 |
/images/archive/gallery/254/613.jpg גדות הגנגס בווארנסי, הודו.
צילום: עופר שני  |
|
|
|
|
| איך נברא נהר המוריי הקדוש באוסטרליה, איך זה שנהר כל כך מזוהם כמו הגאנגס מטהר ומזכך ומי הם אנשי הסלמון. שחר שלוח צוללת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
6/2/2005 11:16 |
|
|
|
|
|
|
|
מים. כה מובנים מאליהם ועם זאת כל כך לא. אבותינו, ולא משנה באיזה חלק מהעולם חיו, פחדו ממים ואהבו אותם. כה אופייני ליחסים תלותיים. במקומות בהם זרמו נחלים ונהרות או נקוו אגמים של מים מתוקים - היו חיים, והחיים, כמו תמיד, ניסו להסביר את עצמם. נהרות ואגמים שהיו היכן שהיו, עוד הרבה לפני שהפציע גזע האדם, הפכו בעיניו לקדושים, גם אם הם עצמם נותרו אדישים לכך והמשיכו לזרום אל הים. האגדות
והמיתוסים כמו גם הטקסים הדתיים שנוצרו ועדיין מתרחשים על גדותיהם של אותם גופי מים, קיימים בכל מקום בו קיימת תרבות אנושית. ברבות מהאגדות חיים ומוות שזורים בסיפורו של הנהר, יחד עם "הסברים" לתכונותיו הייחודיות. ודווקא בשל החיים שהתרקמו סביב נהרות נדיבים וקדושים, רבים מהם עומדים היום בראש סדר היום של ארגונים ירוקים שונים ואיכות המים שלהם היא אכן עניין של חיים או מוות. נהר המוריי באוסטרליה הוא אחד מהם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
נהר המוריי
|
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
"סיפורי החלום" של הילידים האוסטרלים מתארים כיצד עוצבה ארצם. אבות קדמונים נולדו מתוך האדמה וברגע לידתם קמו וקראו: "אני נחש!", "אני נמלה!", "אני קנגורו!"... הקריאה שבעזרתה העניקו לעצמם שם היתה לשיר, השיר "זימר" את עצמו ובזמרתו יצר את ההרים, הנהרות, האגמים, העמקים והימים. השיר ברא את הארץ והעניק לה את צורתה. האבות הקדמונים שוטטו בארץ המזומרת ושרו לעצמם מקומות לישון בהם, מדבריות לחצות, מעיינות להרוות צימאון, מקומות לצוד בהם וכדומה. כל אב קדמון הוא המגן של אותה פיסת ארץ שיצר בשירתו.
אחד מהאבות הקדמונים המרכזיים הוא נגורונדרי, שהעניק לאוסטרליה את אחד הנהרות החשובים ביותר שזורמים בה - נהר המוריי (Murray) הקדוש, המכונה "המיסיסיפי של אוסטרליה" וממוקם בדרומה. האגדה מספרת כיצד נבראו הנהר, הביצות הסמוכות אליו, האיים בשפך שלו ובעלי החיים השוחים במימיו או מטיילים על גדותיו. פעם, מספרת האגדה, הנהר העצום היה לא יותר מאשר נחל קטן. נגורונדרי יצא בסירת הקנו שלו לחפש אחר נשותיו שברחו ממנו. הוא שט בעקבותיו של דג בקלה ענק. רעש משוטי הקנו של האב הקדמון גרמו לדג להניע את זנבו קדימה ואחורה ולהתיז מים לכל עבר. כך נוצרו עיקולי הנהר והביצות שלידו. לבסוף, אחד מבני הלוויה של נגרונדרי שיסף את הדג בצילצל. נגרנודרי בצע את הבקלה לנתחים, אותם השליך למים. לכל אחת מפיסות הדג שהושלכה נתן שם: דג חתול, דג בוץ, דג קוצני ועוד. כך נוצרו משפחות הדגים החיות בנהר מוריי עד היום. האנשים שפגש נגרנודרי בדרכו נתקפו פחד בראותם את האב הקדמון היושב בקנו ורצו בבהלה למצוא מסתור בשיחים. האנשים הפכו לציפורים המעופפות בין השיחים שלגדות נהר מוריי.
