זה לא חלום: הישראלים שרוצים עולם בלי כסף
ממשלת מדענים שיתופית ומכונות שמייצרות הכול בחינם: נשמע דמיוני? לא לפי שלושה צעירים ישראלים, שמקדמים את ‘פרויקט ונוס‘ ומצטרפים לתנועה עם עשרות אלפי חברים בכל העולם. לפי החזון משנות השבעים, את העולם האידאלי אנחנו יכולים לקבל כבר עכשיו
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
דמיינו עולם שבו מכונות מתפעלות הכול, עוסקות בעבודות שחורות, עובדות במפעלים ומגישות לנו במסעדות, חינם אין כסף, אוכל משובח שהותאם בדיוק לדיאטה או לאלרגיה שלנו. מערכת תחבורה משותפת מעמידה לרשותכם בכל רגע תא פרטי שייקח אתכם לכל מקום בעולם בלי לשלם על דלק, ביטוח וטיפולים, בלי תאונות ובלי פקקים. מערכת בריאות מתוחכמת מכירה אתכם אישית, ומעניקה לכם טיפול מיידי בשעת הצורך. מערכת החינוך גורמת לילדים שלכם להיות סקרנים, סבלניים ויצירתיים. כדור הארץ הוא מורשת משותפת של כל אנשי העולם, איש לא עובד למחייתו, וכולם משקיעים בפיתוח ומימוש עצמי ובבילוי עם בני משפחה וחברים, משוחררים מכל תלות חומרית.
זהו, על קצה המזלג, חזונו של ‘פרויקט ונוס‘ שהקים ב־1975 ז‘ק פרסקו, יהודי יליד ברוקלין שחגג השנה 98 שנים על כדור הארץ. כיום הוא מתגורר בוונוס שבפלורידה, ועל שם עיר מגוריו נקרא הפרויקט. באוגוסט הוצג החזון בערב מבוא בסינמטק תל־אביב, כדי להעניק למתעניינים טעימה מרוח הפרויקט ולמשוך אותם לסדרת מפגשי המשך להעמקת למידה, שהחלו השבוע בסמינר הקיבוצים. המארגנים, שלושה צעירים שמקדמים את ‘ונוס‘ בארץ בשנים האחרונות, הופתעו לגלות לא פחות מ־400 איש שנתקלו בפוסטרים שלהם ובפוסטים בפייסבוק, שילמו סכום סמלי לכרטיס ובאו לשמוע על אופציה לחיים אחרים.
“הפרויקט קיים כבר 40 שנה, אבל את החשיפה האמיתית שלו הוא החל לקבל רק ב־2008“, מסביר יונתן גן־מור, תל־אביבי בן 28 ואחד משלושת הצעירים הישראלים שמקדמים את הפרויקט בארץ בימים אלה. “המשבר הכלכלי העולמי גרם לאנשים לפקוח את העיניים ולשמוע רעיונות אחרים, והאינטרנט מאפשר היום העברת תכנים באופן שפעם לא היה קיים“.
“הייתה קצת התעניינות בפרויקט בשנות השבעים והשמונים, בזמן משבר הנפט, אבל ברגע שהוא נפתר שכחו מהעניין“, מוסיף יונתן בירד, בן 27, שב־2009 פתח את הסניף הישראלי של התנועה – אחד מ־35 סניפים בכל העולם - לאחר שנחשף במקרה לסרטון ההיכרות המרכזי שמציג את ז‘ק פרסקו ואת רעיונותיו. “רק כשאנשים מאבדים את מקום העבודה ואת האוטו הרעיונות האלטרנטיביים חוזרים לשיח“.
“הרעיונות האלטרנטיביים“ של פרויקט ונוס הם בעיקר ביקורת חריפה על השיטה הנוכחית וחזון אידיאלי. החלק המעשי היחיד, בשלב זה, הוא ניסיון להוכיח שהחזון בר מימוש: תוכניות לערים יעילות, כולל בתים ואמצעי תחבורה, שכולם בנויים סביב מרכזי אספקה חינמיים.
