 |
/images/archive/gallery/193/335.jpg אלה.
צילום: אורן אנטין  |
|
|
|
|
| פרק נוסף מתוך "בפקולטה ללימודי האושר". והפעם: הסטודנט אביבו ונוסחת פרמינגר לכימות אושר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורן אנטין
31/10/2004 9:52 |
|
|
|
|
|
|
|
אביבו הוא האדם הראשון שהתקבל כדוקטורנט לפקולטה ללימודי האושר ללא ניסיון אקדמי קודם אלא על בסיס היותו מאושר בלבד. בכל המבדקים והמחקרים שביצעו חוקרים בפקולטה לא נמצא אף אדם שהתקרב אפילו לחצי מרמת האושר של אביבו. האושר שלו ניתן היה לזיהוי גם בעין בלתי מזוינת. זה היה המצב הבסיסי שלו. תמיד אותו חיוך ג'ינג'י יציב שיושב על עיניים ממזריות שחציין משתאות מהעולם וחציין מגחכות עליו מתוך פלזמה מושלמת של אי פגיעות שמקיפה אותו.
מדי פרק זמן קצוב נהג אביבו לצמצם מעט את עיניו, להרחיב את חיוכו ולקרוא קריאת שמחה - בדרך כלל "יאההה" נמוך או "יואווו" ארוך. בזמנים קשים יותר ובתקופות מחלה הוא היה עושה את אותו הדבר בדיוק, אבל בהפסקות גדולות יותר בין פעם לפעם. אושרו של אביבו היה מודע לחלוטין ונבע מכך שהיתה לו שליטה רצונית במחשבות, משמעת של ברזל, אחד אפס תמידי לטובתו, בעיטה בביצים של המציאות. עוד בהיותו ילד הצליח אביבו ללמוד כיצד לגרום למחשבות לבוא וללכת ונהג לסלק מחשבות שליליות תוך שהוא מקפיד להזרים פנימה מחשבות טובות ומצחיקות או לפחות נייטרליות. הוא הרבה לצחוק ובדרך כלל גם המשיך לצחוק הרבה אחרי שהאחרים סביבו הפסיקו. תוך חודשיים הצליח אביבו להפוך את האושר ממושג תלוש וסובייקטיבי לדבר שמסתובב נושם וחי במסדרונות הפקולטה. בסימסטר השני ללימודיו הוא כבר היה לחיית המחמד הרשמית של הפרופסורים בפקולטה, שהתרגלו לסגור כל יום מתיש של הרצאות וניסויים בשיחה קצרה עם ה "דבר עצמו". ישיבות אחר הצהריים עם אביבו במרפסת של הקפטריה הפכו לנוהג קבוע בקרב המרצים וחלק מהסטודנטים בפקולטה. בכל פעם שאביבו התחמק הביתה אחרי ההרצאות ולא הגיע לקפטריה הוא היה זוכה למחרת למבטים עוינים ומפצירים מהמרצים. הגדיל לעשות דוקטור אלקיים שהאשים את אביבו שבגלל היעדרותו באחד הימים הוא הגיע הביתה עצבני והרביץ לאשתו . אביבו ביטל את דבריו במחי יד אך מאותו יום ועד לסוף השנה הוא לא החמיץ אף לא יום לימודים אחד. אשתו של אלקיים המשיכה לסבול בימי שלישי שהיה היום החופשי של אביבו ובסופי שבוע.
בסוף השנה החליטה מועצת הפקולטה להוסיף עוד שלושה תקנים של דוקטורנטים במחלקה הפילוסופית.
עוד באותו יום הוזמן אביבו לפגישה דחופה עם דוקטור שם טוב שבישר לו שהוא מיועד להיות אחד מהם. אביבו מלמל משהו בדבר הבטחה מעורפלת לאשתו היפנית לנסות לגור שנה ביפן. שם טוב לא היה מרוצה.
"אין לך שום זכות לוותר על הקריירה האקדמית המבריקה שמצפה לך", הטיח בו הדוקטור.
"אני צריך מסמך רשמי באנגלית שמסביר את חיוניותי לפקולטה".
שם טוב הוציא את בלוק המכתבים הרשמי של הפקולטה וכתב את המכתב בו במקום. אביבו הכניס אותו למעטפה והלך הביתה. למזלו של אביבו היתה אשתו בעלת מזג נוח ואהבה אותו אהבה עזה.