בעוד נגורונדרי שט בנחל שהפך בינתיים לנהר, נשותיו הפוחזות הקימו מחנה וצלו לעצמן דגים. הבעל הזועם הריח את הדג המתבשל והשליך את הקנו כדי שיוכל לרדוף אחרי השתיים. הקנו, אגב, הפך להיות שביל החלב. נגרונדורי רדף אחרי נשותיו עד לשפך הנהר, מקום שהיום נקרא מפרץ ויקטור. בזעמו הוא השליך את הצלצלים שלו למים וכך נוצרו האיים שבמפרץ. במהלך המרדף נוצרו איים נוספים והארץ הלכה והתעצבה לכדי אותה הצורה בה היא מוכרת כיום. נגורונדרי עצמו צלל אל הים והיום, אם תרצו לראות אותו, הביטו מעלה - הוא אחד מכוכבי שביל החלב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
הרחק משם, בצד ההודי של העולם, זורמות האגדות שמספרות על סאראסווטי, גאנגס ויאמונה - שלושת הנהרות הקדושים ביותר בהודו. על הגאנגס שמענו כולנו (כל מי שיתור באינטרנט אחר מידע על נהרות קדושים יימצא שניים עיקריים: הגנגס והירדן. לא ידוע מדוע יבש הסארסווטי האגדי שהרווה, כנראה, אזורים נרחבים בצפון הודו. בוודות, כתבי הקודש של ההינדים, הוא מוזכר כ"טובה בכל האמהות", "הטוב בכל הנהרות" ו"הטובה מכל האלות". נהר היאמונה, שזרם במקביל לסארסוואטי עדיין מפכה מתוך קרחון במדינת אוטרצ'ל (או נובע מתוך אגם קפוא - תלוי את מי שואלים) ומשקף במימיו את בבואת הטאג' מאהל במדינת אוטרצ'ל פרדש, אם תתעקשו להגיע לגדותיו בדלהי תיפרש לנגד עיניכם קטסטטרופה אקולוגית אפופת ערפיח. היאמונה של המיתוסים ודאי היה נהר יפה יותר.
האגדה מספרת שיאמונה היתה בתו של אל השמש סוריה ואחותו של אל המוות יאמה. על פי האמונה מי שיטבול במי הנהר לא ידע עוד פחד מן המוות. זה יפה, בעיקר לאור העובדה שהיאמונה מתמזג עם הגאנגס וביחד עם מימיו משיט מתים אינספור אל תחנתם האחרונה - הים. ואסודווה, אביו של קרישנה, חצה עם בנו התינוק את הנהר יאמונה כשחיפש מקום מוגן. קרישנה הילד נהג לשחק עם חבריו על גדות הנהר. לימים, הילד שכבר היה לאדון קרישנה, קרא באוזניו של תלמידו ארג'ון את הבהגווד גיטה בסמוך לנהר האגדי סארסוואטי.
במים של הגאנגס שוכנת האלה גאנגה, שלה הכוח המיוחד לטהר ולנקות. האמונה משכנעת למדי כאשר נמצאים למרגלות ההרים בקרבת רישיקש, כשעצים ירוקים משתקפים במים והחול נוצץ על הגדה כמו אבק יהלומים בלילות מלאי ירח, ומשכנעת מעט פחות כשמתבוננים בנהר מהגתות של וראנסי, שם מימיו סמיכים כמרק וקולטים בדממה אפר, גופות, מתרחצים, מנחות, מי כביסה וקדושה בלתי נלאית.
פעם, מספרים, זרמו מי האלה גאנגה בשמים, אך שיווה ציווה עליה לרדת אל הארץ כדי לטהר נשמות חוטאות של בני מלוכה שהיו לכודות באדמה. מאז זורם לו הגאנגס מטה מהר קאילש (שקדושתו במקומה מונחת), מרווה, מטהר, משקה ובעיקר - מעניק השראה ותקווה לחיים ולמתים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נהר הגנגס. מים סמיכים כמרק
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
גם בתרבות המערבית יש לנהרות מקום נכבד. במיתולוגיה היוונית בחרו בני האלמוות בנהרות שישמשו להם כגוף. אלו הם אלי הנהרות השולטים בחלקי הארץ שבה הם זורמים. בציורים מאותה התקופה מתוארים אלי הנהרות כיצורים שפלג הגוף העליון שלהם אנושי והמשכו זנב של דג. הנימפות של המים המתוקים הן בנותיהם של אלי הנהרות ומושא התשוקה של זאוס, כמו גם של אלים רבים אחרים.
האגדות מגוללות סיפורי תשוקה ופיתוי הקשורים בנימפות וסופם בדרך כלל רע, כמו זה של הנימפה נומיה. הנימפה היתה מאוהבת ברועה טוב מראה בשם דפניס, אך הוא לא מצא בה די. דפניס המיר את אהבתו לנומיה בבוגדנות ואילו היא, בתמורה, הפכה אותו לעיוור.