בתמצית, המטרה היא לרתום את הטכנולוגיה הקיימת בעולם לטובת ניצול מרבי ובר קיימא של המשאבים בכדור הארץ, וכך ליצור “כלכלה מבוססת משאבים“ שתהפוך את העולם ליחידה אחת של שפע אינסופי שבו כל בני האדם יוכלו לחיות טוב יותר מכל עשירי העולם. היעילות היא מאפיין המפתח של פרויקט ונוס: אם התכנון יהיה יעיל המוצרים יהיו זולים יחסית, יציבים ואמינים, ומעל הכול משותפים, והמשאבים יוכלו לספק הכול. כן, הכול. חלום קומוניסטי? שאלתי את בירד.
“בקומוניזם יש הייררכיה. יש בנקים, כסף, פוליטיקאים, משטרה, צבא. אצלנו לא יהיו דברים כאלה“, הוא אומר. “אנשים צריכים לרצות לבחור בפרויקט שלנו ובערכים שהוא מעביר. אנחנו לא מתכוונים לכפות את זה על אף אחד“. הוא מדבר על “אגרנות“, על הרצון לשמור דברים לעצמך, כעל תכונה אנושית ש“תיעלם“: “אנחנו בעד להנגיש את הדברים לכולם ונגד כל סוג של אליטיזם“. חשיבתו של ז‘ק פרסקו, שאמו נולדה בירושלים והיגרה לארצות הברית ב־1904, הושפעה עמוקות מהמשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית ב־1929.
“הימים האלה עזרו לי לעצב את המצפון החברתי שלי“, הוא מספר בסרטון ההיכרות של פרויקט ונוס. “בזמן המשבר ראיתי שכדור הארץ באותו המקום, מפעלי הייצור פעלו כרגיל, משאבי הטבע היו שם - אבל לאנשים לא היה כסף לקנות מוצרים. הבנתי שחוקי המשחק מיושנים ולוקים בחסר. אומללות, סבל ומלחמה, יחד עם חוסר היכולת של הממשלות, האקדמיה והמדענים להציע פתרונות, סיפקו לי את התמריץ למפעל חיי. הבנתי שדרושה שיטה חדשה לעיצוב התרבות האנושית“.
פרסקו עבד במשך שנים בעיצוב תעשייתי ובהנדסת מבנים, ונחשב לחלוץ בתחום האגרונומיה. את הכישורים הללו הוא רתם לפרויקט, ויחד עם שותפתו האידיאולוגית רוקסן מאדוס הוא הקים בפלורידה מרכז מחקר ולימודים שמטרתו לקדם את החזון. בין השאר נבנו במקום עשרה מבנים שתכנן פרסקו, המעבירים באמצעות מודלים רבים את רעיונות הפרויקט שלו. בישראל, כאמור, הפעילות של פרויקט ונוס החלה רק לאחרונה. “עבדתי קשה הרבה זמן עד שיונתן הצטרף, וב־2011 התחלנו לקיים מפגשים“, מספר בירד.
לשניים חבר מנשה וייסבוך, הצלע השלישית: סטודנט לתואר שני בכלכלה בן 27, שניסה למצוא רעיונות חדשניים במסגרת לימודיו ונתקל בפרויקט. מאז שהחלו לפעול יחד תרגמו השלושה 180 סרטוני הסברה על פרויקט ונוס שהופקו בבסיס האם של התנועה בארצות הברית, ואת הספר “הטוב ביותר שכסף אינו יכול לקנות“, שפרסם פרסקו ב־2002. השלושה גם הקימו אתר, יצרו סרטון אנימציה שהפך ל“טריילר“ הרשמי של הפרויקט בכל העולם, והעבירו סדנאות והרצאות באוניברסיטאות, בתנועות נוער ואפילו בבית אבות.
גן־מור: “כשהייתי סטודנט לכלכלה באוניברסיטת תל־אביב שאלתי על פרויקט ונוס כמה כלכלנים בכירים. התשובות הלא רציניות שקיבלתי גרמו לי להעמיק בפרויקט ולהאמין בו“. וייסבוך: “אותי משכה העובדה שהרעיון הכלכלי מחובר למציאות. באוניברסיטה מלמדים מודלים שלא מתקיימים ולא עובדים.
למי שמלמד אין רקע בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, ויוצאים מנקודת ההנחה שהאדם הוא רציונלי, למרות שכבר מזמן פרופסורים כמו דן אריאלי ודניאל כהנמן הוכיחו שזה רעיון מופרך“. בירד: “הבנתי שבמערכת הנוכחית נוצרות בעיות כמו זיהום אוויר, מלחמות ועוני ברוב חלקי העולם, בזמן שיש לנו טכנולוגיה מתקדמת. המערכת מונעת מפתרונות להתממש ממניעים של רווח, וזה הבהיר לי שחייבת להיות דרך טובה יותר לפעולה“.