"תצטרך לקחת אותי להחליק על הקרח בבת ים כל שבוע ולהבטיח לי שלא תשכב לישון מוקדם בלילה כדי שלא אשאר לבד", אמרה אחרי שקראה את תוכן המעטפה. אביבו הנהן בראשו. הוא לא אהב את אולם ההחלקה בבת ים אבל הבין שזהו מחיר סביר לשלם.
למחרת נסעה אשתו של אביבו עם שתי חברות מהאוניברסיטה לטיול בממלכה האשמית של ירדן. אביבו ליווה אותה לתחנה המרכזית וחזר הביתה. השעה היתה רבע לשבע והוא התיישב בסלון והתחיל לקרוא ספר חדש. עוד לפני שסיים עמוד אחד הרגיש שמשהו לא בסדר, תחושה עגמומית דגדגה את קצה תודעתו. הוא כיוון את כל המשושים לאזור הגירוי, אך פישרו נשאר חסום לזיהוי התודעה. אביבו הבין שהקליטה שלו חלשה. הוא היה מוקף בארבע קירות, ומדי פעם הבליחו צופרי מוניות וזמזום החשמליות. בהבזק של רגע הוא קם, לקח בקבוק מים, שמיכה וסדין עם ציור של הנסיך הקטן וירד לים. כשהגיע לחול העמוק והנקי ביותר אי שם בסביבות שני שליש הדרך שבין הכביש לשפת המים, פרש אביבו את השמיכה, השתרע לאורכה על גבו, והתחיל בתרגילי נשימה.
בשמים זיגזגו עננים קטנים במהירות בין הירח לכוכבים. הוא הסתובב קלות כדי להוציא את מגדל האופרה מחוץ לשדה הראייה שלו, מבטו עוקב אחרי ענן קטן וסורר שהסתנן ברווח שבין שני עננים גדולים יותר. תוך שתי דקות מיפה אביבו את כל המחשבות שחלפו במוחו, בודק ביסודיות אחת לאחת עד שזיהה את המחשבה החשודה. הוא נד בראשו כלא מאמין אבל המחשבה רק הסתכלה אליו, משדרת לאט וברור כמו מכתב: מישהו כותב עליך ספר בפקולטה ללימודי האושר עכשיו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מי הסטודנט הכי מאושר בפקולטה
|
|
|
 |
|
|
|
אביבו סירב. הוא התקשר אלי למחרת ואמר שכדי לשמור על המחשבות צלולות הוא מסרב להיות מעורב בכל עלילה מלבד חייו שלו. לא באתי אליו בטענות, הבנתי שהוא ניסה לשמור על מעט הפרטיות שנשארה לו. כל מי שלמד בפקולטה גילה שקשה להפריד את חקר האושר מהחיים הפרטיים, ואביבו חווה זאת על בשרו כבר שנה קודם לכן.
השאלה שהעסיקה אז את תלמידי המחזור הראשון של הפקולטה ללימודי האושר בצורה האובססיבית ביותר היתה מי הסטודנט הכי מאושר בפקולטה. לרוב האנשים היה ברור שזה מוכרח להיות אביבו. לאביבו עצמו לא היתה דעה. בכל פעם ששאלו אותו הוא סירב לענות. אחת התכונות שהקפיצה את הדירוג שלו היתה יכולתו האבסולוטית להתעלם מכל דבר שלא מצא חן בעיניו. קבוצת מיעוט קיצונית טענה שנתי הוא מתחרה ראוי לאביבו. למה דווקא נתי, הם התקשו להסביר. הוא לא היה חייכן כמו אביבו ולכן פחות אנשים הכירו אותו. חיוך זה חשוב, אמרו תומכי נתי, אבל זה בסך הכל תנוחה מסוימת של שרירי הפנים, העדפה אסתטית אחת מיני רבות. מה שקובע זה הצורה שבה אתה מתייחס לעצמך ולעולם.
נתי לא דיבר הרבה, אבל אחיו התאום אבי דיבר בדרך כלל בשם שניהם. בהתחלה ביטל אבי את תומכי נתי בטענה שאף אחד לא מכיר את נתי חוץ ממנו ונתי סובל יום יום שעה שעה. כשנתי נסע לבדו לסיני, שינה אבי את דעתו במפתיע וסיפר לאוהדי אביבו שנתי זה המילה האחרונה באושר, ובכל לילה זולגות לו דמעות בשנתו. לאחר שהצליח ליצור את הרושם המתאים אצל אוהדי אביבו ולהחזיר את נתי למשחק חזר שוב לתומכי נתי וסיפר שהוא מרגיש בדיוק את מה שנתי מרגיש, ושנתי מאושר.
