פרחים. אני יושב בין שני גברים אתיופים, מביט כמוהם בגשם הניתך על המסלול. ניגשת אלינו בחורה אתיופית, עובדת שירותי הקרקע בשדה, ואיתה שוטר, גם הוא ממוצא אתיופי. הם באו להיפרד מקרובי משפחה שנוסעים לביקור במולדת הישנה. הבחורה אינה מתאפקת: "לאן אתה נוסע? ". "לאן אני יכול כבר לנסוע", אני משיב. "לאדיס אבבה". היא מעירה שרבים לוקחים את הטיסה הזו
בדרך לטיולי תרמילאים וטרקים בקניה, אוגנדה ואזור האגמים. אבל אני מסביר לה שנסיעתי היא לרגל חגיגות יום הולדתו ה-60 של בוב מארלי. הבחורה מרימה גבות, רמז של זלזול בעיניה: "באתיופיה? מה קשור בוב מארלי לאתיופיה?".
ביום ראשון האחרון היא היתה יכולה לשמוע את התשובה מ-400 אלף איש. 400 אלף, הפעם על אמת, אולי אפילו מעט יותר, שהתקבצו לשמוע קונצרט מרתוני של עשר שעות במרכז אדיס אבבה, בכיכר מסקל. פעם קראו לכיכר הזו כיכר לנין, אבל האידאות המהפכניות וחמורות הסבר של העבר התחלפו בסיסמאות שמחות יותר ומהנות הרבה יותר: שלום, אחווה, סובלנות, פתיחות. והמון המון מוזיקה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ריטה מארלי. מאץ' ריספקט לאורח מירושלים
|
|
|
 |
|
 |
|
One Love
|
|
|
 |
|
|
|
24 שנים לאחר מותו של בוב מארלי צוין לראשונה יום הולדתו כאירוע עולמי, מחוץ לגבולות ג'מייקה שם נקבע היום כחג לאומי רשמי. הבחירה באתיופיה ברורה: זו מולדתם הרוחנית של מאמיני הראסטפרי וארצו של היילה סלאסי משיחם. על האירועים ניצחו הקרנות על שם בוב וריטה מארלי, בשיתוף יוניצ"ף ומשרד ההסברה האתיופי. חודש שלם של חגיגות ששיאן היה קונצרט הענק בכיכר מסקל. ריטה מארלי, האלמנה-המלכה, באה בחברת המון עם. בין המלווים היו סדלה בוקר-מארלי, אמו של בוב, לפחות אחת האחיות של הזמר, בנו הבכור, זיגי מארלי, ואיתו אחדים מילדיו הרבים. המשפחה המלכותית, כפי שהתייחסו אליהם שאר אנשי הפמליה הגדולה שכללה עשרות אנשים הקשורים לקרנות ההנצחה על שם בוב וריטה, ודמויות שפעלו עם מארלי בקריירה המוזיקלית שלו, בראשן נוויל גאריק, המנהל האמנותי האחראי על עיצוב עטיפות התקליטים של בוב.
החודש המוקדש לחגיגות עמוס אירועים. בשבוע שביליתי באדיס לא היה יום בלי הודעה רשמית על אירוע חגיגי היסטורי כלשהו. אמו סדלה משיקה ספר שכתבה על חייה. ריטה מארלי, המכונה כעת בפי כל המקורבים "ננה ריטה" (תואר הכבוד הנהוג כלפי נשים דומיננטיות במערב אפריקה) לא נותרה חייבת ואף היא משיקה ספר, "No Woman No Cry", על חייה עם בוב. לריטה אין רגע אחד דל. בוקר אחד היא נוטעת עץ לזכרו של בוב באחת הכיכרות הראשיות של הבירה האתיופית. מיד לאחר מכן היא מניחה את אבן הפינה למרכז לטיפוח נוער על שם בעלה המנוח. אחר הצהריים היא פותחת תערוכת צילומים ועבודות אמנות על בוב. ביום אחר היא מכנסת מסיבת עיתונאים לקראת הקונצרט, מוציאה הצהרה על נכונותה לתרום לשדרוג המוזיאון בארמון הקיסרי, ומקבלת אזרחות כבוד של אדיס אבבה מידי ראש העיר.
באחד הערבים אני מצליח לתפוס אותה ברגע של חוסר דריכות, במסגרת קבלת פנים חגיגית בארגון לאחדות אפריקה שמושבו באדיס אבבה. מלכה בת 59, עטויה כיסוי ראש המחקה פרווה של נמר, ולגופה שמלה אפריקנית גדולה.
