האם הרובוטים החכמים ישתלטו עלינו?
בעתיד, מנסים להפחיד אותנו, רובוטים יעשו במקומנו הכל: החל בעבודות מזכירות ועד לניתוחים מסוכבים. אבל מה הסכנות?
מצעד המכונות חוטף את המשרות שלנו, נוגס בהעלאות השכר שלנו ופוגע באפשרויות שיהיו פתוחות בפני ילדינו בעתיד. כל זה משום שעוצמתן של המכונות החכמות הולכת וגדלה במקביל לירידה תלולה במחיריהן. כיום הן מבצעות היטב דברים שלפני כמה שנים לא היינו מעלים בדעתנו שהם אפשריים.
עד סוף העשור הנוכחי חברת ניסן מתחייבת להשיק מכונית ללא נהג, אמזון מבטיחה לשלוח לנו חבילות באמצעות רובוט חשמלי מעופף, ורולס-רויס מספרת שספינות בלתי מאוישות ישייטו ברחבי האוקיינוסים. השימוש הצפוי במכונות לביצוע מטלות יומיומיות גורם כבר עכשיו לחרדה גוברת בשל "הערפיח הרובוטי" שמתקיים כשמכונות של אנשים אחרים פולשות ליותר ויותר אספקטים של המרחב האישי שלנו.
להתרבות הסופר-גאדג'טים יש משמעות כלכלית לא פחותה מזו של התפתחות תוכנות המחשב, שמסוגלות לעבד ולהגיב לתבניות מידע, מה שמעלה את סיכוייהן של מכונות להיכנס לתחומים מקצועיים
שהיו בטוחים עד כה, כגון תרגום, אבחון רפואי, חוק, ניהול חשבונות ואפילו ניתוחים.
אבל כל הרעש התקשורתי סביב הטכנולוגיה עדיין אינו מגובה בהוכחות ממשיות. לפי הפדרציה הבינלאומית לרובוטיקה, השימוש ברובוטים בכלכלות המתקדמות המובילות הוכפל בעשור האחרון. זה משמעותי, אבל היינו מצפים ליותר מכך. במבחן המעשה, מידת השונות גבוהה: בסין השימוש ברובוטים נכנס חזק, בעוד שאנגליה משתרכת הרחק מאחורי המתחרות שלה בתחום. השאלה הגדולה היא אם הטרנד הזה אכן יתפוס ויחולל בהליכי הייצור שינויים אדירים, שיעקרו ממקומם נתחים גדולים מכוח העבודה.
כמה כלכלנים אמריקנים משפיעים חושבים שזה בדיוק מה שיקרה. אחד מהם הוא טיילר כהן מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, ושניים אחרים הם אריק ברינג'ולפסון ואנדרו מקאפי מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. בספרו של כהן "סופו של הממוצע" ובספרם של ברינג' ולפסון ומקאפי "מרוץ נגד המכונה", הם ניגשו לנושא בגישה עתידנית, מרתקת וברורה, שמשלבת אופטימיזם טכנולוגי בנוגע לפוטנציאל של מכונות עם פסימיזם מרתיע בנוגע להשפעתן, שתפגע בחלקים גדולים של החברה.
ברינג'ולפסון ומקאפי, שספרם החדש "עידן המכונות השני" עתיד להיות אחד מקובעי הטון בשנת 2014, טוענים שהמהפכה הדיגיטלית עתידה לגרום נזק אדיר בשוק העבודה. זה לקח הרבה זמן (המגזין "טיים" הכתיר את המחשב האישי בתואר "המכונה של השנה" כבר ב-1982), אבל עכשיו הטכנולוגיה הבשילה והגיעה לשלב שבו השפעתה על הייצור תהיה שקולה להשפעתו של מנוע הקיטור בזמנו.
גם כהן חושב כמותם. הוא חוזה שהעתיד יהיה שייך לשכבת שמנת חברתית המונה בין 10 ל-15 אחוזים מהעובדים. בעלי המזל הללו יעסקו בפיתוח האינטליגנציה של המכונות, בעוד ששאר האנשים יעברו תקופות ארוכות של אבטלה או גרוע מכך. החוויות של הצעירים בשוק העבודה הקשה של השנים האחרונות הן רק טעימה ממה שמצפה להם בעתיד. מספר הולך וגדל של עובדים עלולים למצוא את עצמם מובטלים, ולא יהיה שכר שבו ישתלם להעסיק אותם. קבוצות של עובדים עניים יצליחו להתפרנס רק אם יהגרו לאזורים שהדיור בהם זול, התשתיות מתפוררות והמסים נמוכים.