סרטון הדמיה של פרויקט ונוס:
הדרך הטובה יותר, למרבה הצער, לא ברורה במיוחד. אתר הפרויקט עמוס, הרעיונות יפים והכל עטוף במצגות תלת־ממד מרשימות, אבל התחושה היא שהרעיונות הללו נמצאים על גבול ההזיה. בחדשות מפרסמים קטעי וידאו של עריפת ראשים בחסות ארגון דאעש ושל מוות מרעב וממחלות באפריקה, אבל ב‘וונוס‘ מדברים על שינוי תודעתי, על אנושות ללא אינטרסים, על עולם שיהפוך ליחידת עבודה אחת של שלום, אחווה ושיתוף פעולה. בשטח עצמו, פרט לעבודת הסברה אינטנסיבית, לא קורה כרגע שום דבר שמקדם את הפרויקט.
אתם מודעים לכך שקשה מאוד להבין מה אתם רוצים?
וייסבוך: “ברור. זו אחת הבעיות הגדולות שלנו, אבל חייבים להבין שהפרויקט לא ספציפי כמו תורת היחסות או אנטומיה. הוא חולש על הרבה תחומים, והוא מורכב מאוד. קשה להעביר את הרעיון כולו בכנס של שעתיים או בסרט. בסבב הקודם של המפגשים, רק אחרי 24 שיעורים הרגשנו שאנשים מבינים באמת את הדברים“.
מי מממן את העבודה שלכם בארץ?
בירד: “אנחנו משקיעים כסף בעצמנו, ויש כמה עשרות תומכים שמשלמים בין 15 ל־200 שקלים בחודש. יש הרבה אנשים בארץ שמתחברים לרעיון שלנו“.
בכנס ההיכרות בסינמטק, הקהל מגוון. הרוב צעירים - סטודנטים, פליטי הודו, אנשי רוח – אבל יש גם מי שחצו כבר את גילאי ה־60. פילו פילוסוף, אשת חינוך ותיקה, היא בת 62. היא גילתה את הפרויקט ברשת. “פרסקו מתייחס הרבה לחינוך. הוא רואה באדם יוצר, יש לו פתרונות יצירתיים והוא מתייחס לעולם כאתגר“, היא אומרת.
“צריך להטמיע את המערכת הזו בדור הצעיר, שהוא העתיד שלנו“, אומר עוזי עמיר, איש התעשייה האווירית וממקימי העיר אריאל, בן 62. בנו, ששלח אותו לכנס, מחובר לסניף של פרויקט ונוס בלונדון, ואף נפגש לאחרונה עם פרסקו. עמיר ממליץ לשלב בבתי הספר את תוכנית הקורסים של ‘ונוס‘, שמציגה את החזון.
“המארגנים פה לא יודעים שלהורים יש זכות חוקית להשפיע על 25 אחוזים מתוכנית הלימודים בבית הספר, בתנאי שאתה מביא תוכנית סדורה וחיובית. אף אחד לא יוכל למנוע את זה“, הוא טוען. “הבעיה הגדולה של פרויקטים כאלה היא התאגידים הגדולים, שיעשו הכול כדי לעצור אותם. מעטים יודעים למשל שכבר נרשמו פטנטים שמקטינים את צריכת הדלק במכוניות, אבל את כולם רכשו חברות הדלק, והם נעלמו. מול עמותה בלי כוונת רווח, כמו פרויקט ונוס, יהיה להם קשה יותר להתמודד. אני בטוח שזה הולך להצליח“.
את הבאים לכנס קיבלה ועדה חייכנית, שניהלה רישום והעניקה כרטיסי כניסה. כמה מטרים משם הוצעו למכירה חולצות וספרים של הפרויקט במחירי עלות, ובחלל שהוכן מראש העמידו לרשות הבאים דוכני כיבוד כשר מן הצומח, למען המינגלינג. “נתקלתי לראשונה בפרויקט בימי המהפכה ברוטשילד, אבל רק שמעתי מהצד ולא התקרבתי“, מספר אסף עזרא, אמן בן 30.