ננה ריטה, באתי במיוחד מירושלים כדי להשתתף באירועים.
מארלי: "ירושלים? שג'אה יברך אותך, זו דרך ארוכה".
איך את חושבת שהמסר של בוב יכול לתרום למזרח התיכון?
"בוב דיבר תמיד על אהבה, על One Love. השיר אומר שאם כולם יהיו ביחד הכל יהיה בסדר גמור. זה נכון לאפריקה וזה נכון גם במקרה שלכם".
הראסטפריאנים מדברים על ציון ועל הקיסר כמשיח. איפה זה משאיר את היהודים?
"לג'אה לא אכפת מפרטים קטנים. הוא מביט אל לבו של האדם ולא על צבע עורו". תוך הענקת מספר חתימות למעריצים מסביב, היא נעלמת במכונית מרצדס שחורה הנבלעת בלילה האפריקני. אבל אני תופס אותה שוב, מאוחר יותר, באירוע במטה האו"ם באדיס אבבה. מארלי מגיעה במפתיע למושב מיוחד של הכינוס למען אחדות אפריקה. ריטה, שועלה זקנה וערנית, שיודעת לעשות שימוש בחן הרב שמאפיין אותה, מחייכת לעברי ואומרת, "האיש מירושלים! Much Respect! ", ומלווה את המילים בחיבוק מהיר של זרועה עטורת הצמידים. "איך מוצאת חן בעיניך אדיס? ". מצוין . קשה להאמין שאני פה. ואת, כשהכרת את בוב, העלית בדעתך את כל זה? "הייתי בת 19 ובוב בן 20. באתי ממשפחה מהמעמד הבינוני, והוא בא בלי כלום, ממשפחה ענייה מאוד. לבוב היה אז זוג תחתונים אחד, ולי היו שניים. אז כיבסנו ולבשנו, כיבסנו ולבשנו. גרנו אצל דודה שלי, שקראה לבוב Boy. הוא לא סבל את זה, והחלטנו לעבור לסנט אן, איפה שבוב נולד (גם מרכוס גרווי נולד שם - י.מ). אלו היו חיים כפריים. לא היה לנו כלום, אבל בוב לימד אותי איך אדם מספק לעצמו את כל מה שהוא צריך. הוא לימד אותי לגדל בטטות ותירס, איך לשאוב מים מהבאר ולחיות מהאדמה. כשיש אהבה מושלמת, לא צריך שום דבר. וזה נכון לא רק לגבר ואישה אלא לכל העולם. One Love". מיד אחר כך היא לא שוכחת לקדם את הספר שלה. "כל גבר צריך לקנות עותק מהספר", היא משכנעת, "בעצם כמה עותקים, לכל הנשים במשפחה שלו. לאשתו, לאמא שלו ולבנות שלו. וגם לבנים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סדלה בוקר-מארי. אף מילה על הסקוטי הלבנבן שעשה לה את בוב
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
הספר עולה 19 דולר וחשבון מהיר מותיר אותי מבוהל מהסכום הכולל שיהיה עלי לשלם כדי לקיים את החזון של גברת מארלי. באפריקה, אגב, מתקיימת מחצית מהאוכלוסייה על פחות מדולר ביום, אבל פמליית מארלי נהנית מהחיים הטובים, בתוך חדרים בהילטון ובשרתון בתעריף 150 עד 300 דולר ללילה. הם מסתובבים בעיר וקונים מזכרות בצבעי אדום-צהוב-ירוק, צבעי הדגל האתיופי המשחקים תפקיד סמלי חשוב בעולמם של מאמיני הראסטפרי. כל קפה אינטרנט מלא בגברות עבות בשר ששיערן קלוע בדרדלוקס ("ראסטות"), שמספרות לחברים בתפוצות כמה הן מאושרות להיות באתיופיה, וכמה זה בדיוק מה שבוב היה רוצה. פמליית מארלי גדושה טיפוסים צבעוניים כמו "קווין מאמא מוזס". על ראשה אביזר גלילי גדול מקש בשלושת צבעי הדגל, שיערה הארוך קלוע בקפידה ומזווית משקפיה מתנדנד תליון עם מפה של אפריקה בצבעי הדגל, אלא מה. אמו של משה מדברת אנגלית בעגת שחורי ארצות הברית, בדיוק עד הרגע שבו היא מציגה את ריטה על במת מופע הצדקה באולם הנשפים בשרתון. שם, לאור זרקורים, היא עוברת לעגה ג'מייקנית קולחת. מקצוענית.
