 |
/images/archive/gallery/237/682.jpg Pernese Dragon.
 |
|
|
|
|
| אין עוד יצור שמסמל מבחינה פילוסופית רעיונות רבים ושונים כל כך כמו הדרקון. טלה בר על ההיסטוריה של החיה הכי מקועקעת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
טלה בר
10/1/2005 10:52 |
|
|
|
|
|
|
|
בין היצורים המיתולוגיים שאין להם אחיזה במציאות הטבעית, הדרקון הוא אולי המפורסם, הנפוץ והמורכב ביותר - גם מבחינה פיזית וגם מבחינת המשמעות הקשורה בהווייתו.
אבל כשאנחנו מכנים יצור מסוים בשם דרקון, האם ברור לנו למה אנחנו מתכוונים? והרי אין ספק שאיש מעולם לא ראה את הדבר האמיתי - על אף שחיות רבות ושונות בעולם, שכמעט ואין כל קשר או דמיון ביניהן, נקראות היום בשם הכולל "דרקונים".
המונח הוא אכן בעייתי, ואין הסבר ברור מדוע ניתן למשל גם ל"כוח הענק" (the Komodo dragon) - לטאה מאיימת מהאי קומודו באינדונזיה שעשויה לטרוף
ילדים. האם זכה הכוח לכינוי מפני שהוא שייך למחלקת הזוחלים? או שמא דווקא עובדת היותו מסוכן לבני אדם העניקה לו את "דרקוניותו"? ומדוע לא ניתן הכינוי הזה לתנין, שגם הוא גדול, מסוכן, שייך למחלקת הזוחלים וקדום בהרבה מהלטאה? וכדי לבלבל את העניינים, בלקסיקון זואולוגי מצאתי שהכינוי "דרקוניים" ניתן גם למשפחת דגים טורפים בעלי ארס מכאיב ביותר. מחקר ההיגיון שמאחורי המונחים הללו מסתמן שמדובר בהחלטות כמעט דרקוניות.
דבר אחד ברור והוא שהדרקון נחשב למעין מפלצת, וקיימת השערה שתכונת ה"זוחל" הוענקה לו בעקבות מציאת עצמות מאובנות של דינוזאורים - בייחוד אלה שגבם מכוסה עוקצנים וראשם גדול ומאיים. הכינוי "מפלצות" ניתן לכמה חיות קדומות שהיו מורכבות מבעלי חיים שונים. בין החיות הידועות מסוג זה אפשר למצוא את הספינקס המצרי - שהוא בעל גוף של אריה, זנב של נחש, כנפיים של נשר וראש אדם; ואת תיאמת הבבלית, המופיעה בתבליט, נלחמת נגד האל מרדוך, עם ראש אריה מאיים וכנפיים וטפרים של נשר. לעומת זאת, חוקרים שונים זיהו אותה דווקא עם רהב, שר הים, ובציורים מודרניים היא מתוארת בדמות נחש.
יש ליצורים אלה כמה מוטיבים חוזרים משותפים, והנחש, על כל המשמעויות המיתולוגיות הכרוכות בו, הוא אחד מהם. מוטיב חוזר נוסף הוא הכנפיים - לעתים עם נוצות ולעתים דמויות כנפי עטלף - הנותנות לדרקון תכונה של אלוהות שמימית. כמובן, יש גם הבדלים רבים בטיבן של כל הדמויות המורכבות הללו - חלקן מאיימות ומסוכנות וחלקן מגינות על האדם או האל.
תיאמת היא הדמות הכי שנויה במחלוקת מבין הדרקונים הקדומים - מצד אחד היא נחשבת לאלת המים הקדומה ואוייבתו הנצחית של האל הצעיר מרדוך (שהיה האב הרוחני לכל המתמרדים נגד הסדר הישן, אפילו עבור אלו שנלחמו בשם הנצרות נגד הדרקונים - מסמלי המערכת הפגאנית). מצד שני אחדים מבין החוקרים חושבים את תיאמת דווקא לרהב, שר הים, בדמותו הנשית. ובציור מתוך אנציקלופדיית לארוס למיתולוגיה, נראית תיאמת במלחמתה נגד מרדוך כבעלת גוף וראש של אריה, כנפיים וטפרים של נשר, ובראשה קרניים; אלא שבאותו מיתוס היא מתוארת גם כ"הים הסוער". בציורים מודרניים יותר גופה מופיע בצורת נחש והיא קשורה עם הים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דרקון אירופאי קלאסי
|
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
מיתוסי דרקונים נפוצים בכל העולם. הדרקון הקדום ביותר צויר בבבל בזיגוג לבן על חרס כחול. יש לו ראש וקרניים של איל, רגליים קדמיות של ארי, גוף וזנב נחשיים ורגליים אחוריות של עיט. במצרים היה הדרקון קרוב לתנין, ובהודו מופיעים במיתוסים דרקונים-פילים. האנוי היתה ידועה כעיר הדרקון, לוקי מאיסלנד היה קשור עם דרקונית, בבריטניה שכן הדרקון במערות ואגמים, ובהוואי היו כל הדרקונים צאצאיה של האלה האם מו-או-אינאיה, שהיא הדרקונית בת הסמכא.