ברוכים הבאים לעתיד האמריקני: שכונות עוני הולכות וגדלות, שבהן האוורור היחיד הוא רשת אלחוטית בחינם. חלק מה"חזון" הזה ספוג באווירה דיסטופית בסגנון "בלייד ראנר", ובכלל, מדהים כמה הרבה מהעתידנות הכלכלית הזאת מקורה בארה"ב. בבריטניה המתונה הדיון מתמקד בפענוח ניסיון העבר יותר מאשר בספקולציות בנוגע לעתיד.
הכלכלן הנחשב אלן מאנינג מבית הספר לכלכלה של לונדון, שהוביל את המחקר על ההשפעה המקטבת של הטכנולוגיה על שוק העבודה הבריטי, מקונן בחצי הלצה על כך שהיה רוצה שיהיה לו זמן לפתח תת-דיסציפלינה חדשה שתעסוק ב"מדע הבדיוני של הכלכלה". זה ייתן גושפנקה להבנה שלנו בסוגי החברות שעשוי להתפתח בהן מצב שבו מכונות עושות הרבה יותר, ובני אדם עושים הרבה פחות. לעת עתה בבריטניה בוחנים את מה שקורה מעבר לים, שם לרובוטים יש תפקיד משמעותי יותר.
כמו לכל נבואת חורבן, או לנבואה הפוכה העוסקת בפריחה כלכלית, עלינו להתייחס לתחזיות בזהירות. הערכות לגבי השפעתה הייחודית אך הקטלנית של הטכנולוגיה על שוק העבודה הן עתיקות כמו הקפיטליזם עצמו.
מאז ומתמיד מומחים בעלי שם הזהירו את האוכלוסייה באומרם שאנו צועדים לקראת עולם חדש ומסוכן כתוצאה מפריצות דרך טכנולוגיות. לפעמים הם צדקו, אבל בדרך כלל לא. הכוונה אינה שיש להמעיט בתפקיד הטכנולוגיה כמנוע לשינוי כלכלי.
פעם אחר פעם, החל בהמצאת הגלגל ועד מנוע הקיטור - הטכנולוגיה פגעה בכוח העבודה. אבל העובדים שנאלצו לעזוב את השדה, או את המפעל, מצאו בסופו של דבר תפקידים חדשים, יצרניים יותר. הביקוש גדל ורמת החיים עלתה. אלא שעד שזה יקרה, עלול לחלוף זמן רב.
זמן קצר לפני מותו בשנת 1873 אמר הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל שהשפעתה של המהפכה התעשייתית עדיין לא נתנה את אותותיה. נראה אז שמדובר באבחנה יוצאת דופן, אבל היא הצליחה לבטא אמת חלקית. כפי שההיסטוריון הכלכלי בראד דהלונג הראה, בין השנים 1800 ל-1870 השכר של מעמד העובדים עלה רק ב-0.4 אחוז בשנה.
הקצב הזה גדל פי שלושה בין 1870 ל-1950, ל-1.2 אחוז בשנה (והגיע כמעט לשני אחוזים בשנות הזהב שאחרי המלחמה). באופן דומה אנחנו עוד עתידים לראות את הרווחים האמיתיים, יהיו אשר יהיו, של עידן הרובוטים, וגם את הנזקים שהוא יגרום.
כדי לקבל מושג טוב יותר לגבי השפעתה של הטכנולוגיה על שוק העבודה אין צורך להסתמך על ספקולציות מעורפלות לגבי העתיד: יש עשור שלם של מחקר שאפשר לשאוב ממנו מידע. הנוכחות הגוברת של טכנולוגיות המידע והתקשורת אינה דבר חדש, והסברה הרווחת היא שעבודות רבות הכרוכות בפעולות רפטטיביות, שאפשר לעשות אותן באופן אוטומטי ודיגיטלי, כבר נפגעו. ההשפעה הגדולה, באופן חסר פרופורציות, הייתה על משרות במרכז טווח ההכנסות, כמו בתחום הייצור, המחסנאות והמנהל.