כרטיס לנשף עולה מאה דולר, וכל ההכנסות הן קודש להקמת מרכזים לטיפוח נוער על שם בוב מארלי ברחבי אתיופיה. העילית של אדיס אבבה נוהרת לאירוע, לצד פקידים בכירים בארגונים הבינלאומיים, פונקציונרים בממשלת אתיופיה, נציגי המשפחה הקיסרית וקרובי משפחה של היילה סלאסי, מעריצים עם כיס עמוק וכמה עיתונאים. ברחובות שבחוץ יש לא מעט קבצנים שהופכים מאושרים, אם תיתן להם חצי ביר (רבע שקל). אבל בתוך אולם הנשפים, עולם אחר. נברשות בדולח, אוכל ואלכוהול בלי הפסקה, ושורת מופעי עילית מהיבשת השחורה: המתופפים המלכותיים של בורונדי, כוכבת הפופ הדרום אפריקנית איבון צ' אקה-צ'אקה, אנג' ליקה קידג'ו הפנומנלית מבנין, והרבה נגנים ורקדנים אתיופים. המוזיקה האתיופית המסורתית והריקודים הסוערים רחוקים מבוב מארלי ומרגאיי כמרחק קינגסטון לאדיס, אבל למי כאן אכפת. הרי תכף תעלה על הבמה ריטה מארלי עצמה. תעלה, אבל לא לפני שקווין מאמא מוזס עושה קצת סדר.
היא מבקשת להדליק את האורות ומורה לקהל הנלהב להעלים לחלוטין את כל מכשירי הצילום וההקלטה. "בלי זה לא נמשיך", היא אומרת ומסבירה שרק צלמים ומקליטים מחברת Tuff Gong, חברת ההפקה של ריטה מארלי, מורשים לצלם ולהקליט. גם החגיגה העליזה לא תשכיח את הנושא שלשמו לא התכנסנו, זכויות היוצרים. ריטה מארלי עולה ושרה שלושה-ארבעה שירים, חלקם יחד עם מרסיה גריפיתס, שותפתה לשלישייה שליוותה את בוב מארלי ושכללה גם את ג'ודי מוואט. ריטה הסבירה שג'ודי לא יכלה לבוא, "אבל תהיה בכיכר מסקל ביום ראשון". סימנים למחלוקת? מתחים פנימיים? אולי ויכוח על כסף? לפני שמישהו ישאל, קווין מוזס נושאת נאום הגנה על דמותה של "ננה ריטה". היא מספרת על פעילות הצדקה הענפה של ריטה במערב אפריקה: מרפאות, בתי ספר, תוכניות לילדים ולנוער, והכל במימונה האישי. מרשים במיוחד, לאור העובדה שבוב הגדול מת בלי להותיר צוואה, למרות שהיה חולה בסרטן שקטל אותו במשך ארבע שנים, ועד היום לא ברור מי הצליח להניח את ידו על חלק כלשהו מירושתו החומרית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סבבה באדיס אבבא. צעירים חוגגים
|
|
|
|
|
|
|
עתיד שחור
|
|
|
|
|
|
|
בשיחה פרטית אומר לי המנהל האמנותי, נוויל גאריק, שרק ההגנה על הזכויות של המותג "בוב מארלי" דורשות הוצאה שנתית של מיליוני דולרים. גאריק מגלה על סרט הנמצא בשלבי הפקה ראשוניים, בתקציב של 30 מיליון דולר, שיספר את סיפורו של בוב מארלי מהכפר ומהפחונים בג'מייקה ועד לתהילת עולם כאייקון מיתולוגי וכדמות המעניקה השראה לעשרות מיליונים של שחורים באפריקה ובתפוצה השחורה בכל מקום. ואכן, אין שום ספק שבוב מארלי הוא מקור השראה עצום לאדם השחור בכל מקום.