“שנה אחר כך כבר שמעתי עליו מאנשים ודרך הרשתות החברתיות, והבנתי שהגיע הזמן לראות את סרטון ההיכרות. מבחינתי מה שמוצג שם בהחלט אפשרי, ואם אנשים יבואו באוזניים פתוחות הם יבינו מה נמצא בהישג יד. אני באופן אישי לא מסתדר בשיטה שקיימת עכשיו, כמעט לא עובד ומחפש סביבה עם טבע ופחות עם אנשים, שרובם מדוכדכים מאוד מהמצב“.
“באנו לשמוע צד שפוי ואנושי יותר ביחס למציאות היום“, אומרת בת זוגו, לימור שמש, בת 27. היא גם הביאה את אמה לכנס. “הכסף הוא המצאה שלנו. התפוח שגדל על העץ הוא המצאה של הטבע, אבל מישהו מחליט שהוא יעלה 20 שקל. פרויקט ונוס הוא אבולוציה של התודעה, רעיון שמשרת אותה היטב. פעם גם לא האמינו שיהיה חשמל. אני מאמינה שבעוד מאה שנה יסתכלו אחורה ויצחקו על הדרך שבה אנו חיים כיום“.
בסוף ההתחברתות והטעימה מהכיבוד מתחיל האירוע המרכזי. אחרי פתיחה של יונתן גן־מור (“הסניף הישראלי נחשב לאחד מארבעת הסניפים הגדולים בעולם“) עולה לבמה אריק דה־מאיו, “מוזיקאי שנאלץ להתפרנס מהייטק“, בן 44. “בהתחלה היו דברים שלא הסכמתי איתם, שקוממו אותי. היום, אחרי שהעמקתי ולמדתי, אני מסכים עם הרוב“, אמר. “זו לא שיטה מושלמת, אבל פרסקו מגיע עם פתרונות ולא מצאתי פגם בהיגיון שלו. הפרויקט עזר לי להבין אנשים טוב יותר ולהפוך לרגוע וסובלני כלפיהם. הוא מציע אופציה טובה בהרבה מהמציאות שלנו היום“.
אז מגיע תורו של סרט עשוי בקפידה, בעל ניחוח עתידני. בחלק הראשון - הביקורת: הכסף הוא מקור הרוע, ואנשים לא הוגנים משום שהם נאלצים להיות לא הוגנים. המציאות הכלכלית תביא את המערכת לקריסה, במוקדם או במאוחר. “90 אחוז ממה שגידלו אתכם להאמין בו הוא קשקוש מוחלט“ – זה פרסקו, באחת מהרצאותיו המצולמות - “הבעיות של העולם כיום הן טכניות, לא פוליטיות. המנהיגים לא מבינים כלום בכימיה, בהנדסה, בטכנולוגיה ובמתמטיקה, ואין להם שום מושג איך להביא פתרונות“.
בחלק השני של הסרט - האוטופיה: עולם בהובלת מדענים שיידעו לשלב בתבונה בין טכנולוגיה, טבע ומשאבים; עולם ללא אגירת רכוש ורדיפה אחר כסף, נפט וזהב; עולם שמשקיע בחינוך; עולם של שפע, שלום ואחווה בכל פינה בכדור הארץ. “אין לי ציפיות לחברה מושלמת, ואני לא שואף לראות את כולם חיים בשלום ובהרמוניה“ - שוב פרסקו - “אבל אני יודע שאם לא נחיה ככה נהרוג זה את זה. אנחנו מעוותים, מושחתים וטיפשים כרגע, וככה אין סיכוי שניכנס לדפי ההיסטוריה“.
בסיום ההקרנה, וייסבוך, גן־מור ובירד מבקשים לענות על שאלות מהקהל המתעניין. “כשאני משאיל ספר בספרייה, אם קרעתי אותו בטעות אני משלם מהפיקדון שהשארתי. איך זה יעבוד אצלכם במרכזי הגישה לציוד, אם אין כסף?“ שואל דניאל.
בירד עונה שהעולם יעבוד אחרת לגמרי: “היום מייצרים הכול כדי שייהרס במהירות ותקנה עוד. אנחנו נייצר דברים שלא יתבלו ולא יישברו, כמו הטלפונים הישנים של בזק, שיכולת לזרוק אותם על הרצפה וכלום לא קרה. אם משהו כן יקרה למכשיר שלך, פשוט יתקנו אותו“. “אם יש לי אוסף של חוברות קומיקס ובובות של גיבורי־על שאני אוהב מאוד, אסור לי להחזיק אותו אצלי?“ שואל מתן. גל צחוק עובר בקהל.