לקראת סוף אוקטובר צצו שמועות שפרופסור מרצ'נסקי עובד על מד אושר. חברי ההנהלה הודיעו רשמית שבפקולטה ללימודי האושר לא יודעים במה מדובר ושעבודתו של פרופסור מרצ'נסקי היא עדיין בתחום התיאורטי בלבד.
בשבוע הראשון לחודש נובמבר הדליף אחד הדוקטורנטים את עובדת קיומו של אותו מד אושר מסתורי והנהלת הפקולטה נאלצה לאשר שמכשיר כזה עומד על הפרק, אך נמצא בשלב נסיוני בלבד ולכן אין טעם לדון בו.
ההודעה על קיומו של המכשיר הוציאה שוב מהארון את הוויכוח בשאלה מי הכי מאושר. הפקולטה כולה נשטפה בגל של התערבויות כספיות, על "צדק" כמונח מטאפיזי ועל מחוות פיזיות, מהשפלה ועד לאקטים מיניים. באחד מן הימים פוצצו תלמידי התוכנית השנתית את הרצאתו של מרצ'נסקי ודרשו ממנו שיציג בפניהם את מד האושר. מרצ'נסקי עזב את הכיתה וזימן ישיבת חירום של כל סגל ההוראה. באקט מלוכלך ויוצא דופן הצטרפו גם המרצים לשיגעון ההימורים וביקשו ממנו למדוד באופן מיידי את אביבו ואת נתי כביטוי של רוח צעירה והווי פקולטטי ולפרסם את התוצאות על לוח המודעות בבית הספר.
"רק זה יסיים את כל המהומה הארורה הזאת", אמר דוקטור ראנד והביט מהחלון על המוני המהמרים. מרצ'נסקי נאלץ להיכנע.
"אני חייב להזהיר אתכם. זה שלב מוקדם מדי. מד האושר שעליו אני עובד מבוסס על סורק גלי מוח פשוט שממפה ומזהה מולקולות ואנדרופינים בתוך המוח לפי אורך הגל שלהם. במערכת הלימביסית שאחראית על הרגשות יש תבניות הפעלה וחומרים כימיים שגורמים לתחושות נעימות. בהכללה גסה אפשר להגיד שאנחנו מכירים רק 35 אחוז מהמוח. זה הכל. אני חושד במולקולה מסוימת: סוג של לגונין שיש לו קולטנים בקליפת המוח. מצאתי יחס ישיר בין כמותו וריכוזו לבין רמת אושר חיצונית לפי נוסחת פרמינגר לכימות אושר. יש שתי בעיות: הראשונה היא שהזיהוי המולקולרי יכול להיות מוטעה. השנייה היא שנוסחת פרמינגר זה לא תעודת ביטוח, ואת זה אתם אמורים לדעת בעצמכם. אני לא ממליץ ובוודאי שאינני אחראי לכל השלכה או תוצאה שלילית כתוצאה מהחשיפה הזאת, ואני רוצה שתתנו לי את זה בכתב".
בסוף הישיבה יצא דוקטור ראנד והודיע לסטודנטים שהמדידה תיערך מיידית. ציבור הסטודנטים קיבל את ההחלטה בקריאות שמחה. עשרות המשיכו להתגודד ליד לוח המודעות. בינתיים הגיע דבר המזימה לאוזניו של אביבו והוא ניסה לצאת מהפקולטה. אבי יירט אותו ביציאה מהקפטריה.
"אין לך סיכוי. אתה לא תקלקל לכולם בגלל הגחמות הקטנות שלך", אמר לו אבי.
"בסדר". זה לא מפריע לי. כל אחד יקבל את מה שמגיע לו".
"בדיוק ככה", אמר אבי ושלף שני חטיפי קוקוס מכיסו. הוא הציע אחד לאביבו. אביבו סירב. אבי הכניס חטיף אחד לכיס ונגס בשני דרך הניילון. אביבו צחק.
"אתה יודע", אמר אביבו, "אני קצת דואג לאחיך. הוא בחור רגיש".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התוצאות של הבדיחה הזאת יהיו על הלוח בעוד חצי שעה
|
|
|
|
|
|
|
אבי הגיב בתנועת ביטול והתחיל ללכת. נתי כבר חיכה להם במעבדה, רוחו קצרה עליו. הוא בירך את אביבו במנוד ראש. אביבו התייצב מולו, הביט בו והושיט את ידו. נתי נטל את ידו של אביבו ובאקט שחציו אבירי וחציו ליצני ריפרף נשיקה עדינה בת שתי שניות על גב ידו ושילח אותה לאוויר עד שנחה לה שמוטה חזרה בצד גופו. בסוף הטקס נראו שניהם מבודחים למדי.