כחלק מהחגיגות לציון יום הולדתו ה-60, ארגנו יוניצ"ף, קרנות בוב וריטה מארלי ומשרד ההסברה האתיופי כינוס כלל אפריקני שעסק באחדות אפריקה, תחת הכותרת "Africa Unite", הלקוחה מאחד משיריו. בכינוס נכחו נציגים צעירים מרחבי אפריקה, פעילים בנושא אחדות היבשת, אנשי ארגונים בינלאומיים, חוקרים העוסקים בזהות אפריקנית ובעתידה של אפריקה, אמנים מתחומי המוזיקה והאמנות הפלסטית, עיתונאים, אנשי קרנות בוב וריטה מארלי וחברי הפמליה השונים ובכירי עדת הראסטפרי. הכינוס חולק לשלושה ימים: Africa Unite, No Woman No Cry ו-Redemption Song. בין הדוברים הבולטים בכינוס, ומי שגם הנחה חלק מהדיונים, היה שחקן הקולנוע האמריקני דני גלובר, שמשמש גם כשגריר רצון טוב מטעם יוניצ"ף. גלובר הסתובב במהלך הכינוס בגלימות בוהקות ממערב אפריקה, כומתה אותנטית על ראשו וכפכפים מסורתיים לרגליו. ככה זה כשמרחיקים אותו ממל גיבסון. באחד הימים הופיעה לפתע באולם הכינוס חמולת זיגי מארלי: הבן זיגי, ועוד ארבעה-חמישה אחים, מתוך יותר מ-20 ילדים (רשמיים) שהיו לבוב. כולם דומים לאבא, כולם הולכים כמוהו, אחרי זיגי המפקד. בכולם גם ניכרת העובדה שאביו של בוב היה לבן מוחלט. זה לא בדיוק המקום לציין את שמו של סרן מארלי הסקוטי, שעיבר את הנערה סדלה.
בכינוס הושם דגש על המוטיבים הקשורים לאחדות אפריקה ולגאולת האדם השחור, ראשית מעבדותו הפיזית, ולאחר מכן מעבדותו המנטלית ומהשעבוד החדש לניאו-קולוניאליזם, או מה שנהוג לקרוא "גלובליזציה". אנשי הראסטפרי מתאפיינים בנטייה רוחנית-הגותית המביאה אותם לעיסוק אינטנסיבי בשאלות של זהות שחורה ושחרור מכבלים ישנים. אך החידוש הגדול בכינוס היה הרצון להכליל בדיונים העוסקים באפריקה גם את "אנשי התפוצות", השחורים החיים ברחבי העולם בעקבות העבדות או מסיבות אחרות. לעין ישראלית-יהודית הזדקרה מיד הטרמינולוגיה שבה בחרו כמה מהמשתתפים: שאלת "זכות השיבה", כלומר זכותם של צאצאי אפריקנים לשוב למולדתם ההיסטורית, ליבשת אפריקה; ו"השואה האפריקנית", שמשמעותה סחר העבדים הטרנס אטלנטי. אחד מבכירי חוקרי אפריקה, פרופסור דדלי תומפסון, לא היסס להפחית מגודלה של שואת היהודים. הוא אמנם קרא לאפריקנים ללמוד מהיהודים "שאצלם אין ילד שלא יודע מה קרה להם בשואה שלהם", אבל נדמה שהוא כמעט מתקנא-נוטר ליהודים על התנהלותם לאחר השואה. "תראו מה העולם נתן להם בגלל שהרגו להם שישה מיליונים", אמר . "גם מדינה, גם סיוע בינלאומי ובעיקר, פיצויים על הסבל". אותו תומפסון מקדם במרץ את הדרישה לשלם לשחורים תמורת העבודה של אבותיהם וגם לפצות אותם על הסבל והקורבנות, הנאמדים לדבריו ב-50 מיליון נפש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
תומפסון, שמוצאו באיים הקריביים, פעיל בתחום הזכויות באפריקה זה עשרות שנים. הוא היה פרקליטו של מייסד קניה, ג'ומו קניאטה, כשזה הועמד לדין בידי השלטון הקולוניאלי הבריטי, ובהמשך אף זכה לעיטור כבוד מיוחד מידי היילה סלאסי עצמו. אחרי זכות השיבה והשואה, לא הופתענו לשמוע גם על סוגיית "מיהו אפריקני". הדוברים נמנעים, למשל, מלהזכיר את הערבים בצפון אפריקה או את הלבנים בדרומה, מתוך הסכמה כללית שאפריקני הוא בן למוצא אפריקני שמודע למוצאו. ההגדרה מכילה בתוכה, כמובן, את "אנשי התפוצות". אלא שאנשי הראסטפרי קמו והזכירו לכל שהעניין אינו כה פשוט. הם סיפרו שוב ושוב כיצד הם מגיעים לאתיופיה, מניפים את דגל אתיופיה הקיסרית ומגלים שהמשטרה ממהרת להחרים את דגליהם, בטענה שלאתיופיה יש היום דגל חדש, אמנם באותם שלושת הצבעים, אבל בלי סמל האריה נושא השרביט במרכזו (קיסרי אתיופיה כונו גם "גור אריה יהודה" ), אלא עם כוכב בצבע תכלת המציין את הרפובליקה הדמוקרטית של אתיופיה.