הדרקון האירופי של ימי הביניים היה סמל הרוע והרשעות והוא הרבה להופיע על שלטי האבירות של התקופה. היה לו גוף קשקשי של זוחל עם ארבע רגליים וטפרים, זנב של נחש, כנפי עטלף וראש מפלצתי יורק אש. האש, שאצל הקדמונים היתה קשורה בשמש המיטיבה, הפכה כאן לסמל ההרס - הדרקון השתמש בה לשרוף כפרים ולהרוג את הבתולות שהוקרבו לו מתוך פחד. בסופו של דבר, נעשה הדרקון בנצרות לאחד הסמלים הבולטים של השטן, ובאנגליה נהגו לשרוף את דמותו במדורת אמצע הקיץ.
בסיפור של האחים גרים בשם "השטן וסבתו" אף מסופר על דרקון שעזר לשלושה חיילים לערוק מהצבא ואז מתברר שהוא השטן בעצמו והם מכרו לו את נשמתם. הם מצליחים להינצל רק בזכות "סבתו של השטן" שעוזרת להם לפתור את חידתו. הדרקון הזה, אגב, מעופף ויורק אש, כמקובל באירופה.
בפיתרון חלומות מסמל הדרקון דחפים מיניים הקשורים באש. אולם עם זאת, כמו במקרה של תיאמת, קשורים רוב הדרקונים למים יותר מאשר לאש. אצל אנשי המדבר שכן הדרקון במעמקי בארות וקרקע הבאר היתה מכונה לעתים "עין הדרקון". יש כאן מבנה המקשר את הדרקון עם אלוהות מיטיבה בשני היבטיה: באירופה היתה זאת השמש, ולכן הדרקון יורק אש; באזורים צחיחים היא היתה המים, ולכן שוכן הדרקון בבאר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דרקון סיני
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
במזרח הרחוק נחשבו הדרקונים ליצורים מיטיבים - הם שלטו בכוחות הטבע ועזרו לקיומו של האדם. דמות של זוג דרקונים, זכר ונקבה הרודפים זה אחרי זנבו של זה, אף שימשה דגם לצורה המסוגננת המסמלת את שילוב היין והיאנג, את ההרמוניה. עד היום מהווים הדרקונים הסיניים, אפילו בחברה הקומוניסטית האנטי דתית, חלק אינטגרלי מהחגים.
בסין היו ארבעה סוגים עיקריים של דרקונים: דרקוני השמים בעלי הכנפיים היוו את הכוח הרוחני בעולם; דרקוני האוויר צפו על פניו והיו אחראים על מזג האוויר ועל עונות השנה; דרקוני האדמה היו אחראים על כל מקורות המים הארציים ועל פריון האדם; ודרקוני ה"שאול" היו אחראים על כל האוצרות הטמונים בתוך האדמה. כשהיה צורך בגשם, למשל, נהוג היה להכין דרקון ענק מנייר או עץ כדי לייצג את אל הגשם, והוא נישא ברוב הדר בתהלוכה. אם לא ירד גשם היה הדרקון נקרע לגזרים.
סיפורים שונים מסופרים על דרקונים במסגרת המיתולוגיה הסינית. דרקון הלפיד למשל שכן מעבר לים הצפון-מערבי, בהר הזנב המפוספס והיה "אל אדום עם פרצוף אדם וגוף של נחש, עיניים אנכיות ואישונים נכוחים. אור וחושך התחלפו כשפקח ועצם את עיניו, והוא נשף קיץ ושאף חורף". בסיפור אחר נאמר כי דרקון הירקן להט בלובן השלג, חי במערה סלעית על גדת נהר השמים ויצר מרגלית זוהרת שלאורה הפך לגבר צעיר וחזק ובסופו של דבר נעשה להר גבוה. יש כאן אוסף תיאורים על שינויים מסוגים שונים, שבבחינה מעמיקה אפשר אולי לפרש אותם כהשתנויות של הטבע על כל היבטיו.