פרופסור מרצ'נסקי הוריד את הכיסוי שמעל המכונה והדליק אותה. המראה היה מאכזב: שתי אלקטרודות שחורות מחוברות לכתר מגנטי אותו ממקם הנבדק על מוחו. כל הכבלים הובילו למנגנון אלקטרוני לא גדול שבקצהו צג מחשב. על הצג היו נתונים סוגים של מבנים וכמויות של מולקולות במוח.
"מי ראשון?", שאל מרצ'נסקי.
"אביבו", אמר נתי.
אביבו הגביר את עוצמת חיוכו כמו הלוגן והתקרב למכשיר. הוא התיישב בכיסא שהיה מונח לידו וחבש לראשו את הכתר המגנטי. מרצ'נסקי הדליק את המכשיר וצליל זמזום נמוך התווסף לחלל.
"תנשום עמוק ותרוקן את המוח. אל תחשוב על כלום", ביקש מרצ'נסקי. אביבו ציית. פרופסור מרצ'נסקי קרא את נתוני המחשב במהירות. הוא העתיק את הנתון שאמד את כמות הלגונין, החומר שהופיע על מסך המחשב בצבע ורוד חזק. לפי השערתו של מרצ'נסקי תואמת מולקולת לגונין בכמות הפרשתה את רמת האושר של הנבדק. המחשב איתר כמות יציבה של 18 פרומיל באזור שמאל ליד קליפת המוח האחורי. מלבד זאת הבזקים קטנים נעלמו ושבו באזור האונה הימנית. מרצ'נסקי הביט שוב במסך.
"18 פרומיל? עכשיו תחשוב על משהו טוב", ביקש פרופסור מרצ'נסקי. אביבו חשב איך העצים תמיד ירוקים ליד מים קרירים וזכר את הדשא שליד הנהר. על הדשא היתה מפה משובצת באדום לבן. על המפה מונח סל קש. בסל חלה, גבינה ויין...
צליל הזמזום גבר והפך טורדני. כתמי הלגונין החלו להיעלם מהמסך אך הופיעו שוב מפוצלים לקבוצות קטנות יותר במוח האחורי. הפרופסור רשם את השינוי בתוצאת המדידה.
"עכשיו תחשוב על משהו רע". אביבו חשב על הרגע בו ייגמר האוויר בעולם ותחושת מחנק תעטוף אנשים וחיות וצמחים. החידלון היה בצבע שחור דהוי ובלע כל מה שהתקרב אליו. אביבו הפסיק לנשום לרגע ואז הבין שנסחף ועצר. מרצ'נסקי הציץ במסך ורשם שוב את המספרים. בעיניו ניכרה דאגה. המספרים היו קרובים מדי לגבול הבלתי סביר. יתכן שזיהוי והפרדת המולקולות לא היו תקינים.
אביבו הוריד את הקשת וקם מהכיסא. נתי התיישב במקומו. הוא ענד את הכתר לראשו בתנועות גנדרניות. פרופסור מרצ'נסקי חזר על כל התהליך מחדש והשתמש באותן המילים בדיוק. אבי מתח את צווארו ואימץ את עיניו אבל לא הצליח לראות את המספרים של נתי.
"אני צריך קבוצת ביקורת", אמר פרופסור מרצ'נסקי, "מישהו נוסף מעוניין להיבדק?".
אבי היסס לרגע ואז קם להחליף את אחיו על הכיסא. הוא לבש את הכתר ועצם מיד עיניים, סקרן לדעת האם אפשר להרגיש את הקרניים נוברות בתוך המוח. פרופסור מרצ'נסקי מדד גם אותו, אך הפעם פניו נשארו חתומות. "תשאירו אותי לבד", אמר ברגע שסיים, "התוצאות של הבדיחה הזאת יהיו על הלוח בעוד חצי שעה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מולקולה ידועה לשמצה
|
|
|
|
|
|
|
נתי ואביבו נכנסו לקפטריה. הם התיישבו בכורסאות הצדדיות שליד החלון ונתי הצית סיגריה. אביבו הלך לקופה להביא קפה וטרופית. נתי הביט בסיגריה בריכוז. הוא שאף עשן לריאותיו ושיחרר אותו באנחה שלוש שניות אחר כך, חושב על הנזק שנגרם לריאותיו. אביבו חזר עם המשקאות והניח את הקפה ליד נתי. באוויר היתה תחושה של הקלה. ענן רך של שקט. שתיקה.