אחד הראסטפריאנים סיפר על העלבון שחש כשנדרש להחליף כסף ולהשתמש רק בכסף אתיופי. אחר הוסיף כמה מוזר בעיניו לחזור למולדת, למשל באפריקה המערבית, ולהידרש לעתים לדבר צרפתית ולא אנגלית, או להוציא ויזות לכל מדינה אפריקנית בנפרד. בעיני הראסטפריאנים אתיופיה אינה רק ארצו של היילה סלאסי והמולדת הרוחנית. יחד עם האתיופים עצמם, הגאים מאוד בלאומיותם, בתרבותם העתיקה ובהיסטוריה העצמאית שלהם, רואים הרסטפריאנים באתיופיה את מולדת האדם השחור והמין האנושי כולו.
לפני כ-30 שנה התגלה באתיופיה השלד של "לוסי", שלד של נקבת יצור דמוי אדם, הנחשב לאב הקדום ביותר של המין האנושי, ההומו ספיינס. בעיני אנשי הראסטפרי, ההיסטוריה נשדדה בידי האדם הלבן, ששדד גם את נפשו של האדם השחור, שדד את זכרונו ואת תודעתו, ואף זייף את התנ"ך באמצעות התרגום האנגלי שנעשה לבקשת מלך אנגליה,ג'יימס הראשון, והוא התרגום המקובל של התנ"ך לאנגלית עד היום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
במהלך הכינוס ציינו כמה מהמשתתפים את ההגדרה הפשוטה לאדם השחור כפי שנוסחה בידי פיטר טוש. טוש, אחד משותפיו המוקדמים של בוב מארלי וזמר רגאיי בולט בפני עצמו, שנרצח בקינגסטון לפני מספר שנים, ניסח בבהירות: "לא משנה מאיפה אתה. כל עוד אתה אדם שחור, אתה אפריקני". אבל גם הקביעה המושכת הזו אינה נקייה מבעיות. אם אפריקה היא המולדת של כל השחורים, טענו כמה מדוברי הכינוס, ומולדת כל צאצאי העבדים, הרי שהגיוני שבמסגרת אחדות אפריקה המיוחלת תהיה אזרחות אפריקנית אחת, מטבע אפריקני אחיד, דרכון אפריקני אחד, ממש כמו באיחוד האירופי. "ואז", העיר במרירות אחד הנציגים, "האם גם לקונדוליזה רייס תגיע אזרחות אפריקנית?".
הערות ציניות מהסוג הזה מגלות את הסדקים העמוקים בשאלת הזהות האפריקנית. פה ושם יש מי שמוכן להזכיר בחצי פה שרבים מהעבדים נמכרו בידי אחיהם האפריקנים, שרבים מן השחורים ב"תפוצות" הם תוצאה של הפריה כפויה של נשים שחורות בידי עבדים שהיו "פרי הרבעה", ואף בידי בעלי האחוזות בדרום ארצות הברית. זה רק חלק קטן מהבעיה. למשל, מסתבר שהאתיופים הגאים, המשמרים את תרבותם העתיקה ומושלים ברפובליקה הדמוקרטית של אתיופיה, כלל אינם מחשיבים את עצמם לשחורים, ואף בזים לשחורים "באמת" באתיופיה, כלומר לקבוצות אוכלוסין הקרובות יותר מבחינת הגזע לתושבי אפריקה המשוונית. האתיופים גאים מאוד גם בכך שהם לא נמנו עם אלו שנמכרו לעבדות. אט אט ובהיסוס רב עולות בכינוס הבעיות העמוקות יותר. למשל העובדה שאפריקה מעולם לא היתה ישות תרבותית, מדינית או גזעית אחת. האמיצים מבין הדוברים בכינוס מעיזים להזכיר את המלחמות המשתוללות באפריקה בשנים האחרונות, מהמזרח עם רצח העם ברואנדה, דרך הזוועה הנמשכת בקונגו וכלה במלחמות במערב היבשת, ליבריה, חוף השנהב ועוד.