“אנחנו מאמינים שהמודלים לחיקוי גרועים ומנציחים בעיות“, גן־מור עונה ברצינות מלאה. “אצלנו לא יהיה גיבור־על שמפוצץ את הרע ומקבל כפיים, לא יעשנו סמים וסיגריות או יהמרו.
מישהו טוען בפני השלושה שהם לא מציגים דרך למימוש הרעיון בפועל. “אין לנו כרגע מספיק כוח להוביל שינוי כזה“, אומר גן־מור. “אבל אנחנו לא מחכים לכלום. הקריסה בדרך, וכשהיא תקרה יעלו שוב רעיונות כמו פשיזם וקומוניזם. אז, אם נהיה מאורגנים וחזקים מספיק, נוכל לקדם את הרעיון שלנו. זה תלוי במה שכל אחד מאיתנו יעשה, ואני קורא לכם להצטרף אלינו“.
השאלות והתשובות ממשיכות, וככל שעובר הזמן אנשים קמים ועוזבים את האולם. הרוב עדיין יושבים בכיסאות, אבל המנחים מרגישים את הנטישה ועוצרים את רצף השאלות. “אנחנו מתנצלים מראש שלא נוכל לענות היום על הכול“, אומר בירד, ומזמין את הנוכחים לשיעורים שייפתחו בסמינר הקיבוצים. ביציאה מהסינמטק, פילו פילוסוף מאוכזבת קצת. “באתי לכנס בלי ציפיות, במטרה לשמוע יותר ממה שהכרתי, אבל לצערי זה לא קרה“, היא אומרת. “אני מקבלת את זה שלמערכות הקיימות אין יכולת לתת מענה לחברה האנושית, אבל במה שהם מציעים אין עדיין קצה חוט ברמה היישומית, והתחושה היא שכרגע הדברים עוד בחיתולים“.
גן־מור מודע לכך ש“הדברים עוד בחיתולים“. “אני לא חושב על זה“, הוא אומר. “אני עושה את המרב. תחשוב שאתה אחד היחידים שמבינים שהטיטניק הולכת לטבוע. אתה עושה מה שאפשר כדי להציל את המצב. אם נישאר רק שלושתנו, פרויקט ונוס לא יתממש“.
ועד עכשיו בעצם, הכל תיאורטי בלבד.
וייסבוך: “לא, אין לנו עדיין עיר שאפשר לראות אותה פועלת, אבל הרקע המדעי, הטכנולוגיה, העקרונות הפיזיקליים והעקרונות של מדעי ההתנהגות מבוססים על ידע קיים. כבר ב־1927 היו לנו הטכנולוגיה והבסיס המדעי כדי להקים ‘עיר ונוס‘. זה גם יכול לקרות מחר בבוקר, אבל זה תלוי במה שאנשים יעשו. לא מספיק שהם יעמדו בצד ויגידו לנו כל הכבוד על הרעיון“.
בארה“ב, לדבריו, מפיקים בימים אלו סרט עלילתי שיוכל להסביר להמונים איך בדיוק עובד פרויקט ונוס, ומה יתרונותיו. אבל יש גם חסרונות. “אין לנו ידע מושלם שנחוץ כדי ליצור משהו מושלם“, מודה וייסבוך. “הבעיות יתגלו כשנתחיל להריץ את המערכת, ואז גם נתחיל לתקן ולשפר. אנחנו מציעים חברה מתהווה, שלא מפחדת משינויים ומחנכת לקבל אותם באהבה. הילדים של פרויקט ונוס כבר יבנו עיר חדשה, אחרת, כי מה שאנחנו מציעים כבר לא יתאים להם“.
גן־מור: “המערכת תהיה מורכבת מאנשים שיהיה להם ידע רלוונטי בנושא שהם עוסקים בו. התחבורה הציבורית שלנו לא הייתה נראית ככה אם שר התחבורה שלנו, לדוגמה, היה צריך לנסוע בה בעצמו“.
אגב אנשים בעלי ידע רלוונטי, מי יבחר אותם?
