 |
/images/archive/gallery/209/737.jpg יום ללא קניות, 2003.
צילום: שי בן אפריים  |
|
|
|
|
| 26 בנובמבר הוא היום הבינלאומי ללא קניות. מירה אסאו מזכירה לנו למה חשוב לחגוג את החג האלטרנטיבי ביותר בשנה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מירה אסאו
25/11/2004 10:12 |
|
|
|
|
|
|
|
נובמבר 99, סתיו, רח' שינקין, תל אביב. קבעתי עם חברות לקפה. הצצה חפוזה בשעון והתלבטות, קודם קפה או קודם הנעליים שראיתי לפני כמה ימים באחד מחלונות הראווה. מישהי בתוכי אומרת לי בטון מודאג שהמינוס בבנק כבר חסר תקנה, המישהי השנייה מתחננת לסיפוק מיידי.
"שימי על הכרטיס, 3-4 תשלומים, לא תרגישי". בהיסח הדעת אני מרימה ראש וקולטת גרפיטי קטן מצד שמאל: עגלת קניות עקומה ומטושטשת ומתחתיה הכתובת "יום ללא קניות 26/11". "היי, זה היום", פלטתי לעצמי בקול רם מדי, הלכתי ישר הביתה וחיי השתנו ללא הכר. באמת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לזכור ולא לשכוח
|
|
|
 |
|
|
|
יום חופשי מקניות הוא יום שנועד ללמד אותנו מודעוּת להרגלי הצריכה שלנו. מודעות לכך שאת החולצה הקודמת שקנינו לבשנו רק פעם אחת, שהנעליים שאנחנו נועלים נתפרו בידי ילדה סינית בת 12 ששכרה היה פחות מדולר ליום, אם בכלל, לחקלאים המשועבדים, לתאגידי ענק ולאדמה המתה. יום ללא קניות הוא יום שמלמד אותך להיות מודעת לכל ביס מְהוּנדַס גנטית שאת לוקחת, לחוסר הערכים התזונתיים, לרעב שלך להיות מישהו אחר. יום ללא קניות הוא יום שמזכיר לנו שאנחנו שותים מים מבקבוקים, ושהבקבוקים לא נעלמים כשאנחנו זורקים אותם לפח, ושלוקח להם אינספור שנים להתכלות, ושלעניים אין כסף לקנות מים יפים בבקבוק. יום ללא קניות הוא יום שמזכיר לנו שכמעט בכל מקום בעולם המיסים שאנחנו משלמים הופכים לעוגה יפה וצבעונית שמתחלקת פחות או יותר כך: נתח קטן מאוד לבריאות, נתח קטן לחינוך, נתח קטן מאוד לתרבות, נתח גדול לעשירים ונתח עצום לתעשיית הנשק.
עוד דבר שרצוי לזכור הוא שאף פעם לא מספיק לנו ושתמיד נרצה עוד ועוד, ושגם אם נרצה לשכוח לא יתנו לנו: הרדיו ישיר לנו ג'ינגל, בחדשות יספרו לנו על השקת מותג חדש, וכשנעצור ברמזור יסנוור אותנו מסך פלזמה ענק. עד שניכנע.
אף פעם לא נהיה מספיק יפים, מספיק רזים, מספיק עדכניים, מספיק סקסיים. אף פעם לא יהיה לנו מספיק כסף, האוברדראפט שלנו יגדל, נעבוד שעות נוספות, הילדים שלנו יגדלו מול הטלוויזיה ובשביל לפצות אותם ניקח אותם לאכול המבורגר מלא אנטיביוטיקה שהיה בגלגולו הקודם פרה סובלת במכלאה צפופה. בתוספת 9.99 ש"ח בלבד הם גם יקבלו צעצוע עשוי פי.וי.סי רעיל שנעשה הרחק מכאן על ידי ילד בגילם. נקנה טלוויזיה יותר גדולה, נחשוב שניצחנו את העולם ואת השכן שהטלוויזיה שלו קטנה באינצ' אחד ונפרוס את הכל בכרטיס הפלא. זה הרי לא כסף.