התכחשות ועצימת עיניים ניכרו בדבריה של פרופ' מישל ג'ייקובס, משפטנית אמריקנית שחורה שמלמדת באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית. ג'ייקובס, שגם שיערה קלוע דרדלוקס, אמרה: "אני רואה את המשפחות האפריקניות, את האהבה שיש באפריקה, ודמעות זולגות מעיני. ואילו אנחנו, השחורים בארצות הברית, שונאים אלו את אלו ולא מסוגלים להתאחד". מי אשם? אם תשאלו את הדוברים, העבדות. העבדות והקולוניאליזם מואשמים כמעט בכל תופעה שלילית באפריקה, מהמלחמות הפנימיות, דרך המצב הכלכלי וכלה במגפת האיידס. וכשאחד הצעירים שואל בתמימות, "אם כך, אם אתיופיה היא המדינה היחידה באפריקה שלא היתה נתונה תחת העול הקולוניאלי, למה היום היא אחת המדינות העניות ביותר ביבשת?", הוא מושתק מיד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
גם האיידס מציב בעיה אדירה בנוגע לעתיד היבשת. במדינות מסוימות ירדה תוחלת החיים הממוצעת במחצית, לכדי 30 עד 35 שנה. רוב הנדבקים החדשים ורוב הנשאים הם נשים, בעיקר נערות צעירות. מישהו בקהל הכינוס מעז להעיר, "את זה לא עשו הלבנים, את זה עושים שחורים לשחורים! ", אך מיד נשמעים אחרים המאשימים את הלבנים באי פתרון הבעיה, ובכניעה לאינטרסים הכלכליים של חברות התרופות. אגב, במהלך ימי הכינוס ערכה הטלוויזיה האתיופית סקר בקרב צעירות באדיס אבבה. הממצאים גילו ש-70 אחוז מהצעירות הודו שהן קיימו פעם יחסי מין עבור כסף או תמורה חומרית אחרת. בתגובה להצגת נתוני האיידס אומרת ריטה מארלי לקהל, "כשאני הייתי נערה, היו דאגות אחרות". לראסטפריאנים כל זה כואב. אבל אין בכך כדי לקלקל מבחינתם את שמחת העלייה לרגל למולדת הרוחנית. הם מציעים להתאחד סביב האמונה בהיילה סלאסי המשיח, להיות אפריקנים מודעים לזהותם ולתולדותיהם, לתקן את נזקי העבדות ולחמם את הנפש מלהבות האיש שנשא את הבשורה לכל העולם. בוב מארלי, שרוחו נמצאת באדיס אבבה תמיד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ראסטפרים צעירים עם תמונתו של היילה סלאסי
|
|
|
|
|
|
|
ג'אה רסטפארי: ההיסטוריה
|
|
|
|
|
|
|
אתיופיה קדושה למאמיני דת הראסטפרי, אמונה שהתפתחה בג'מייקה והתפשטה לאזורים השונים של הים הקריבי ואף למקומות אחרים בעולם שבהם חיים בני התפוצה השחורה, צאצאי העבדים שנלקחו מאפריקה במשך 400 שנות השלטון הקולוניאלי האירופי. לבה של דת הראסטפרי הוא האמונה שקיסר אתיופיה היילה סלאסי הראשון הוא המשיח, התגלמות האל עלי אדמות. האמונה הזו התפתחה בשלבים, החל ברבע הראשון של המאה ה-20. פעיל פוליטי ומטיף ג' מייקני בשם מרקוס גארווי עבר לארצות הברית, שם הוא נחשף להלכי הרוח בקרב הפעילים בחברה השחורה בניו יורק. באותם ימים בעבעו בקרב השחורים גישות שונות באשר לעתידם. אחת הגישות הבולטות היתה זו שדיברה על חזרת השחורים לאפריקה, ל"ציון", בין היתר בהשראת עלייתה של התנועה הציונית בקרב היהודים. גארווי הפך להוגה דעות ופעיל מרכזי שדגל בחזרה לאפריקה, למולדת האדם השחור. באחד מנאומיו חוצבי הלהבות דיבר גארווי על כך שלא רחוק היום ומלך שחור יעלה על כיסאו באפריקה. למזלו, ולמזלה של התנועה שהחלה להתגבש סביב הטפותיו, הדבר אכן קרה: מלך שחור הומלך באפריקה. היה זה היילה סלאסי שהיה לקיסר אתיופיה, הארץ היחידה באפריקה שלא ידעה שלטון קולוניאלי.