דרקון אסייתי אחר, המצוי לרוב בדרום היבשת, הוא הנאגה, המופיע בדמות נחש חסר כנפיים ובעל פני אדם. בהודו מתואר הנאגה כנחש רב ראשים בעל נוצות ושיניים. כמו הנחש המזרח תיכוני הקדמון, הנאגה הוא סמל החוכמה, ובתור אלוהות הקשורה באדמה הוא גם אחראי על פריון הארץ והאדם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דרקון נאגה, דמוי נחש
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
אין אולי בעל חיים המסמל מבחינה פילוסופית רעיונות רבים ושונים כל כך כמו הדרקון. בעצם הופעתו הוא מורכב לרוב ממספר סמלים ומוטיבים. הנחש בעל הכנפים מייצג תרכובת של חומר (אדמה-מים) ורוח (אוויר-אש). כמו כן נחשב הדרקון לסמל הכפול של שמש/ירח, זכר/נקבה, טוב/רע. לאורך ההיסטוריה נקשרו בו מאפיינים של חוכמה, עוצמה, ידע נסתר ונתינת חיים, יחד עם הלוגוס - הרוח המחיה. בנוסף שייכו לו גם תכונות של אלוהות, תוהו ובוהו, וראו בו סמל היצירה וסמל הרוע.
הדרקון השתייך לתהום, לים, לפסגות, לעננים וגם לאזורי המזרח השמשיים ולאדמה. הוא היה שומר האוצרות הגשמיים והרוחניים. שבע ההידמויות שלו היו קרני האייל, ראש הגמל, עיני השד, צוואר הנחש, בטן הצדפה, קשקשי הקרפיון, טפרי העיט, סוליות הנמר, אוזני הפרה - כל איבר עם משמעותו הסמלית המיוחדת. לפי יונג מייצג הדרקון את דמות האם השלילית, מאחר שהוא שומר על אוצרות, כאשר האם היא זו האוצרת את הליבידו של הבן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
כיום, מלבד שרידי אמונה במזרח הרחוק, מצוי הדרקון כמעט רק בספרות הבדיונית. הוא משמש כאחת הדמויות המיתולוגיות הנפוצות ביותר בספרי הפנטזיה והמדע הבדיוני המודרניים (המתעלמים ברובם מהסמלים המיתולוגיים, הפסיכולוגיים והפילוסופיים הקשורים בו). כמה וכמה סדרות של ספרים נכתבו בנושא וביניהן הסדרה "רומח הדרקון" - לה כתבו מרגרט וייס, טרייסי היקמן, וסופרים אחרים. כאן הדרקונים לוקחים חלק במלחמותיהם של בני האדם, וכמוהם, יש בהם זכרים ונקבות, טובים ורעים; וכמו במסורות הקדומות - בייחוד אלה הסיניות - יש גם כאן דרקונים הקשורים בעונות השנה.
קאתרין קר כתבה סדרת ספרים בה מופיע דרקון הווירם הגדול. הווירם (או וורם) היה דרקון קלטי קדום, אשר לפי המסורת נצוד בידי האדם, והיה קרוב להכחדה עד שהנותרים נשכחו מהלב וניצלו. זהו דרקון קר דם החי ליד מקורות חימום כמו מערות וולקניות, כדי שלא לקפוא בחורף.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
אחת הדוגמאות הבולטות והמפתיעות בימינו לדרקונים ספרותיים היא סדרת "כוכב הלכת פרן" של הסופרת אן מקאפרי. שם מתגלים הדרקונים למתיישבי הפלנטה בצורת לטאות מעופפות קטנות ויורקות אש, ולשם ניצולם לתועלת האדם הם עוברים הנדסה גנטית והופכים לדרקוני ענק. ייחודם של דרקוני פרן הוא באופי המוגדר שמעניקה להם הסופרת שוברת המיתוסים - הם ידידותיים לבני האדם ומתקשרים איתם ובינם לבין עצמם בדרך טלפאתית.
נראה אם כן שאין סיבה לחשוש שניפרד בקרוב מהדרקון, שמלווה את האדם מראשית היותו כזה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