בירד: “המדענים בפרויקט לא יהיו שליטים, הם לא יגידו לאנשים איך לחיות. תפקידם יהיה לעבוד על המוצרים והשירותים, לדאוג למערכת רפואה משוכללת, לתחבורה יעילה ולפתרונות דיור. המטרה היא להקים קריית מחקר ולהציב להם אתגרים“.
ועדיין, מי יוביל את המערכת?
גן־מור: “אנשים משכילים צריכים פחות הנהגה. הם פועלים יחד להשגת מטרות. אנחנו מדברים על שינוי מחשבתי ותודעתי“.
אפילו ברמה המעשית, מי יתפעל את הדברים?
“תהיה מערכת שלמה של מכונות שיעשו את זה. הן לא ינהלו את אורח החיים אלא את איכות האוויר, המים, המזון. הידע כבר קיים, הוא פשוט מנוהל לא נכון. יש הרבה אינטרסים שמעורבים, ורוב ההחלטות שמתקבלות הן לרעת החברה ולא לטובתה. “הטכנולוגיה והאוטומציה צריכות לשחרר את האדם כדי שיוכל ליצור, ללמוד, לקרוא, לפתח את הקשרים עם המשפחה. אם הטכנולוגיה לא משמשת אותנו, מבחינתנו היא סתם ערימת פסולת“.
חלק מהרעיונות שפרסקו מדבר עליהם ירגיזו את הקוראים של העיתון הזה. למשל, ביטול הדת.
“אף אחד לא יכריח אותך להפסיק שום דבר, אנחנו פשוט נתעלה מעל הצורך הזה. אנחנו מציעים ליישם את כל מה שהדתות והמורים הגדולים מדברים עליו - אחווה בין בני אדם, דאגה לעניים, שלום עולמי“.
פרסקו מדבר גם על הקטנת הילודה.
“אנחנו חייבים לחיות בהתאם ליכולת הנשיאה של כדור הארץ. אם לא נעשה את זה, לא נחיה פה בסוף. מינים רבים בעבר חרגו מהמערכת האקולוגית שלהם ונכחדו“.
איך תנהלו את זה בפועל?
בירד: “לא בכוח, לא בכפייה. באמצעות חינוך“. וייסבוך: “אתה יכול לראות את זה בסטטיסטיקות כבר היום. ככל שהמדינה מפותחת יותר, שיעור הילודה יורד“. גן־מור: “היום כל אחד יכול להיות הורה, בלי שום הכשרה. כמו שלא תלך עכשיו להטיס בואינג, ככה אצלנו תבין בעצמך שצריך ללמוד כדי להיות הורה“.
אתם טוענים שגם העשירים יחיו טוב יותר בשיטה שלכם.
וייסבוך: “גם אדם עשיר יעדיף בסופו של דבר מערכת תחבורה שתעביר אותו בשתי דקות לכל מקום בעיר, מאשר להיתקע בפקק עם הלמבורגיני שלו. הוא תלוי במים, באוויר ובקרקע בדיוק כמונו, וכשהכול יקרוס הוא הראשון שיבואו אליו בטענות“.
גן־מור: “אם נקבל מספיק זמן להסביר לאנשים כאלה את השיטה שלנו, הם יבינו במהרה ששיטת החיים שאנחנו מציעים טובה להם בהרבה מזו שיש היום. זו הצעה לחברה עם סט ערכים חלופי. אם מישהו רוצה להיות בחברה שאוגרת דברים, זה מה שיש היום. שיישאר כאן“.
התיאור הזה של החברה המודרנית מראה, אולי, שביסוד פרויקט ונוס עומד איזה זעם בסיסי, כעס וביקורת חריפה על השיטה הקפיטליסטית הנוכחית. גן־מור מראה את זה גם כשהוא עונה לשאלה איך הוא חי כיום, כחלק מהשיטה הקפיטליסטית, אף שהוא מתנגד לה לחלוטין. “אין לי ברירה אחרת“, הוא אומר. “אני לא יכול להיכנס לסופר, להגיד שאני לא מאמין בכסף ולקחת משם עגבניות ובטריות“. הקפיטליזם, הוא אומר, הוא “שיטה עם הרבה אלימות, ואף אחד לא שואל אותי אם אני רוצה להיות חלק ממנה או לא“.
לתגובות: dyukanmr@gmail.com
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