בערב נשב שוב, מותשים וממורמרים מול מדורת השבט הטלוויזיונית. מחר בבוקר נאחר לעבודה בגלל הפקק. התפוקה בעבודה תרד. הבוס יכעס כי הבוס שלו יכעס כי הבוס שלו יכעס. נצטרך להוכיח את עצמנו, ניקח כדורים שיעשו לנו כאילו שמח כזה. העיקר לא להרגיש. בסוף נירשם מטעם העבודה לסדנת "החיים יפים בעבודת צוות". קצת הוליסטיקה. אנחנו מאושרים? אולי עוד שופינג יצליח למלא את הריקנות?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יום ללא קניות, ת"א, 2003. צילום: שי בן אפריים
|
|
|
|
|
|
|
הפרסומאי שהפך לאקטיביסט אנטי צרכני
|
|
|
|
|
|
|
ה"יום החופשי מקניות" (Buy Nothing Day) נחגג לראשונה ב-1993, ביום שישי האחרון של חודש נובמבר, למחרת חג ההודיה, בקולומביה הבריטית שבקנדה. זה התחיל כפרויקט שהגה קאלה לאסן, פרסומאי בכיר שהפך לאקטיביסט אנטי-צרכני ומייסד ה"אֵד-בָּסטרס" - מכסחי הפרסומות - רשת גלובלית של אמנים, אקטיביסטים, כותבים, סטודנטים וגרפיקאים המפיקים ומפיצים בכל העולם אתר אינטרנט ומגזין ללא מטרות רווח. מטרתם היא לקדם חשיבה ביקורתית בענייני צרכנות, גלובליזציה, מיליטריזם ואקולוגיה על ידי שימוש באמצעים גרפיים, וידיאו ומולטימדיה.
קאלה לאַסֶן הפיק פרסומת אנטי צרכנית וגייס מיליונים על מנת לשדר אותה בטלוויזיה. הוא דפק על דלתות רבות ובכולן נתקל בסירוב. "אנחנו לא חייבים לשדר", אמרו לו בחברות השידור, "זה נוגד את המדיניות הכלכלית האמריקאית שלנו". קאלה לאסן, שנולד וגדל באסטוניה במקום שבו במשך יותר מ-50 שנה בתקופה הסובייטית אנשים לא הורשו לדבר נגד הממסד, היה מזועזע. אבל זה רק דרבן אותו להמשיך.
מאז 1993 מצוין היום החופשי מקניות ביותר מ-55 מדינות והחגיגה האנטי-קנייתית פשטה בעולם באופן יצירתי במיוחד. אם תיקלעו לכל אחת מהמדינות האלה ביום הזה יעצרו אתכם אנשים בפינת רחוב ויציעו לכם לגזור את כרטיס האשראי שלכם, או אולי לקנות אושר במטבע המקומי. יש מצב שתראו אנשים נכנסים עירומים לחנות גאפ כדי למחות על ניצול העובדים תוך שהם מנופפים בסיסמה "אנחנו מעדיפים ללכת עירומים מאשר לקנות גאפ". אם תסתכלו טוב תראו ששלט שהיה כתוב בו "shop now" הפך לשלט שכתוב בו "don't shop".
מאז גם יצאו לאור ספרים רבים בנושאי צרכנות וגלובליזציה. המפורסמים שבהם הם "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן ו"בלי לוגו" של נעמי קליין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
35 במאי
|
|
|
|
|
|
|
כהמשך מסורתי ליום החופשי מקניות צצו בעולם ימים דומים המציינים התנגדות ואלטרנטיבה לתרבות הכלכלית הקיימת. מבית היוצר של אד-בסטרס הגיע גם "שבוע ללא טלוויזיה" (Turn off TV Week) - שבוע של גמילה קשה במיוחד. מתנגדי הזיהום האווירי הגו את ה"יום ללא מכוניות" הנחגג בכל שנה בסוף ספטמבר. בארץ עוצרים את התנועה בשני רחובות לשעתיים והעירייה הנרגשת מרגישה שנוסף "V" ירוק לרשימתה השחורה. בארבעה ביוני נחגג יום השתוללויות שנועד להזכיר לאנשים שהרחוב הוא שלהם, שאפשר גם להשתעשע בו ואין הכרח לציית ל"מבוגרים האפורים". שמו של היום הוא "יום 35 במאי", על פי ספר הנעורים הקלאסי של אריך קסטנר. בסוף אוגוסט מצוין "יום חופש התוכנה" שמטרתו להסביר לאזרח הקטן את היתרונות והחשיבות של תוכנות "קוד פתוח". זה יום חשוב שבו אפילו גיק המחשב הממוצע הופך לקומוניקטיבי יותר למשך יום אחד בשנה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חופשיים מקניות. צילום: שי בן אפריים
|
|
|
|
|
|
|
Reclaim The Streets
|
|
|
|
|
|
|
בארץ נחגג יום חופשי מקניות החל מ-1999. "פעולה ירוקה", שהחלה כקבוצת פעולה ישירה לשינוי חברתי סביבתי, פתחה במסורת של מסיבת רחוב קטנה בחלק הדרומי של שד' רוטשילד בתל אביב ובהרצאות וסדנאות שעסקו בתרבות הצריכה. מאז נחגג היום על ידי ארגונים סביבתיים וחברתיים וגם על ידי קבוצות קטנות ויחידים בתל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע, חולון ובכל מקום אחר שמישהו בו גילה את היום הקסום הזה.