"אתה חושב שלגונין יכול להיות הדבר עצמו?", שאל אביבו.
"לא נראה לי שהלגונין יכול לספק את הסחורה", אמר נתי. "זאת מולקולה ידועה לשמצה שכבר קברה הרבה מדענים. לגונין פה, לגונין שם, בסוף מישהו שם על זה חותמת "לגונין" וזה הולך לגריסה. מתוך אלף חומרים פעילים הקשורים למצב הרוח, המדע מכיר פחות ממאה. אני לא יודע על סמך מה הוא קובע שדווקא החומר הזה מאפיין אושר. יש לו שיטות מוזרות. הוא למד באוניברסיטת גדנסק, אתה יכול לדמיין לעצמך מקום כזה?".
אביבו ניסה וקיבל חזיון תעתועים פולני עמוס קירות אפורים וגשרים של פועלי מספנות עם שפם גדול כמו של לך ואלנסה. "אני לא מאמין בלמדוד אושר. ההרגשה היא זו שקובעת, הוא סתם משחק במולקולות, אנחנו צריכים להתמקד באנשים מאושרים, לא בחלקיקים מאושרים".
"אז כל מה שעושים במחלקה הביולוגית חסר ערך בעיניך?"
"יכול להיות שיש לזה חשיבות, אבל מבחינתי האושר קיים רק בתוך התודעה והתודעה איננה המוח, תודעה היא במהותה דבר לא חומרי, האנדורפינים והחשמל הם רק התקשורת שלה עם הגוף שלנו. אם הוא יגלה שאני מוצף בלגונין, מה הוא יגיד אז? שנולדתי תינוק מיוחד עם תשתית טובה לאושר? שהמחשבות שלי המציאו דרך לייצר לגונין בעצמן?".
"אתה טוען שרק בגלל התודעה שלך אתה מאושר כל הזמן?", המשיך נתי.
"לא כל הזמן ולא באותה רמה. התפיסה שלי תמיד מבסוטית ואני תמיד מבסוט ממנה. בתוך התודעה שלי אני המלך, אם הייתי רק התודעה שלי הייתי מבסוט כל הזמן, אבל יש בי עוד חלקים. עדיין יש אגו, וגם הגוף דורש את שלו. אני עובד על זה עכשיו".
"עלי פועל משהו דומה", אמר נתי, "רק שאצלי זה לא מתורגם ברור כמו אצלך. אני סובל מרעש במערכת, מחשבות רקע מעצבנות כאלה, אני חושב שזה קשור לעצבים".
"תלך לים", הציע אביבו.
"למדבר. הרבה יותר טוב. הייתי לפני שבועיים, זה עזר, פתאום שמעתי את עצמי ממש טוב, הבעיה שזה לא מתאים לי. אני לא בנאדם של טבע. שק שינה עושה לי קדחת. אולי גם בזה אשם הלגונין". אביבו נזכר בטרופית שלו וחורר אותה עם קצה הקש בדיוק במקום שצוין על גבי העטיפה. נתי התבונן בו משועשע.
"אתה שותה טרופית?".
"אני היחידי שקונה אותן. כל המפעל עובד רק בשבילי. מתי ראית מישהו אחר עם טרופית בפעם האחרונה?".
"ב-1978" ולמען האמת אף פעם לא הבנתי את הסלוגן 'טרופית משקה שובב'".
"אני קונה אותן מרחמים. אם אני לא קונה אותן מחזירים אותן למפעל או זורקים וחבל. גם התרגלתי קצת לטעם, בעיקר לענבים".
"שיהיה לך לבריאות, אביבו", אמר נתי וחשב לעצמו כמה קשה נעשה להבין אנשים אחרים.
"אני חושב שאני מסתלק, אמר נתי. אני לא מרגיש בנוח כאן היום".
"לך לשלום", אמר אביבו והשליך את גוויית הטרופית על השולחן. "אני צריך לפגוש את ראנד".
השניים פנו לצאת דרך המטבח כדי לא להיתקל בקהל המהמרים שהשתולל בחוץ. בקפטריה נשארה שקית טרופית מדממת כתמים סגולים על השולחן. על האריזה מודפסות באותיות ורודות ועגולות מרכיבי התכולה: טרופית: משקה שובב. מכיל: מים, סוכר ענבים, חומרי טעם וריח, ויטמין C, מונוסודיום גלוטומט, לתת, לגונין.
"בפקולטה ללימודי האושר" יצא בינואר 2001 בהוצאת גל.
קישורים נוספים:
עוד מהפקולטה ללימודי האושר
לאתר של אורן אנטין
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