אולם התוצאה אינה פגיעה בהיקף התעסוקה. רוב הכלכלנים מסכימים שהשינוי העיקרי הוא באיכות העבודה, ולא בכמות. יש גידול מהיר בביקוש למשרות המחייבות מיומנויות גבוהות בתחום טכנולוגיית המידע והתקשורת, וכן עלייה בביקוש למשרות בעלות הכנסה נמוכה שאי אפשר לבצע באופן אוטומטי, למשל בתחום הטיפול והאירוח. כתוצאה מכך גדל הפער בין הקוטב העליון ובין הקוטב התחתון בשוק התעסוקה, בלי שיהיה דבר באמצע. כפי שמאנינג מנסח זאת: "שוק העבודה עבר קיטוב למצב של עבודות נהדרות וגרועות".
ההשפעה של הטכנולוגיה היא הדרגתית, אבל חד-משמעית. "זה פועל רק בכיוון אחד", הוא אומר לי. בכמה מגזרים, הירידה בתעסוקה ובשכר היחסי הייתה דרמטית: המשכורת הריאלית של נהג משאית כיום נמוכה מזו של נהג משאית בדור הקודם.
יש גם טענות מנוגדות לכך. לאחרונה יש ראיות לכך ששיעור הקיטוב קטן יותר, משום שלא לקחו בחשבון משרות חדשות לחלוטין שנוצרו בתחום ההכנסה הבינונית, ושהחליפו את הישנות. אחרים מצביעים על כך שהאינפלציה של תארים מפוצצים גורמת לכך שמה שבעבר נחשב לעבודה בדרג ביניים נחשב היום לעבודה בדרג גבוה.
חלק מהתפקידים שנהוג לחשוב שנפלו קורבן לטכנולוגיה עברו תהליך הסתגלות ושרדו, כפי שהבין הנשיא אובמה אחרי שטען שמכשירי הכספומט ירשו את מקומם של פקידי הבנק (שמספרם למעשה גדל). וחשוב לשמור על פרופורציות: בשני העשורים בין 1990 ל-2010 ירד שיעור התעסוקה בבריטניה ב-25 אחוזים בתחום בעלי המקצוע שנפגעו מהאוטומציה, ובתחום המנהל הייתה ירידה של 20 אחוזים. ירידות משמעותיות, אבל אי אפשר לומר שזהו מותו של דרג הביניים.
התמקדות צרה בטכנולוגיה אינה יעילה, גם משום שאינה מסבירה חלק מהשינויים הגדולים בעשור האחרון, כמו הרווחים האדירים בקצהו העליון של סולם ההכנסות: 60 אחוזים מהעלייה הכוללת (והאדירה בהיקפה) בהכנסותיו של המאיון העליון בעשור שעבר הגיעו לכיסיהם של אנשי פיננסים. להטיל את כל האחריות לכך על הכוח האנונימי הקרוי "טכנולוגיה" - זו הגזמה גדולה.
ההתפתחויות בתחום טכנולוגיית המידע והתקשורת אכן קשורות לכך, אבל הן לא מסבירות בחירות פוליטיות של ביטול רגולציה, וגם לא את החמדנות של האליטה הכלכלית. לאי השוויון בשכר יש אבות רבים, החל בפירוק העבודה המאורגנת ועד עליית הגלובליזציה, או כפי שאמרו חברי צוות המוחות ממכון המדיניות הכלכלית בוושינגטון: "אל תהפכו את הרובוטים לשעיר לעזאזל".
ההתמקדות בטכנולוגיה גם לא מסבירה את הקיטוב שחל בשוק העבודה אחרי המשבר הכלכלי: בשנים מאז 2008 ניכרת עלייה במשרות בעלות הכנסה גבוהה, כמו בתחום השירותים העסקיים, בצד גידול ניכר בעבודות בעלות הכנסה נמוכה. במקביל נרשמו נפילות במגזרי הביניים, כמו ענף הבנייה. האם גם כאן מדובר בהשפעה של הטכנולוגיה? ממש לא בטוח.
הדפוס עולה בקנה אחד עם כלכלה שרעבה לביקושים, נעדרת השקעות עסקיות ושהשכר בה נמצא בצניחה. האמת היא שלאחרונה, בהתחשב במשכורות המצטמקות, אפשר להפסיק לחשוש מהרובוטים. כך שהדלדול בשוק העבודה הוא אמיתי וחשוב, אבל קנה המידה מוגזם. והטכנולוגיה, אף שהיא בעלת משקל, אינה הגורם היחיד בשום אופן.