אתיופיה של היילה סלאסי סבלה שנים אחדות של שלטון איטלקי, גברה על הכובש האירופי והשיבה לעצמה את עצמאותה בת אלפי השנים. ג'אה היילה סלאסי, בתוארו באמהרית "מלך המלכים", נמנה כקיסר ה-225 בשושלת הקיסרית של אתיופיה, שעל פי המסורת מתחילה במלכת שבא. כך הפך מרקוס גארווי לנביא של דת חדשה, חוזה שנבואתו התגשמה לעיני כל. גארווי נאלץ בינתיים לשוב לג'מייקה בלחצם של השלטונות בארצות הברית, אולם דת הראסטפרי החלה את דרכה, כשאידאל החזרה לאפריקה משחק בה תפקיד מרכזי, אם כי לא בלעדי ולא תמיד ברמה המעשית.
עם התגבשות הראסטפרי בג'מייקה יצרו ראשי הדת הצעירה קשר עם שלטונות אתיופיה ואף ביקרו בה כדי לבדוק אפשרות לשיבה מאסיבית של שחורים לאפריקה. היילה סלאסי נתן לאנשי הראסטפרי שטח אדמה באזור כפרי להקים מושבה, מעין "פרויקט פיילוט" לקהילה ראסטפרית באתיופיה הנמשך עד היום. בשנת 66' ביקר היילה סלאסי בג'מייקה והתקבל בהיסטריה המונית של מאות אלפי אנשי הראסטפרי ותומכיהם, שהיו עד אז בשולי החברה הכללית בג'מייקה, שעיצבה את עצמה על פי המודל הקולוניאלי. בקהל העצום שצפה בשיירת הקיסר העושה את דרכה ברחובות קינגסטון, בירת ג'מייקה, היתה צעירה בת 20. כלה צעירה שבעלה המבוגר ממנה בשנה היה באותה שעה אצל אמו, שגלתה לארצות הברית בחיפוש אחר פרנסה. תחת הרושם העצום שעשתה עליה דמותו של הקיסר האפריקני ההדור המנופף לקהל ממכונית השרד הפתוחה, סיפרה הצעירה לבעלה בשיחת טלפון: "זה הוא! זה הוא! ראיתי אותו! ראיתי את הוד מעלתו הקיסר! הוא האיש!".
והיא לא סתם ראתה את הקיסר. הצעירה סיפרה שכשהיילה סלאסי נופף בידו לקהל, היא ראתה על כף ידו את צלקות המסמר שבו נצלב ישו בירושלים, את הסימנים שהנצרות מכנה בשם "סטיגמטה". לא היה עוד ספק בלבה: היילה סלאסי הוא המשיח, המושיע, התגלמות האל עלי אדמות. לצעירה קראו ריטה ולבעלה קראו בוב. בוב מארלי נולד ב-6 בפברואר 45' ומת מסרטן בבוהן רגלו בשנת 81', והוא בן 36 בלבד. שיריו ביקשו לעורר את תודעת האדם השחור באשר ל-400 שנות העבדות. מסר של תקווה וגאווה שחורה עובר ברבים מהשירים, כמו קריאה לשחורים לקחת את גורלם בידיהם ולהשתחרר ממה שהוא כינה "עבדות מנטלית". המסר של מארלי מורכב ולא חד ממדי, ואף כי הוא מדבר על אתיופיה ועל אלוהותו של היילה סלאסי, הוא אינו קורא חד משמעית לחזרה לאפריקה בכל תנאי, או רואה בה יסוד עליון בתורתו. אנשי הראסטפרי ראו במארלי נביא וייחסו לו יכולת ראיית הנסתר. הקהילה הראסטפריאנית אינה אחידה בגישותיה, אך היא מאוחדת בהערצה אדירה לזמר הג'מייקני. וריטה, עוד לפני שהיתה ל"אלמנה המלכותית" של רבים מהראסטפריאנים, ייצגה גישה ששמה את אתיופיה במרכז ואף מתקרבת לכנסייה האתיופית האורתודוקסית.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