מיתוס אחר מספר על האורידנוס - נהר הפו של ימינו, בו טבע פנתאון. פנתאון היה בנו של פאובוס, מי שנהג את מרכבת השמש לרוחבם של השמים. פנתאון התחנן בפני אביו שייתן לו לנהוג במרכבה. יום אחד התרצה האב, אף שידע כי זאת טעות, ומסר לבנו את המושכות. פנתאון התקשה לשלוט בסוסים והם דהרו, מסיעים את המרכבה מחוץ למסלול על פני השמים. יופיטר זיהה את הסכנה ושילח ברק בפנתאון, שנפל מיד וטבע בנהר הפו. הנימפות משו את הגופה וקברו אותה ליד הנהר. אחיותיו של פנתאון באו למקום ובכו ללא סוף. יופיטר ריחם על האחיות והפך אותן לעצי צפצפה, כדי שיוכלו להישאר תמיד בקרבת הנהר ולשמור על אחיהן המת.
המיתוס הבא הוא דוגמא קלאסית של מסורת הודיה לטבע, על מה שהוא מעניק לבני האדם בחיי היומיום שלהם. מים, אוכל, חיים. הילידים של צפון מערב אמריקה, אסירי תודה ללהקות דגי הסלמון ששבות אליהם בכל שנה. הדג שנתפס ראשון מבושל ומוחזר אל המים מבלי שנאכל.
לפני שנים רבות, כשבני האדם והחיות היו שווים ויכלו לדבר אלה עם אלה, חיו אנשי הסלמון. באותם ימים היה שבט שאנשיו סבלו ממחסור במזון. הם ידעו שהסלמונים טובים, אך אלה מעולם לא הגיעו למים שבשטחם. יום אחד שלח הצ'יף של השבט הרעב אנשים בסירות קנו להביא אליהם את אנשי הסלמון, כדי שיספקו מזון לשבט. השליחים נסעו ימים ולילות רבים עד שהגיעו לארץ חדשה, שהנחלים בה רבים והעצים בה גבוהים. אנשי הסלמון שחיו שם ראו את הזרים מתקרבים והודיעו על כך לצ'יף שלהם. בדיוק ברגע בו הסירות הזרות נחתו על חופי הארץ החדשה, הצ'יף של אנשי הסלמון שלח ארבעה צעירים אל החוף. הם צעדו אל עומק הים וכאשר המים נגעו בפניהם הם הפכו לדגים.
כשהגיעה העת לערוך קבלת פנים לאורחים, שלח הצ'יף אנשים אל הים, להביא את ארבעת הדגים שימצאו שם. הדגים נוקו ובושלו עבור האורחים והם הוזמנו לאכול כאוות נפשם, אבל, הם גם קיבלו אזהרה מהצ'יף - לא להשליך את העצמות, אלא להניח אותן בזהירות כדי שאף אחת מהן לא תאבד.
כאשר סיימו האורחים לסעוד, לקח אחד מאנשי הסלמון את ערמות העצמות ונשא אותן בעדינות לחוף, אל המקום אליו הלכו ארבעת הצעירים מוקדם יותר. כעבור רגעים ספורים הצטרפו הארבעה אל החבורה.
אנשי השבט הרעב התארחו ואכלו אצל אנשי הסלמון ארבעה ימים. אחד מהם תהה מדוע מתייחסים בזהירות רבה כל כך לעצמות הדגים. ערב אחד, מבלי שהבחינו, החביא בסקרנותו כמה מהעצמות. יתר העצמות נלקחו כרגיל בחזרה אל הים ומיד אחר כך שבו ארבעת הנערים אל החוף. אחד הנערים הסתיר את פניו בידיו ואמר: "כמה עצמות חסרות, לא נותרו לי מספיק בשביל הלחיים". אחת הנערות הודיעה שחסר לה סנטר. אנשי השבט האורח נבהלו ומיהרו להשיב את העצמות שהחביא חברם. הנערים חזרו עם העצמות לים וכששבו, שוב היו הלחיים והסנטר במקומם.
כעת היו משוכנעים האורחים שמארחיהם הנם אכן אנשי הסלמון. הם ביקשו מהצ'יף שיתיר לכמה מאנשיו לבוא במעלה הזרם אל הנחלים החוצים את אדמתם בעונת הרבייה. הצ'יף נעתר לבקשה תמורת ההבטחה שכל עצמות הדגים שיאכלו יושבו אל המים כדי שאנשיו יוכלו לחזור ולהתאחד עם בני שבטם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
האבוריג'נים באוסטרליה, הילידים האמריקנים, היוונים העתיקים וחכמים הודים קדומים ידעו שבמה שמהווה מקור חיים, טמון גם הפוטנציאל לקיצם. המוות הנפוץ מאוד במיתוסים הקשורים בנהרות מרמז, ומזהיר - הנוזל השקוף, הפשוט הזה הוא לא כל כך תמים. לזרום זה יופי, אבל תיזהרו לא להיסחף.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