כל זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות שאננים לגבי העתיד. בהתחשב באי הוודאות וביכולת של כלכלות שוק להסתגל לזעזועים, רבים עשויים להניח שהמצב יישאר כמות שהוא. אולי, אבל אם חובבי הטכנולוגיה צודקים אפילו באופן חלקי ההשלכות יהיו מרחיקות לכת.
אם כך, אולי משמח לדעת שלפחות חלק מהסוגיות שיהיה צורך להתמודד איתן הן פשוט גרסאות קיצוניות של דברים שצריכים להדאיג אותנו כבר היום. העלייה של הרובוטים עשויה, למשל, להוביל להגדלה של החלק בתל"ג שמגיע לידי בעלי ההון על חשבון העובדים, מה שמתרחש לאחרונה ברוב מדינות ה-OECD.
ההאצה של המגמה הזאת צריכה לעורר מחדש עניין במציאת דרכים לחלוקה שוויונית יותר של המשאבים, ולהוביל סוף-סוף לדיון רציני בהעברה של חלק מנטל המס מהעובדים להון. האצה של חוסר השוויון בשכר, יחד עם היעדר ביטחון כלכלי, יחדדו גם את הצורך לחזק את מערכות הרווחה, בתקופה שבה הן חורקות ולא נהנות מפופולריות פוליטית.
האם הדמוקרטיזציה של הסיכון הכלכלי, שעשויה לגרום גם לרופאים, רואי חשבון ועורכי דין להרגיש את הלחץ, תשנה את הדינמיקה הפוליטית? השאלה הזאת נותרת פתוחה. עלינו להתמקד גם במקצועות שאמורים לגדול מספרית, ושיושפעו פחות מעליית המכונות. בין אלה אפשר למנות למשל את מקצועות הטיפול בילדים ובקשישים, הנשענים במידה רבה על המדינה. הבטחת הבסיס הפיסקלי וההסכמה הציבורית לממן תעשיות קולטות עובדים אלה בדור הבא, ההולך ומזדקן, מהווה כבר עכשיו סוגיה מרכזית, וחשיבות העניין תלך ותגדל.
החולשה ההיסטורית של מדיניות החינוך תעלה לנו ביוקר רב עוד יותר. הפגיעה בשכר הנובעת מהכשרה נחותה, בעיה בעלת שורשים עמוקים, תגדל במקביל לרווח של מי שיכולים לשלב יכולת חשיבה אנליטית עם יצירתיות. שכר גבוה יזרום לכיסיהם של בעלי תארים מתקדמים. נגישות שווה לתארים אלה תהיה מרכיב מרכזי בפוליטיקה של חלוקת משאבים צודקת.
דבר חשוב לא פחות הוא למנוע את השימוש בפחד מרובוטים ככלי לעידוד פטאליזם פוליטי. כבר עכשיו יש קולות הטוענים שהתפתחות המכונות היא שגורמת לכך שאי אפשר לממן שכר מינימום. אולם ההוכחות לכך שביסוסו של שכר מינימום היה מוצלח ולא הביא לאובדן משרות הן משכנעות הרבה יותר מאלו שטוענות שעידן המכונה מסוכן לשוק העבודה. הבה לא ניבהל יתר על המידה.
הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, שפעל בתקופת המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-30, ניבא את החרדות המעסיקות את הציבור היום. "אנחנו סובלים מהתקף קשה של פסימיזם כלכלי. . . אנשים אומרים שהשיפור המהיר ברמת החיים יעבור כעת האטה". הוא דחה את התחושה הזאת, וייחס אותה לבהלה הנובעת מהשינוי הכלכלי המהיר. הוא טען שמצבם של הנכדים של בני דורו, ה"בייבי בומרז" (ילידי שנות ה-50 וה-60), יהיה טוב יותר, והדבר התברר כנכון.
כמוהו, ראוי שגם אנחנו נהיה סמוכים ובטוחים שהנכדים שלנו יגדלו בעידן של כלכלה דיגיטלית ע שירה יותר, שמונעת במידה רבה בכוחן ש ל פריצות דרך טכנולוגיות עתידיות. עם זאת, קשה מאי פעם להיות סמוכים ובטוחים שהשפע הזה יתחלק בין כולם באופן שווה ב"עידן הרובוט".
נא להמתין לטעינת התגובות