במשך תקופה מסוימת חברו להם יחדיו פעילים חברתיים-סביבתיים ונציגי אגף המסיבות ויצרו את קבוצת "אלנביץ'" שהשיקה ליין מסיבות פרועות ברחובות ת"א שכללו מוסיקה, מיצגים, סדנאות, תיאטרון, קרנבלים ותערוכות אנטי-צרכניות. אלנביץ' שילבו מגוון של מסורות בינלאומיות עם ניחוח ישראלי מקומי, בדומה למסיבות Reclaim The Streets (להחזיר את המרחב הציבורי) בעולם. הרעיון הבינלאומי היה לעצור את הרחובות בעיצומה של שעת השיא ולחסום כבישים עם מוזיקה וריקודים. בארץ השתלטו חברי אלנביץ' על חלקים בעיר שבהם ביצעה העירייה שיפוצים בכביש. קבוצת התיאטרון "יורה ומלקוש" חגגה בקניונים ושבתה את לב הקהל עם הצגות מדהימות ואביזרים שנעשו - התאמינו - מזבל. בשנים האחרונות הצטרפה גם מכללת עלמא התל אביבית למסורת היום חופשי מקניות ומדי שנה נערכים בה ימי עיון בנושא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מי צריך ברקוד? צילום: שי בן אפריים
|
|
|
|
|
|
|
24 שעות של הרהור
|
|
|
|
|
|
|
השנה שוב לקחה על עצמה פעולה ירוקה לארגן את אירועי היום חופשי מקניות בתל אביב. זה יתחיל בתהלוכה צבעונית ורועשת שתצא מכיכר דיזנגוף מחר ב-12:00 בצהרים ויהפוך למסיבה/בית קפה אלטרנטיבי בקינג ג'ורג' פינת שד' בן ציון (כיכר מקסים), שם תפגשו קרוב לוודאי שלל אנשים הזויים היוצאים לרחובות בשמחה ובאהבה כדי להזכיר לכם מהן פשטות, אהבה, חברות ופוטו-סינתזה ומה הקשר בין כולן, וגם איך נראה חול ים לפני שבנו עליו מגדלים לעשירים. כל זאת משום ששכחנו שכדור הארץ המופלא הזה הוא לא שלנו, הוא ניתן לנו בהשאלה מהילדים שלנו ואנחנו צריכים לשמור עליו עבורם.
יום חופשי מקניות הוא הזדמנות להרהר במשך 24 שעות על תרבות הצריכה. הרהור שעשוי להוביל לחשיבה על פתרונות וחלופות למצב הקיים. אין מדובר במעין יום כיפור. אם אתם צריכים לקנות לחם, פשוט תקנו אותו במכולת השכונתית של משה ולא בסופרמרקט שבו עומדת הקופאית החביבה על רגליה יותר מ-8 שעות ביום "רק בשבילך", וחוזרת הביתה עם כאבי גב וורידים ברגליים. וחוץ מזה אצל משה יותר נחמד, וגם פוגשים אצלו את מלכה השכנה שבדיוק נולדה לה נכדה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האלטרנטיבה
|
|
|
|
|
|
|
במקום להוציא כל כך הרבה כסף ולהיכנס לאוברדראפט בשביל דברים שאנחנו לא באמת צריכים אפשר ליצור קהילה חביבה של אנשים שמשלמים ומקבלים תשלום ב"חרוזים", לקחת אחריות על החיים שלך ושל החברים שלך, לעשות בייבי סיטר לכלב ולקבל בתמורה שיעור במחשב. במקום לקנות ירקות ופירות ועשבים מרוססים בכימיקלים עטופים בפלסטיק אפשר לגדל אותם בחצר קטנה, על הגג או באדניות, להשקות אותם ב"מים אפורים" שהגיעו מהכיור אחרי ששטפנו כלים בסבון אקולוגי, לטפח חקלאות עירונית, לטפח את הבריאות ולהפוך את המלפפון לאישי, ולא בגלל האריזה.
במקום לקנות בגדים חדשים אפשר לקחת את הישנים ולהוסיף להם קורטוב של יצירתיות עם טלאי חדש או הדפס מקורי. אפשר להתארגן עם חברים ולקנות מוצרים בסיסיים כמו מלח, קמח, סוכר, שמן ואורז בסיטונאות. אפשר גם לקנות מוצרי "סחר הוגן" (שאינם פוגעים בסביבה ובזכויות אדם) לתמוך בקהילות עצמאיות ולהימנע מלשלם פערי תיווך. אפשר לנסוע לעבודה על אופניים או להתארגן על אוטו מלא בחברים, לקשקש בדרך לעבודה ולשמוח שכמות המכוניות שזיהמו את הסביבה באותו יום פחתה בשלוש. אפשר. צריך רק לרצות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
